> ינואר 2019 | Morcake

15 בינואר 2019

קינוח תש"ע: תותים-שוקולד-עוגיות

שאלה: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שם כדי לשמוע אותו, האם הוא עדיין עושה רעש?


שאלה פילוסופית ועמוקה לא פחות: אם בלוג מפרסם פחות מעשרים פוסטים בשנה, האם עדיין יש לו את הזכות לחגוג יום הולדת?


ולעניין אחר ולא קשור בכלל --

היי ויום הולדת תשע שמח למורקייק!


זו היתה, חד משמעית, השנה הדלה ביותר בבלוג מאז שפתחתי אותו, אי שם בתחילת שנת 2010. הסיבות, הנימוקים והתירוצים רבים מהם, אבל בשורה התחתונה: לא היה לי זמן. רגע, לא, זה לא זה.. לא היה לי כח. המממ לא. מוטיבציה? לא היתה לי מוטיבציה?

טוב, אני לא בדיוק יודעת, אולי אין תשובה אחת.


לפני שנה וחצי (ויומיים :-) ), כשיונתן נולד, קצת חששתי מה יהיה איתי ועם הבלוג. האם יהיה לי זמן וכח ומוטיבציה להמשיך להכין דברים ולצלם ולכתוב? האם ברגע שאהפוך לאמא, אשאר רק מור ואזנח לחלוטין את מורקייק?

אז לא. לא, לשמחתי זה לא קרה. גם במהלך חופשת הלידה, המשכתי להכין והכרחתי את עצמי גם לצלם, אפילו שאני די שונאת את זה ומאד גרועה בזה. השתדלתי לכתוב ולפרסם, אולי לא בתדירות בה עשיתי את זה פעם, אבל מספיק כדי שאתם לא תשכחו ואני לא אשכח שיש לי בלוג והוא חי וקיים ובועט.


מה שלא השכלתי להבין לפני שנה וחצי ויומיים, זה שבמובנים מסוימים, חופשת הלידה היא החלק הקל (חוץ מהחלק של להפנים שאני אחראית לחיים של בן אדם קטן וחמוד, לא לישון, להתמודד עם בכי וצרחות וכל כך. הרבה. חיתולים. ועוד כל מיני הפתעות. בקיצור, חוץ מהחלק של להיות אמא..). בחופשת הלידה עוד היה לי זמן (וכח ומוטיבציה).

הבעיה התחילה אחר כך.


הכל קרה בבת אחת:

ב-1 באפריל חזרתי לעבודה. עשרה ימים אחר כך, אסף ואני עברנו דירה. איפשהו בין לבין, יונתן התחיל משפחתון ובערך ארבע דקות אחרי זה, הוא נהיה חולה בפעם הראשונה ועלה לו החום בפעם הראשונה ואני הרגשתי שהכל נהיה קשה מדי... ממש לא בפעם הראשונה. אבל לאט לאט, הבלוג נדחק הצדה. ועוד יותר הצדה. ואז ממש הצדה.

לא היה לי כח להכין דברים, ואם כבר אפיתי משהו, אלה היו הבראוניז הקבועים שלי או עוגת הווניל שמופיעה בבלוג כבר מאתיים שנה. לא היה לי זמן או אנרגיה להשקיע בלנסות משהו חדש, בטח לא כשהייתי צריכה להכין משהו לאירוע מסוים - אם אני צריכה עוגה או עוגיות למטרה ספציפית, אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי לערוך נסיונות, אני צריכה ללכת על משהו בטוח. אם כבר יש לי שעה פנויה בה יונתן ישן או שאסף איתו, אני לא יכולה לשחק. צריך מתכון באנקר.


כשכבר ניסיתי דברים חדשים, כמובן שלא היה זמן לצלם, כי סיימתי את ההכנה בדיוק כשהשמש ירדה, ומחר בבוקר צריך לקום מוקדם לגן ולעבודה, אז אי אפשר לצלם גם אז, ו.. טוב, אני אכין את המתכון הזה שוב מתישהו. מתי? לא יודעת. מתישהו. נראה.

ונגיד, נגיד שהכוכבים כבר הסתדרו בשמיים בצורה שאפשרה לי להכין משהו חדש ולצלם אותו... לכתוב פוסט חדש? כן, זה קצת מאתגר כשאני מוצאת את עצמי ישנה על הספה בשמונה וחצי-תשע בערב.

(אחר כך אל תתפלאו שלקח לי עשרה חודשים לכתוב על הנסיעה שלנו לרומא)


אה כן, והיה עוד איזה עניין קטן:

בשלב מסוים אסף ואני החלטנו שילד אחד זה לא מספיק מאתגר. זה לחלשים. זאת אומרת, למה להתמודד עם בכי וצרות ומחלות של תינוק אחד, אם אפשר לעשות את זה עם שניים?


בחג שבועות האחרון גילינו - בשלב מאד מוקדם, קצת במקרה, האמת, אבל זה לא העניין - שלבית המשוגעים שלנו הולך להצטרף עוד שובב, מה שאומר, אם תעשו חישוב מהיר, שמתישהו בשבועיים-שלושה הקרובים הליצן הקטן שלנו, בן השנה וחצי ויומיים, הולך להפוך לאח גדול.

אז כן, זו היתה שנה קצת מאתגרת לתחזק בה בלוג.


ובכל זאת, עדיין לא ויתרתי - בטח לא כשיש עוד חופשת לידה באופק! - ואפילו שפחות מעשרים פוסטים בשנה זו לא בדיוק סיבה למסיבה, החלטתי להתעלם מזה ולהרים לעצמי:

אז בלוגולדת שמח, מורקייק! מאחלת לך ולעצמי שהשנה הבאה תהיה מעט יותר פרודוקטיבית מהשנה הקודמת.


ותראה, בלוג, אפילו הכנתי לנו קינוח במיוחד לכבוד החגיגות: קינוח תש"ע, או קינוח תותים-שוקולד-עוגיות.

מה לגבי איחולים לשנה הקרובה?


המממממ נראה לי בעיקר שיהיה לכולנו בהצלחה......

***
קינוח תש"ע: תותים-שוקולד-עוגיות
מקור המתכון: העוגיות מבוססות על עוגיות הגפרורים המגניבות של Sprinkle Bakes. הקרם זהה לזה שמילאתי בו פעם רולדת ספרינקלז.

כמות: הבצק מספיק לכ-15 עוגיות בקוטר 8 ס"מ, אבל הקרם מספיק ל-12-14 קינוחים. מקסימום תנשנשו את העוגיה/ות הנוספות תוך כדי ההרכבה. זה לא רעיון כזה רע - אחת שיודעת ;-)

מצרכים:
לגנאש מוקצף
150 ג' שוקולד מריר
250 מ"ל (1 כוס) שמנת מתוקה

לעוגיות חמאה
200 ג' (1/2 1 כוסות פחות 1 כף) קמח לבן
50 ג' (1/4 כוס) סוכר לבן
1/4 כפית מלח
1/2 כפית תמצית וניל
100 ג' חמאה קרה, חתוכה לקוביות
1/2 ביצה גדולה (סליחה)

5-14 תותים (תלוי אם משתמשים בתותים שלמים או חותכים אותם)

אופן ההכנה:
1. מתחילים בהכנת הגנאש: ממיסים שוקולד מריר במיקרוגל או על בן מארי.
2. במקביל מביאים 125 מ"ל (חצי כוס) שמנת מתוקה לסף רתיחה בסיר קטן.
3. כאשר השמנת מתחילה לבעבע, יוצקים מעל השוקולד המריר, ממתינים כדקה ומערבבים לגנאש חלק.
4. מעבירים למקרר למשך ארבע שעות לפחות, או אפילו ללילה.
5. להכנת הבצק: מניחים קמח, סוכר, מלח ווניל במעבד מזון. מעבדים לתערובת אחידה.
6. מוסיפים קוביות חמאה ומעבדים עד לקבלת תערובת פירורית.
7. מוסיפים ביצה ומעבדים בפולסים של 5-10 שניות, עד לקבלת גושי בצק בינוניים.
8. מעבירים את גושי הבצק למשטח עבודה, מעבדים ידנית לדיסק שטוח יחסית, עוטפים בניילון נצמד ומעבירים למקרר למשך כחצי שעה.
9. בינתיים מחממים תנור ל-200 מעלות ומרפדים תבנית גדולה (או שתיים) בנייר אפיה.
10. מוציאים את הבצק הקר מהמקרר, מניחים בין שני ניירות אפיה ומרדדים. קורצים עיגולים בקוטר של כ-8 ס"מ ומעבירים לתבנית.
11. אופים 10-12 דקות, עד שהעוגיות מזהיבות קלות. מצננים מספר דקות בתבנית ומעבירים לרשת לטובת צינון מלא.
12. כאשר העוגיות קרות למגע, מסיימים את הגנאש המוקצף: מעבירים את הגנאש הקר ושאר השמנת (125 מ"ל/חצי כוס) לקערת המיקסר. מחברים וו בלון ומקציפים היטב לקרם יציב.
13. מעבירים את הקרם לשק זילוף עם צנתר חלק/משונן (אני השתמשתי בצנתר חלק בקוטר 11 מ"מ) ומזלפים מעל העוגיות.
14. מקשטים בתותים שלמים/חתוכים/שילוב של השניים.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אם תניחו תות שלם על כל עוגיה, מן הסתם תזדקקו לארבעה עשר (או ככמות העוגיות שלכם). אם תחליטו לפרוס לפרוסות או לחתוך לקוביות, תוכלו להשתמש בשליש-חצי תות לכל עוגיה וכך תזדקקו לפחות תותים.
  • סליחה על העניין הזה של "חצי ביצה גדולה", אני מבינה שזה מעצבן. אם אין לכם כח לחצות ביצה (ולתהות מה לעשות עם השאריות), תמיד תוכלו להכין כמות כפולה של הבצק ולנשנש "סתם" עוגיות חמאה מהשאריות (או להכפיל כמויות של הכל ולקבל הרבה יותר קינוחים..). או שתקפיאו חצי מהבצק ותשמרו לשימוש עתידי.


תגידו לי את האמת: שני ילדים זה יותר קל מילד אחד, נכון? אגב, כשאני מבקשת את ה"אמת", זה הזמן לציין שאין לי בעיה גם עם שקרים, אם הם יגרמו לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.

11 בינואר 2019

קניות ברומא ומסעדות // בגדים יפים ומתנות

אבל מה עם אהבההההה, מה עם אהבהההההה, לא מוצאים אותה בחלונות הראווה!!


בכל אופן.

איך פחדתי לנסוע לרומא.

לא פחדתי מרומא עצמה. הייתי שם כבר פעם. פיצה, פסטה, גלידה, קפה -- אתם צוחקים עלי? מה יש לי לפחד? בגלגול אחר, בטח נולדתי באיטליה.

פחדתי לנסוע עם ילד.

תראו. ילד.

כי יונתן, כפי שכבר כתבתי בעבר - מושלם ונהדר וחמוד, הכי בעולם - אבל. יש לו ריאות. וגרון. ומזג הפכפך.

בקיצור, חששתי מאד, אבל אסף רצה, ולי יש אישיות מרצה, אז ריציתי אותו והסכמתי ללכת לאוכל פיצה וגלידה במשך חמישה ימים. אוף. בסדר. אם צריך, אז צריך.

בשורה התחתונה, היה כיף גדול -- ואם אתם במקרה עוקבים אחריי באינסטגרם, או שעקבתם והפסקתם (מבינה אתכם לגמרי), אתם כבר יודעים את זה.

יונתן התנהג סבבה רוב הזמן, בטח בהשוואה להתנהגות שלו בארץ.

מזג האוויר התחיל לא מדהים והשתפר דרמטית אחרי יומיים.

ואכלנו כמו משוגעים. אני לא אשקר לכם, היה יום אחד של שלוש גלידות. רגע, לא זו כוונת המשפט "פעם שלישית גלידה"? הממ.

בכל אופן, שרדתי כדי לספר (שונאת את הביטוי הזה), והנה אני פה. כדי לספר.

נתחיל בכמה הערות כלליות/טיפים/המלצות/תובנות על החיים, על רומא ועל טיסה לחו"ל עם תינוק:


1. קודם כל, הורים לילדים -- יצא לכם לשמוע "אוי, גיל שלושה/ארבעה/חמישה/מאתיים חודשים הוא הגיל לנסוע עם תינוק לחו"ל"? אז בולשיט. לא חושבת שיש דבר כזה. יש איזו אשליה כזו שבגיל שלושה-ארבעה חודשים נורא קל לטייל עם תינוק, כי הוא על גבול האקססורי. ישן הרבה, אין לו יותר מדי דרישות, בקשות וצרכים (חוץ מהצרכים בחיתול), ואם הוא יונק - בכלל טוב, לא צריך לדאוג לו לבקבוקים ועניינים. אם תרשו לי, כאמור, בולשיט. עכשיו, כשאני יודעת בדיעבד איך יונתן היה בגיל שלושה חודשים, אני ממש לא מתחרטת על זה שלא נסענו איתו קודם. הוא היה בכיין גדול (אוקיי, הוא עדיין כזה), הוא ישן גרוע בלילה (אוקיי, הוא עדיין כזה), ואני באמת חושבת שהוא לא היה נהנה ואנחנו לא היינו נהנים. מצד שני, גם בגיל כמעט-שמונה חודשים לא הייתי בטוחה איך יהיה. מצד אחד, יש קשיים חדשים: הוא אוכל מוצקים, אז צריך לדאוג לו למחיות ומרקים, יש לו כבר קול ודעה משלו. מצד שני, הוא כבר יושב בסבבה שלו בטיולון, מסתכל לצדדים ומתעניין בסביבה, וכבונוס מגניב, הוא התחיל להתיישב בעצמו ממש יומיים לפני שנסענו, אז אפילו יכולנו להושיב אותו איתנו בכסא תינוק במסעדות, אחד מהחבר'ה.
שוב, אני מדברת פה בדיעבד. באותה המידה, יכולתי לחזור ולהגיד לכם שהיה נורא והוא לא הפסיק לבכות ולא ישנו דקה בלילה (אגב, באמת לא ישנו מדהים בלילה, אבל אם כבר לא לישון טוב, אז עדיף במיטה ענקית ברומא מאשר במיטה הפחות-ענקית שלנו בארץ, לא?). כל מה שאני אומרת זה שלדעתי האישית, אין דבר כזה "גיל נכון לטיסה". תלוי לאן נוסעים, תלוי מתי, והכי הכי הכי חשוב -- תלוי בילד.

2. אם אתם כבר טסים עם ילד, בפרט עם תינוק קטן, רומא היא לחלוטין המקום לעשות את זה! לא יודעת איך זה במקומות אחרים בעולם, לא ביקרתי עם תינוק ועד עכשיו לא היתה לי סיבה לשים לב לזה, אבל בשדה התעופה ברומא (לפחות בפיומיצ'ינו/דה וינצ'י, השדה בו נחתנו וממנו המראנו בחזור) מתחשבים מאד במשפחות עם ילדים מתחת לגיל 14. בהלוך עקפנו את התור הענק שהיה בביקורת הדרכונים (פגשנו בהמשך זוג שהיה איתנו בטיסה. הם סיפרו לנו שהם עמדו שם בערך שעתיים!), ובחזור עקפנו גם את הצ'ק אין, גם את ביקורת הדרכונים, כמעט הכל.
חוץ מזה, האיטלקים מתים על ילדים. אני לא מצליחה לזכור כבר את כל ה-"Ciao, baby!" וה-"Bello bambino!" ששמענו מכל מיני אנשים. אז נכון, הילד שלנו באמת יפה וחמוד בצורה יוצאת דופן (אמרה באובייקטיביות), אבל הם באמת מאד אוהבים שם ילדים. ולא בקטע קריפי, בלגי כזה.

3. אם אתם כבר טסים עם ילד, בפרט עם תינוק קטן, רומא היא לחלוטין לא המקום לעשות את זה! סתם סתם, אני צוחקת. אבל קחו בחשבון שיש לא מעט מדרגות ברחבי העיר והמדרכות ברובן הן די סיוט. כן, זה היסטורי ועתיק. כן, זה יפה. לא, זה לא נוח, בטח לא עם עגלה. המנשא הוא חברכם הטוב. סתם, תכלס, אפשר להסתדר רוב הזמן גם עגלה. היי, אולי התינוק שלכם - כמו שלנו - אפילו יאהב את כל הטלטולים וינצל אותם כדי לנמנם.

4. "לנסוע לרומא?" אתם ודאי ממלמלים לעצמכם, "אבל היא כל כך יקרה!" אז זהו. שלא כזה. ממש לא כזה. עזבו שניה את הטיסה והמלון (אנחנו טסנו לואו קוסט, אז הטיסות היו ממש זולות, ואיכשהו גם מצאנו -- טוב, מצאתי, אני סופר גאה בעצמי -- אחלה מלון במחיר לא רע בכלל), האוכל ממש לא נורא יקר ברובו. פיצה מרגריטה עולה, ברוב המקומות, באזור ה-8-9 יורו, לפעמים אפילו פחות. קפה טעים מאד ולא קטן בכלל עולה בין יורו אחד לשניים (לפחות ממה שאני ראיתי). המנה הכי קטנה של גלידה, שהיא לרוב לא כזאת קטנה, עולה בדרך כלל באזור 2-3 יורו, אולי עם תוספת של יורו לגביע מיוחד או כל מיני תוספות אחרות. אני לא זוכרת שראיתי בארץ, בשנים האחרונות, מנת גלידה שעולה פחות מ-16 שקלים (ואני לא מדברת על מנת ילדים). בקיצור, ממש לא כזה נורא לאכול ולשתות ברומא (האלכוהול, אגב, כן דומה במחיר לישראל, לפחות על סמך המקומות בהם אנחנו שתינו).
לגבי שופינג, אני פחות יודעת לומר. לא קנינו יותר מדי דברים מלבד כמה הפתעות ליונתן בחנות של דיסני (והחנויות האלה יקרות בכל מקום בעולם) וכמה הפתעות לעצמי (אוקיי, גם ליונתן) ברשת שהיא האיקאה של הדברים היפים והמיותרים, Flying Tiger (הלוואי שהרשת הזו תגיע כבר לארץ. בעצם לא. בעצם כן. אהההה אני לא יודעת!). אבל מהמעט שהסתכלתי בחנויות על נעליים, בפרט מגפיים, ראיתי שהמחירים נעו סביב המאה יורו. לא זול, אבל בטח לא יקר בצורה משמעותית מהמחירים בארץ.
בקיצור, סעו ותהנו! ואז תחזרו ותתבאסו שרומא לא כזאת יקרה, לונדון גם כבר לא ממש, ורק בארץ צריך משכנתא בשביל ארוחה במסעדה, או למכור איבר פנימי בשביל איזו שמלה יפה. השטאג באסה.

5. בנסיעות קודמות שלי לחו"ל, הדגשתי שהפוסט שלי הוא לא ממש פוסט של המלצות, אלא יותר תיאור של החוויות שלנו, ושאני ממליצה לא לסמוך רק על המלצות (פרדוקס השקרן!!), לזרום קצת ולהיות ספונטניים. אז הפוסט הנוכחי הוא אמנם שוב תיאור של הטיול שלנו, אבל ההמלצה שלי כן שונה הפעם -- השאירו מקום לספונטניות, אבל כן קחו אתכם לפחות כמה המלצות. יש מאות, אלפים, מיליוני "מסעדות איטלקיות". כנ"ל לגבי גלידריות. בכל המקומות מגישים פחות או יותר את אותם הדברים, כפי שכבר ציינתי - לרוב במחירים דומים. איך תדעו מה מוצלח ומה פחות? איך לא תפלו על מלכודות תיירים, כמו אסף בנסיעה הקודמת שלו, ואז יהיה לכם פחות כיף, וקצת תחששו לנסוע שוב, ותתחננו בפני אשתכם (אשתכם? האשה שלכם?) שתשיג כמה המלצות כדי שאולי תהיה לכם חוויה מתקנת הפעם (ותהיה לכם, כי אשתכם דאגה להמלצות!)? בקיצור. מה שאני אומרת זה שכשיש כל כך הרבה דברים דומים, קשה לנחש מראש מה יהיה מוצלח ומה פחות. אספו כמה המלצות -- מחברים, מבלוגים אהובים (או שנואים, היי!), מ-Trip Advisor (כן, אני מהתמימים שעדיין נעזרים בו, חרף כל התחקירים על כל הרמאות והשחיתות שם, ולרוב ההמלצות שלו אפילו היו סבבה, אז אני ממשיכה בשלי).

6. כן, אכלתי פיצה מרגריטה כמעט כל יום. גיוונתי פעם אחת עם ניוקי ברוטב עגבניות. אסף אכל שתי לזניות ומספר מנות בשריות. לא גיוונו יותר מדי, גם לא במתוקים (גלידה גלידה גלידה, טירמיסו טירמיסו, קנולי). אתם יכולים לקרוא לזה משעמם, אני קוראת לזה עקביות. אז אולי יבאס אתכם לקרוא על עוד פיצה מומלצת, או עוד גלידה שהיתה מעולה, אבל זה מה שאכלתי, ועל זה אני יודעת לכתוב. מקווה שלא תירדמו באמצע ו/או תקפצו מהחלון. ושאולי כן אצליח לתת לכם איזה טיפ מוצלח אחד או שניים.

"רגע, זו היתה רק ההקדמה?"

כן.

"את נורמלית?"

לא. אתם כבר אמורים לדעת שלא. אוף, זה כאילו אתם בכלל לא מכירים אותי.


יאללה, שנתחיל?

***
יום שני
ב-5 במרץ קמנו בבוקר, בסבבה שלנו, התארגנו ויצאנו לשדה התעופה. לרוב אנחנו מעדיפים לטוס לחו"ל כמה שיותר מוקדם בבוקר, כדי שיהיה לנו יום מלא ביעד, ולחזור בטיסת ערב/לילה, אבל עם תינוק, החלטנו שיהיה יותר נכון לטוס בשעות נוחות יותר, כדי לא לשבש לו עוד יותר את השגרה, שגם כך השתבשה מכל הנסיעה.

ההתחלה היתה זוהרת במיוחד -- כפי שכבר ציינתי, טסנו לואו קוסט, אז המראנו מטרמינל 1 בנתב"ג. בשדה התעופה אכלנו ארוחת גורמה של שניצל בלחמניה (אני) וארוחת נקניקיה בלחמניה עם תפוצ'יפס (!) ומים מינרליים (אסף) בבורגר ראנץ'. הכי וואו.
יונתן, אגב, אכל מחית ירקות ש.. בינינו? כנראה היתה טעימה יותר.

הטיסה שלנו היתה אמורה להמריא ב-16:05 אך לבסוף יצאה באיחור של כארבעים דקות. בעודנו ממתינים להמראה, התרגשתי מאד לגלות שבמקרה הלבשתי את יונתן כמו המושבים (הצפופים למדי, בכל זאת לואו קוסט) במטוס, ובמקביל חששתי שהוא הולך לצרוח כל הטיסה, היות שאני יודעת עם מי יש לי עסק. היתה לי תחושה שהשכנים שלנו בטיסה פחות יעריכו את זעקות השבר של התינוק המקסים שלי, אז הבאתי איתי קופסא של בראוניז שהכנתי בהחלטה של רגע באותו הבוקר, בתקווה להתחנף ואולי לגרום להם לקלל אותנו קצת פחות. כן, אני הבחורה שמכינה בראוניז ומביאה לאנשים במטוס. תפסיקו לשאול אם אני נורמלית, כבר דיברנו על זה.

ילד שנראה כמו המושבים במטוס

בסופו של דבר, יונתן החליט שפורים עדיין לא נגמר והתחפש לילד טוב -- בכלל, ברוב הנסיעה הזו אני מגדירה אותו כ"ילדים של אחרים". נוווו הילדים האלה שישנים לילה שלם (לא שזה קרה, אם כי היה לילה אחד שהוא ישן כמעט רצוף כמעט שמונה שעות, שזה טירוף מוחלט) ויוצאות להם שיניים בלי כאבים בכלל וגומלים את עצמם מחיתולים בגיל חמישה חודשים. הילדים האלה שאתם תמיד שומעים עליהם אבל הם אף פעם לא שלכם. ילדים של אחרים.

אז יונתן היה ילד של אחרים, כלומר התנהג מהמם וישן כמעט כל הטיסה. בהמראה, בנחיתה (מינוס בכי קל שטופל בעזרת הנקת הרגעה), רוב הדרך. לא היה צורך בבראוניז, אסף ואני נשנשנו אותם בעצמנו. האמת היא שכן הצענו לאנשים סביבנו כמה וכמה פעמים, אבל אף אחד לא רצה לטעום. מעליב אך הגיוני, בכל זאת - אמא ואבא לימדו את כולנו לא לקחת ממתקים מאנשים זרים. oh well, יותר בשבילנו!


היות שיונתן שכב על הברכיים שלנו ולא היה יותר מדי מה לעשות בטיסה (חוץ מכמה תשבצים שהבאתי איתי), אסף ואני שעשענו את עצמנו בגירסא האלטרנטיבית שלנו ל"ארץ עיר" -- א"ב מחלות, א"ב סדרות, ועוד כמה. אתם ודאי מרימים עכשיו גבה, אבל שתדעו לכם, מדובר במשחק כיפי מאד שמעביר את הזמן. ולא, וירוס זה לא מחלה ב-ו', אל תרמו!

נחתנו ברומא, בשדה התעופה דה וינצ'י, בשבע בערב, עקפנו מלא אנשים שעמדו בתור בביקורת הדרכונים, כי היה לנו שובב מתחת לגיל 14 (ידעתי שישתלם לי לסחוב אותו תשעה חודשים בבטן!). חיכינו למזוודות (ולעגלה של יונתן, שמשום מה לא ניתנה לנו ביציאה מהמטוס, אלא רק בשדה עצמו, ליד המסוע של המזוודות), יצאנו, פגשנו את הנהג שהזמנו מבעוד מועד, גילינו ששכחתי טרולי אחד בשדה (לא סתם טרולי, הטרולי עם כל הדברים של יונתן, זה שהעלינו איתנו למטוס כי ידענו שאנחנו חייבים אותו איתנו גם אם כל המזוודות הולכות לאיבוד) (טיפשה טיפשה טיפשה), חזרנו לקחת אותו, והמשכנו לרכב של הנהג שלנו (הזמנו דרך "רומא אחרת" ושילמנו לו 50 יורו + 5 יורו טיפ). ביקשנו רכב עם כסא בטיחות, ולכאורה היה כזה באוטו.. רק שהוא לא היה מחובר. הנהג הסתבך עם החיבור שלו, אסף ניסה כמה דקות והתייאש, ובסופו של דבר נסעתי עם יונתן ישוב עלי, כשכסא הבטיחות מונח לידנו. איפה האמוג'י של הבחורה שדופקת לעצמה על הראש עם היד... הנה, זה.


נסענו כחצי שעה והגענו באזור תשע בערב למלון שלנו, Navona Palace, הממוקם - כמה מפתיע - ליד פיאצה נבונה. אני חושבת שאולי בחלק מהאתרים המלון הזה מוגדר כמלון דירות, אבל זה לחלוטין מלון, ואחד מוצלח במיוחד. אסף עשה צ'ק אין וגילה ששדרגו אותנו לסוויטה. שמחנו מאד ובינינו לבין עצמנו תהינו מה פשר השדרוג (אולי הם שמעו שבירח הדבש שלנו לא קיבלנו שום הפתעות ושום שדרוגים, אפילו שהסתובבתי וצרחתי "honeymoon! ho-ney-moooooon!" בכל רחבי יפן, הפיליפינים והונג קונג, והחליטו לפצות אותנו?), אבל לא שאלנו שאלות מיותרות. זאת אומרת, עד הלילה, כשהלכנו לישון, וגילינו שהסוויטה ששודרגנו אליה, גדולה ומגניבה ככל שתהיה, ממוקמת ישירות מעל בר שהיה פתוח עד אחת-שתיים בלילה, והמוזיקה בו אמנם היתה טובה, אבל לא בדיוק משהו שרוצים לשמוע כשמנסים לישון. אני אמנם התעלפתי, פחות או יותר, למרות המוזיקה, אבל אסף - שלא ישן מדהים מאז שנולד לנו יונתן, אבל עדיין קצת יותר טוב ממני, אז הוא עייף מאד, אבל טיפה פחות - אמר שהמוזיקה ממש הפריעה לו לישון.


בקיצור, טיפ: אם במקרה אתם מגיעים למלון Navona Palace ומודיעים לכם בקבלה שאתם אמורים לשהות בסוויטת ה-Flower, שהיא חדר 4 בקומה הראשונה, חייכו אליהם, אמרו יפה תודה ובקשו מיד שיחליפו לכם חדר. אלא אם אתם רוצים לעשות מסיבת ריקודים באמצע הלילה בחדר. אם כן, בכיף. מגניב. מפרגנת לכם.


בקיצור.


התמקמנו בחדר, התארגנו ויצאנו לאכול. היה כבר מאוחר וקריר (אם כי למרבה השמחה, לא ירד גשם באותו הזמן), אז חיפשנו משהו קרוב. הבחורה בדלפק הקבלה במלון המליצה לנו על מסעדת Da Francesco, הנמצאת בערך דקה הליכה מהמלון, והיא גם היתה ברשימת ההמלצות שלנו. מסעדה נוספת שהיתה קרובה אלינו, משהו כמו חמש דקות הליכה, היתה Cantina e Cucina, עליה אסף בנה ללזניה מוצלחת, לפי דירוגה בטריפ אדוויזר.

צעדנו לעבר דה פרנצ'סקו ונאמר לנו שניאלץ להמתין כמה דקות. אז נרשמנו והלכנו לבדוק את קנטינה א קוצ'ינה. שם הבנו שההמתנה תהיה אפילו ארוכה יותר, אז חזרנו אחורה ואכן קיבלו אותנו במסעדה הראשונה.

אסף הזמין פטוצ'יני בולונז, אני הלכתי (במפתיע) על פיצה מרגריטה, וכדי להרגיע את הרעב, חלקנו סלסלת לחם. יונתן, אגב, כנראה התמודד עם ג'ט לג ופשוט ישב עלינו כל הארוחה, ערני לגמרי (אחרי שכל הערב הוא עשה צחוקים בשדה התעופה, פלרטט עם תיירת יפנית, והיה ער הרבה יותר מאוחר ממה שהוא רגיל).


סלסלת הלחם היתה משוגעת מבחינת המגוון והכמות, וגם האיכות. מלא סוגים, כולם מעולים. ממש אבל. יכולתי לשבוע רק מהלחם. אסף פחות התלהב מהפטוצ'יני שלו, שלטענתו היה גבינתי מדי ולא הכיל מספיק בשר. הפיצה שלי, מנגד, היתה ענקית, דקה דקה, עם גבינה חוטית כזאת (בקטע טוב). מעולה. כמעט כל הפיצות שאכלתי בנסיעה היו מצוינות (מלבד אחת, פירוט בהמשך), אבל יש מצב שהפיצה הזו, בערב הראשון, מנצחת את כולן. לא בהרבה, ואולי סתם כי היא היתה הראשונה, אבל היא היתה ממש ממש טובה. יחד עם בקבוק של חצי ליטר מים מינרליים, שילמנו 25 יורו, לפני טיפ.



עייפים מהיום הזה (הכל הופך להיות פי מאתיים יותר מעייף כשיש ילד בתמונה, לא?), חזרנו למלון, התקלחנו, והלכנו לישון. או.. ספרנו מלא מלא כבשים, קיללנו את המוזיקה, והלכנו לישון, במקרה של אסף.

יום שלישי
היום שלנו התחיל די מוקדם (תודה, יונתן!). אמנם אני פחות אוהבת להזמין בתי מלון עם ארוחות בוקר בחו"ל, כי חבל לבזבז את הזמן ואת המקום בבטן על אותה הארוחה כל יום, שהיא לרוב גם די בינונית, כשיש כל כך הרבה אוכל בחוץ שצריך לטעום. אבל החדר שלנו הגיע עם ארוחת בוקר כלולה במחיר, אז מה היינו אמורים לעשות?


ארוחת הבוקר במלון דווקא היתה סבבה ממש. קצת מכל דבר - קורנפלקס, ביצים, בייקון לחובבי הז'אנר, לחמים, עוגות, פירות. יונתן הצטרף אלינו וישב בכסא תינוק, התעניין בכל מה שאכלנו, אבל פחות התרשם מפירורי הביצה המקושקשת שנתנו לו לטעום.


חזרנו לחדר, האכלנו את ג'וני, ארזנו מחדש את המזוודות (אסף דיבר על הבוקר עם הבחור בקבלה וביקש שיעבירו אותנו חדר, אפילו אם זה אומר שנמוך בחזרה לחדר רגיל. אז העבירו אותנו לסוויטה קצת גדולה יותר, עם מטבחון. bastards) ויצאנו לדרך.

צעדנו בגשם הלא-חזק-אך-בטח-לא-כיפי לעבר הפנתאון, הליכה מאתגרת מעט יחסית לזה שעוד לא התאפסנו על עצמנו וירד גשם. הסתובבנו קצת בפנתאון, צחקנו מזה שאשכרה נוזלים מים פנימה, דרך החור שנמצא בתקרה, ויונתן החליט שזו יותר מדי תרבות עבורו, אז הוא נרדם.


בשלב הזה עברה בערך שעה, אולי אפילו יותר, מאז ארוחת הבוקר. רוצה לומר, התפנה לנו מילימטר של מקום בבטן, אז היינו חייבים לטפל בזה בהקדם: Venchi. מדובר ברשת של חנויות שוקולד וגלידה עם מספר סניפים ברחבי רומא. תשמחו לשמוע שאסף ואני הקרבנו את עצמנו וטעמנו גם שוקולד וגם גלידה כדי לבדוק האם שווה לבקר. כאלה אנחנו, אנשים טובים.


הסניף הראשון בו ביקרנו נמצא ב-Via del Corso, רחוב הקניות של רומא. החנות גדולה ויש שם מלא שוקולדים, וגם גלידריה, כמובן. אה, ושוקו חם בטעמים! אנחנו ויתרנו, אבל אני מודה שהסתקרנתי קצת.


בביקור הראשון ב-Venchi דגמנו שמונה פרלינים (מאה גרם עולים 8 יורו, ולנו יצא 7.60, כלומר זה יוצא באזור יורו אחד ליחידה) -- טעמנו שוקולד מריר ואגוזים וקפה ולא זוכרת מה בדיוק, אבל הכל היה מעולה! יונתן, בתגובה, המשיך לישון.


הגשם, המניאק הזה, עדיין לא הבין שאנחנו פחות בעניין שלו, והוא ניסה לעשות לנו רושם. אנחנו גלגלנו עיניים והמשכנו לעבר ארמון Doria Pamphilj. לא יודעת איפה אסף קרא על המקום הזה, אבל לפי מה שהוא כתב בגוגל מאפ שיצרנו לכבוד הטיול, מדובר בגלריה שהיא גם סוג של ארמון של משפחת מלוכה ותיקה מרומא. יש המכנים את המקום "מיני ורסאי", והוא מומלץ ליום גשום (היי, עכשיו אני מבינה למה היינו שם!). אה, הוא כתב גם שזה "מדורג 48 מתוך 1900 דברים ברומא", אז כנראה שטריפ אדוויזר החבר נתן לנו את הטיפ הזה.

לא מתרשם מהגשם


בכל אופן, אם תיפרדו מ-12 יורו כל אחד (לפי האתר, יש מחירים מוזלים לקבוצות, משפחות, ואנשים עד גיל 26. לצערי, אני כבר לא זוכרת איך נראה גיל 26. אני זקנה), תזכו בכרטיס כניסה וגם במדריך אודיו, אם תרצו (אנחנו לקחנו אחד וויתרנו עליו מהר מאד -- אסף כל הזמן ברח לי עם יונתן במנשא והייתי צריכה לרוץ אחריהם כדי לנסות לצלם אותם בפוזות חמודות, לא היה לי זמן לשיעור היסטוריה. חוץ מזה, לא באמת היה לי כח להקשיב. עם כמה שהקריינים מנסים להפוך את הטקסט למעניין, אני אף פעם לא מתחברת לדרמטיזציה שלהם ומעדיפה לקרוא את ההסברים שלי במקום לשמוע אותם), שילווה אתכם במהלך הסיור בגלריה.



אני חושבת שאסף התלהב מהמקום קצת יותר ממני (יונתן היה אדיש), אבל בסך הכל חמוד שם מאד. עוברים בין החדרים, רואים כל מיני יצירות אמנות, ובסך הכל זה אחלה מקום לבלות בו שעה. במיוחד כשיורד גשם בחוץ. סיפרתי לכם כבר שירד גשם?


אגב, יש כמה עשרות (לא תשעים, אבל יותר מעשרים, נגיד. אולי אפילו יותר, לא זוכרת בדיוק) מדרגות בכניסה לגלריה. אנחנו ניסינו להבין מהמוכר בקופה אם אפשר להשאיר את העגלה איפשהו (כאמור, אסף לקח את יונתן במנשא), אבל האנגלית שלו לא היתה משהו, והאיטלקית שלנו מסתכמת ב"פיצה! פסטה! ג'לטו! במבינו!", אז לבסוף טיפסנו (וירדנו) את המדרגות. לידיעתכם.

מזג האוויר התחיל להשתפר בהדרגה, עם גשם שטפטף מדי פעם, אז אנחנו קיפצנו לנו בין החנויות - טוב, אני קיפצתי והבנים נכנסו איתי לדקה ויצאו החוצה. בתחילת מרץ החנויות והסופרים התמלאו בדברים פסחאיים, כלומר מלא ביצים צבעוניות וארנבונים, כפי שאפשר לראות בתמונות.


אולי שתי דקות אחרי שתהיתי בקול רם אם יש ברומא סניף של Flying Tiger, החנות בה לא באמת תצטרכו כלום אבל תרצו לקנות הכל, במקרה נתקלנו ב.. סניף של Flying Tiger. יש.



זה היה נורא -- קניתי חטיפי חומוס (הגרגרים הטעימים, לא הממרח הדוחה) ובייגלה מצופה שוקולד. רכשתי חנות ממתקים קטנה וקופסת פח ובדים צבעוניים וצעצועים ליונתן וארגז ו.. עוד דברים. והחזקתי את עצמי לא לקנות עוד. ועכשיו אני מתחרטת על זה שלא קניתי עוד.


עמוסים בשקיות (איזה כיף שאפשר לתלות הכל על העגלה!), צעדנו לעבר Supplizio, מקום המגדיר עצמו כפינה של אוכל רחוב. מצאנו את המקום הזה - ורבים אחרים - באתר An American in Rome, האתר של נטלי, אמריקאית המתגוררת ברומא והפכה בזמנו, ללא ידיעתה, לחברה הטובה ביותר של אסף ושלי. יש שם מלא המלצות על מקומות, ואנחנו ישבנו שעות ארוכות על האתר שלה.


בקיצור, בסופליציו מגישים כמה מאכלים, בעיקר Suppli, כדורי אורז, גבינה ורסק עגבניות, מצופים בפירורי לחם. ומטוגנים כמובן, כי דא. נשמע דוחה, נכון? אז כן, זה טעים. מאד. אפילו אני, הבחורה שחיה בשביל פיצה אך מסרבת לאכול כל דבר אחר שהוא לא באמת פיצה אלא סתם "בטעם" פיצה (חוץ מביסלי), טעמתי את כדורי הפיצה המטוגנים האלה. ואהבתי.


אז כאמור, בסופליציו מגישים סופלי, במספר טעמים. אנחנו הזמנו אחד רגיל ואחד עם בשר. אני טעמתי רק את הרגיל ונהניתי, אסף אהב את שניהם אך העדיף את הגירסא הבשרית. כדור אחד עולה 3 יורו, אנחנו שילמנו 7 בסך הכל, יחד עם בקבוק מים מינרליים קטן. אה וזכינו למספר מבטים של האנשים המאאאגניבים-פלצנים-שותי יין באמצע הצהריים על זה שנכנסנו לשם עם עגלת תינוק. בכל זאת, מדובר במקום די קטן, והשתלטנו על הספה-שעשתה-לי-פלאשבקים-לפרנדס. אבל היי, ישבנו שם אולי עשרים דקות, אז תנוחו, אנשים, תנוחו.


אחרי משהו מלוח, צריך לאכול מתוק - זה החוק בחיים בכלל, ובחו"ל בפרט, אז הלכנו לחפש משהו מתוק בשביל אסף. לשמחתו של יונתן, בדרך נתקלנו בחנות צעצועים קטנה וצפופה אך שווה, שאני לא זוכרת את שמה, וקנינו לו משחק של קוביות שבונים מהן מגדל, של חברת Djeco, ב-17 יורו. הנה, כזה.


בקיצור, אני מתנגדת אידאולוגית לגבינות (פיצה זה לא גבינה!), אבל אסף דווקא סבבה איתן. עם חלקן. לפעמים. במילים אחרות, הוא מאד אוהב טירמיסו. אז הטיול שלנו ברומא קצת היה המסע בעקבות הטירמיסו מבחינתו. תחנה ראשונה ומוצלחת מאד: Zum, מקום קטן וחמוד המגיש בעיקר טירמיסו במגוון טעמים, ולא הרבה מעבר לזה. ודאי תופתעו לגלות שאסף הלך על הטירמיסו שוקולד (5 יורו, כאשר הקלאסי עולה 4) ונהנה ממנו עד מאד. אני קינאתי באסף והייתי חייבת גם להכניס משהו לגוף, אז לגמתי לי קפה טעים (2 יורו).




בשלב זה חזרנו לחדר ונחנו קצת. סתם, נראה לכם? יש לנו ילד, אנחנו כבר ננוח בקבר -- בילינו קצת זמן איכות עם יונתן, ובערב יצאנו לאכול, כי כבר באמת שנראינו רע.


אסף ממש רצה לאכול את הלזניה ב-Cantina e Cucina, אז ניסינו את המסעדה בשנית. המתנו בתור, המתנו עוד, ניסו לקנות את השתיקה שלנו בשתי כוסות פרוסקו על חשבון הבית, אבל כשראינו בסוף שזה לא מתקדם לשום מקום, החלטנו לוותר, מה גם שכבר התחיל לרדת גשם, ופחות זרם לנו לחכות בחוץ בגשם (או, ליתר דיוק, זרם לנו יותר מדי. חה חה חה חה... חה?).

צעדנו למסעדת Emma, לא מרחק גדול מדי, אבל ירד גשם, אז מן הסתם היה לנו פחות כיף, אבל אנחנו גיבורים, אז התמודדנו. המתנו כעשר דקות עד שהמסעדה תיפתח, כלומר עד שבע בערב, ובסוף הכניסו אותנו. האמת, אם זכרוני אינו מטעני, הכניסו אותנו אפילו כמה דקות לפני שבע. בכל זאת, זוג עם עגלה, גשם, לא נעים. אז התחשבו בנו.


בקיצור. יונתן החמוד ישן מכורבל כולו בעגלה שלו (אח.. היתה תקופה שהוא עוד היה ישן בעגלה. סליחה, היתה תקופה שהוא עוד היה ישן. נקודה) ואנחנו הזמנו לנו: סופלי למנה ראשונה וביף טליאטה עם תפוחי אדמה לעיקרית (אסף) ופיצה מרגריטה (הפתעתי, נכון?) (אני). הכל היה טעים מאד מאד (איך אני אוהבת פיצה!!), אם כי אני חושבת שהסופלי של אסף היה קצת פחות מוצלח מזה שהוא אכל בסופליציו. יחד עם מים מינרליים וטיפ, שילמנו 34 יורו והמשכנו הלאה לחפש קינוח, כי בכל זאת - רומא. גלידה. למי אכפת מהגשם.




לפי המפה שלנו, באזור היה אמור להיות סניף של גלידת Fatamorgana, גלידה שהיתה בהמלצות שלי, אבל כשהגענו הוא היה סגור לשיפוצים או משהו כזה. היות שיונתן עדיין ישן, החלטנו לא לוותר ולנסות מקום אחר, אז צעדנו לעבר Grom, אותה אין באמת צורך להציג, לדעתי, אבל למקרה שמישהו לא מכיר: זו רשת גלידריות שיש לה סניפים בערך בכל מקום, אבל איכשהו לנו לא יצא לטעום אותה קודם. הגלידה עצמה יותר רכה וקרמית מרוב הגלידות שאני רגילה אליהן, ובתיאוריה זה נשמע כמו משהו שפחות הייתי מתחברת אליו, אבל וואלה - טעים. אסף לקח נוצ'יולה וסטרצ'יאטלה בגביע (והרגיש איטלקי עם שמות הטעמים האלה), אני הלכתי על פיסטוק וקרם פטיסייר עם עוגיות ושוקולד בכוס. 5.20 יורו, והגלידה היתה שווה כל סנט. חוויה מאד מוצלחת, חוץ מהרגע הזה בו שילמתי למוכר, ובאותה השניה יונתן התעורר (בכל זאת תינוק), התחיל לצרוח עד השמיים, ואנחנו מיד התחלנו לרוץ למלון. בגשם. אסף עם תינוק בוכה בעגלה, אני עם גלידה נוזלת מאחוריו. סדרי עדיפויות, אנשים, סדרי עדיפויות.


גשם, תינוק בוכה, זמן טוב לסיים את היום ולתת לקיבה לעכל את מה שעבר עליה ולהתכונן ליום הבא.

יום רביעי
גם את היום הזה הגמד הקטן שלנו דאג שנתחיל די מוקדם, קצת לפני שש. התארגנו לאיטנו בחדר, המשכנו לארוחת בוקר במלון, ומשם קפצנו לבית מרקחת קרוב למלון כדי לקנות ליונתן כמה מחיות, כי אמנם הבאנו איתנו כמה מהארץ, אבל לא מספיק לכל הטיול. וכן, עבר כל כך הרבה זמן מאז הנסיעה עצמה, הוא כבר מזמן לא בשלב המחיות, אבל היי - הפוסט הזה מאפשר לי להיות נוסטלגית.


ניצלנו את הבוקר היחסית מוקדם שלנו כדי לצאת למסע רגלי לעבר גן התפוזים, Giardino degli Aranci, הממוקם על גבעת אוונטין. לפי מה שקראנו וראינו, בגן אמור להיות נוף מרהיב של רומא, כך שקיווינו שההליכה הארוכה, פלוס העליה המאתגרת - בטח עם עגלת תינוק - תהיה שווה את זה. אך אבוי, הגענו לגן, והוא היה סגור, וזה - כידוע לכולם - לא כל כך נעים לראות. אגב, עד היום לא ברור לי למה הגן היה סגור: הוא היה אמור להיות פתוח, אבל השער בכניסה היה נעול. ניסינו לפענח את השלט באיטלקית שנתלה עליו, חשבנו שאולי זה קשור, אבל גוגל טרנסלייט לא עזר. גם הבחור האיטלקי שמצאתי בקרבת מקום וקיוויתי שאולי יפתור לנו את התעלומה לא סייע. לטענתו, או לפחות מה שהצלחתי להבין מהאנגלית המאד רצוצה שלו, השלט לא היה קשור, והגן היה אמור להיות פתוח. אבל לא הוא היה, ואנחנו המשכנו - מזיעים ולא בדיוק מרוצים.



למרבה השמחה, מעט אחרי גן התפוזים נמצא גן נוסף, קטן מאד אך בעל נוף לא רע בכלל של רומא - Giardino Storico di Sant' Alesso. צילמנו את הנוף, הצטלמנו עם הנוף, האכלנו את יונתן, החלפנו לו חיתול על ספסל האבן הקר שמצאנו באזור. אתם יודעים, מה שכל אחד עושה בחו"ל.



משם התקדמנו אל עבר החור במנעול, ה-Aventine Keyhole (ממש כמה דקות הליכה). בעקרון, מדובר בדלת נעולה, אני אפילו לא זוכרת דלת למה בדיוק, אבל זה לא החלק המעניין. אם תתקרבו אל עבר חור המנעול בדלת ותציצו בו, תוכלו לראות את בזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן, ממוסגרת בול בתוך המנעול. זה מאד מאד מגניב. אנחנו קראנו שעשוי להיות שם תור מאד ארוך, אבל דווקא כשהגענו כמעט לא היו אנשים.



בשלב הזה כבר היה אחרי עשר בבוקר, רוצה לומר - זמן ללכת לאכול גלידה. אז ירדנו את הגבעה, שזה גם יותר קל מלעלות אותה וגם עדיין נחשב כפעילות ספורטיבית, כלומר הצדקה לגלידה, ווהו!

צעדנו לגלידריית Giolitti, גלידריה הפועלת משנת 1900, כלומר ממש מזמן. יש כמה סניפים, אם כי דווקא את הסניף שלנו - ב-Via Amerigo Vespucci 35 - אני לא מוצאת באתר שלהם. הגענו למקום מעט לפני אחת עשרה, כך שנאלצנו להמתין בסבלנות עד להוצאת הגלידה למכירה, אבל זה היה תרגיל טוב בדחיית סיפוקים, אז המתנו. בסבלנות.

אני לא אדם של גלידת שוקולד, בדרך כלל, אבל זרמתי עם אסף וחלקנו מנה אחת של שוקולד מריר שהיה טעים באופן כמעט מפתיע ונוצ'יולה מוצלחת גם כן, בתוספת גלילית ענקית. תכלס, אפשר פשוט לקרוא לזה גליל, לא גלילית, ומבחינתי שווה לנסות את הגלידה הזו רק בשביל הגלילית. וגם כי הגלידה עצמה טובה. בשורה התחתונה: המקום (או לפחות הסניף הספציפי הזה) מרגיש קצת ישן (אולי כי הוא מ-1900) (או שזה בכלל לא הסניף המקורי?), מגוון הטעמים לא מטורף או מהפכני, המוכר היה קצת אנטיפת ואסף ממש, אבל ממש, לא המליץ על השירותים שם. אבל בסך הכל היה טעים. תמורת 5.30 יורו (30 סנט מתוך זה היו על הגלילית, אל תוותרו עליה!), שזה לא סופר זול, קיבלנו מנת גלידה די גדולה שבהחלט הספיקה לשנינו, אז אם אתם באזור, או באזור של סניף אחר, לכו על זה. ואל תשכחו את הגלילית.


המשכנו את המסע הרגלי שלנו לעבר trastevere, האזור המגניב לכאורה של רומא. למה לכאורה? כי אם תקראו את הפוסט הדמיוני של אסף, זה שקיים רק בראש שלו אבל גם שם הוא בטוח מנוסח היטב והרבה יותר תמציתי ומועיל מהפוסט שלי, אז הוא יגיד לכם שהוא לא ממש מבין את ההתלהבות סביב האזור הזה. אבל אנחנו יודעים יותר טוב מאשר להקשיב לאסף. הבן אדם לא אוהב חמאת בוטנים, למען השם. **גלגול עיניים**

בקיצור. נכנסנו לסניף של חנות כלי הבית Satur, שם קניתי דברים מאד שימושיים: שני ספלים גדולים ששימשו אותנו איזה פעמיים לאכילת מרק, שני פלייסמטים שלדעתי עדיין לא נגעתי בהם, וטיימר בצורת המבורגר שהחבאתי בזמן הרכישה מאסף, כי זה היה חלק ממתנת יום ההולדת שלו חודש לאחר הנסיעה.

אמנם זה מרגיש כאילו לפני חמש דקות אכלנו גלידה (בפועל עברו בערך עשר), אבל המפה שלנו טענה שהיינו די קרובים ל-Le Levain, מאפיה עליה כתבתי שהכל בה נראה טעים וכן ציינתי את צמד המילים המרגש הבא: "קרואסון פיצה". איך הייתי אמורה לוותר על מקום שיש בו קרואסון פיצה? לא, לא ידעתי באותו הזמן מה זה קרואסון פיצה, אבל מסיבה זו בדיוק הייתי צריכה לצעוד לעבר המאפיה ולברר.

קרואסון פיצה!!


רגע, הערת ביניים: בדרך עברנו ליד סניף של פאטה מורגנה, הגלידה ההיא שכבר חיפשנו קודם. בתחילה פספסנו אותה, אבל אז ראיתי שהיא מופיעה במפה, אז התעקשתי לחזור לבדוק. לאסף לא היה כח אליה או אלי, אז הוא ויונתן חיכו לי. בסוף מצאתי את הגלידריה, הסניף היה קטנטן אבל היצע הטעמים סחרר אותי. עקרונית עוד הרגשתי את הטעם של ג'יוליטי בפה, ואסף לא היה איתי, אז ויתרתי על הגלידה מתוך מחשבה ש"טוב, בטח אגיע אליה או לסניף נוסף שלה בהמשך", וחזרתי לאסף. כשהגעתי אליו, הוא לא הבין אותי וניסה לשכנע אותי ללכת לקנות לי גלידה, אבל אני הייתי טיפשה ועקשנית, אז ויתרתי. טעות טעות טעות.

בקיצור. אחרי הוויתור על הגלידה, המשכנו ל-Le Levain. ההיצע שם מרשים ביותר - לחמים, מאפים מלוחים ומתוקים, וגם קינוחים בסגנון צרפתי, דבר נדיר יחסית - לפחות ממה שאני ראיתי - ברומא. נכון, מבט מקרוב על הקינוחים מראה שהם לא מדויקים ומוקפדים כמו בפריז, אבל עדיין נאים למראה.




וכמובן - קרואסון פיצה. או כפי שזה נקרא שם, Cropizza. אסף ואני חלקנו קרופיצה כזו, שהיא בעצם מיני מיני פיצה מבצק קרואסון. זה כיפי וטעים והייתי אוכלת עוד עשר קרופיצות כאלה. החיים שלי אמנם לא נחלקים ללפני ואחרי הקרופיצה, כפי שציפיתי שיקרה, אבל זה בהחלט היה חטיף כיפי וטעים.

לאחר מכן, אסף אכל קינוח שוקולדי בשם Django, שהיה טעים אבל היתה שם חמיצות כלשהי ששנינו פחות התחברנו אליה. אני הלכתי על קינוח מהמם בשם Moana -- ביסקוויט פיסטוק, מילוי של ג'לי מנגו ופירות יער, וכל זה עטוף במוס וניל. טעים טעים.


שילמנו על הכל 9.70 יורו. במקום עצמו יש מעט מקומות ישיבה, אבל לשמחתנו היה פנוי כשהגענו. חוץ מזה, יש מי ברז למילוי עצמי בחינם ושירותים סבבה, ובנוסף - קרואסון פיצה!! בקיצור, לכו לשם בהמוניכם.

עכשיו, כשלאסף היה מתוק בפה ובלב, הוא הרגיש שזה הזמן לקצת מלוח. אז צעדנו לעבר Trapizzino, מקום הנקרא על שם המאכל, שהוא מעין פיצה בתוך לחם. הטרפיצינו מגיע במספר טעמים, ואסף לקח אחד עם קציצות בפנים. בעקרון, לפי התיאור שלו (אני פחות התחברתי לתיאור ולמראה, אז ויתרתי), מדובר בלחם (מעולה, לדבריו) במילוי רסק עגבניות ופיצה, כאמור במקרה שלו - עם קציצות בפנים. בנוסף, הוא דגם סופלי עם בשר. את הסופלי אסף מאד אהב, הטרפיצינו היה לו טעים אבל הוא לא עף. בכל זאת, למי שמתעניין, שווה לטעום. הטרפיצינו עלה 4 יורו, הסופלי 2, ויחד עם מים ומינרליים וקולה זירו שילמנו 11 יורו.


הסתובבנו עוד קצת באזור טרסטוורה והמשכנו למקום בשם Open Baladin, שלפי המפה שלנו הוגדר כפאב המגיש מלא סוגי בירה. ואוכל. בשלב הזה אתם ודאי חושבים לעצמכם: "וואו מור, כל היום רק הסתובבתם ואכלתם?" אז לא, לא רק אכלנו. גם שתינו. וגם האכלנו תינוק וחיתלנו תינוק ובסך הכל, היינו די גיבורים, הגיעה לנו בירה!


סליחה שצעקתי עליכם.

בכל אופן, התיישבנו על שולחן גבוה במקום המעוצב-די-מגניב הזה, והתנשאנו מעל יונתן, שישב בעגלה שלו (על מי אני צוחקת, רוב הזמן הוא ישב עלינו וכל אחד מאיתנו בתורו נראה כמו פרסומת לאלכוהוליזם - תינוק ביד אחת, כוס בירה ביד השניה. רגע, פרסומת נגד אלכוהוליזם. כן. כזה. יותר הגיוני). אני לקחתי בירה מתקתקה וטעימה בשם Isaace, אסף שתה Pils. חלקנו המבורגר נחמד במשקל 180 גרם (בארץ יש הרבה יותר טובים) (ויטרינה, אני אוהבת אותך) ותפוצ'יפס ביתי עם פפריקה שהיה מומלץ ולדעתי באמת היה מצוין (אסף אהב, אבל פחות). בסך הכל, לפני טיפ, יצא 25 יורו. אם אתם מגיעים הנה, ממליצה יותר לבירה ונשנוש (תפוצ'יפס!!) מאשר ארוחה של ממש.



בשלב הזה הגוף שלנו היה צריך לעכל את הטראומה האכילתית שעברה עליו, אז חזרנו קצת למלון -- אסף נח, יונתן השתובב, אני מרחתי לק בכשרון רב (כל מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים, תפסיקו לצחוק תכף ומיד!).

כשעבר מספיק זמן כדי שלא נרגיש לא נעים עם עצמנו (ובינינו, בעיקר עם העוקבים באינסטגרם שכבר מלמלו לעצמם "בהמות, מה נסגר, תסגרו את הפה ליותר מחמש דקות, תשאירו קצת אוכל לשאר האנשים בעיר"), יצאנו לאכול.

התחזית אמרה שלא צפוי גשם, מזג האוויר החליט שלא בא לו להקשיב, אז ירד לנו גשם כל הדרך למסעדת Antica Enoteca, אליה הגענו בהמלצתו של גיל. היות שיונתן, כמו מזג האוויר, החליט למרוד, הוא הצטרף אלינו לשולחן כסועד שלישי, במקום לישון, כי לישון זה לחלשים, והילד שלנו בדיוק התחיל לגלות את עולם האוכל המוצק. תכלס, אם כבר לגלות מוצקים, אז באיטליה, לא?

בקיצור.

קיבלנו לחם מצוין בהתחלה והזמנו גם ברוסקטה, שבדיעבד התגלתה כחתיכת לחם קלוי עם חמאה ושום, כלומר מנה די מיותרת. אני יודעת, איך אפשר לומר "מיותר" על לחם עם חמאה ושום? תכלס, הלחם הרגיל היה מספיק טוב כדי לנשנש כמנה ראשונה, לא באמת היה צורך בברוסקטה הזו.


לעיקרית אסף הזמין לזניה בשרית שהוא הגדיר כמושלמת - ואתם צריכים להבין, אסף אוהב לזניה ונוהג להזמין לזניה ברוב המסעדות האיטלקיות בהן אנחנו אוכלים, אז לקרוא לאחת "מושלמת"? זה ממש לא עניין של מה בכך עבורו.

אני הזמנתי לא-פיצה! מה זה משנה מה הזמנתי? זה לא היה פיצה, אתם לא גאים? טוב, אם אתם מתעקשים, אגלה לכם שאכלתי ניוקי רך-רך וטעים ברוטב עגבניות (רוטב חלק, תירגעו, בלי חתיכות של ממש. אני לא חיה). יונתן, כאמור, היה אחד מהחבר'ה ועזר לנו עם המנות. יחד עם בקבוק מים מינרליים, שילמנו 29 יורו, ויצאנו שבעים, מרוצים ומוכנים ללכת לחפש קינוח.


או לפחות אסף.

לפי המפה שלנו, באזור הזה היה אמור להיות סניף נוסף של גלידת פאטה מורגנה, ההיא שהיתה סגורה לחיפושים כשהגענו אליה, אבל לאחר חיפושים ארוכים, גילינו שהסניף הזה ככל הנראה נסגר. בינתיים, הלך ממש טוב עם הגלידריה הזו (ספוילר: זה רק הלך והידרדר בהמשך).

אי לכך ובהתאם לזאת, קפצנו לפיאצה דל פופולו ולמדרגות הספרדיות, מקום שעד היום, גם אחרי פעמיים שם, אני לא מבינה אותו: וואו תראו, מדרגות. סליחה, סליחה. וואו תראו, מלא מדרגות. תקראו לי משוגעת, אני יותר מתלהבת ממעליות. או ממדרגות נעות. אווווו והכי הרבה, ממסוע נע כזה, רצפה זזה, כמו בשדה התעופה.


רגע, איפה הייתי?

אה כן, פיאצה דל פופולו, מדרגות ספרדיות, קינוח.

לאחר שניסיון הגלידה שלנו לא צלח, החלטתי להקריב את עצמי ולתת לפחות לאסף להנות מקינוח, אז צעדנו לעבר Pompi, או כפי שמי שהיה ברומא בשנים האחרונות ודאי מכיר אותו, "המקום שמוכר טירמיסו בקופסא". כן יש שם גם גלידה ועוד כמה קינוחים קרים, אבל פחות התחשק לי, אז ויתרתי, ואסף בכל מקרה שמח לנסות עוד טירמיסו. חוץ מזה, כמעט כולם מגיעים לשם בשביל הטירמיסו. יש כמה טעמים, אסף הלך על הקלאסי (4 יורו) ומאד נהנה ממנו.


אמנם את כל הדרך עד לפה עשינו ברגל בתחילת הערב, אבל כבר היה מאוחר והיינו עייפים (בכל זאת, באותה התקופה, יונתן התעורר חמישים פעם בלילה בערך), התחיל לטפטף שוב, ובעיקר - התחיל לצרוח לנו התינוק. אז לקחנו מונית (9 יורו), חזרנו למלון והלכנו לישון.

יום חמישי
קודם כל, היום הזה היה סוג של יום חג: יונתן, הילד שלא האמין בשינה רצופה (ספוילר: הוא עדיין לא סופר מתחבר לזה), ישן מעשר בלילה, בערך, עד רבע לשש בבוקר. רצוף, מינוס התעוררות אחת קצרצרה. או במילים אחרות, אושר. יכול להיות שהפתרון לבעיות השינה שלו ושלנו הוא לטייל בחו"ל שוב ושוב ושוב? טוב, אם צריך, אז צריך.


אכלנו ארוחת בוקר במלון, כמו כל בוקר, ובסביבות שמונה לקחנו מונית (12 יורו) לתחנת הרכבת Termini.


לפני הנסיעה, אסף סיפר לי שבמרחק של כשעה מרומא נמצאת עיירה בשם Orvieto, ושהיא אמורה להיות יפה ומגניבה ממה שהוא קרא עליה, אז אולי נסע? אני, מצדי, התלבטתי קשות - האם אנחנו לא מתגרים במזל שלנו? גם לנסוע לחו"ל עם ילד קטן וגם להקשות על עצמנו ולנסוע איתו עוד שעה פלוס ברכבת לעיירה אחרת, עיירה שיש בה כל מיני מערות ומחילות מתחת לאדמה, כך שמומלץ לא לקחת לשם עגלה ולהסתפק במנשא? כן? כדאי?

כן! כדאי!


לשמחתי, בסופו של דבר זרמתי עם ההצעה של אסף, ובילינו באורבייטו יום כיפי במיוחד.

יצאנו מרומא ברכבת של 09:07 (כל אחד מאיתנו שילם 7.80 יורו על כיוון אחד ברכבת, כלומר 31.20 יורו לשנינו, הלוך חזור. יונתן, כמובן, לא שילם), שמשום מה התעכבה לא מעט, אבל בסופו של דבר הגענו לאורבייט ב-10:40. יונתן ישן רוב הדרך, שזה כבר היה סימן טוב.


הגענו, התינוק שבדיוק התעורר ינק קצת כדי להירגע, קנינו כרטיסים לרכבל שנמצא מעבר לכביש מתחת הרכבת (1.30 יורו לאדם לכיוון) ועלינו (הרכבל יוצא כל עשר דקות, אז לא צריך לרוץ או למהר או משהו כזה).



בכניסה לעיירה, קצת אחרי היציאה מהרכבל, יש מצודה עם נוף מהמם - זה המקום לכמה סלפים משפחתיים/זוגיים/אישיים, מה שאתם רואים לנכון. משם המשכנו לשוטט ברחובות הקטנים של העיירה. הכל מקיסם, יש חנויות יפות, ובעקרון לאן שלא תביטו תראו תמונת אינסטגרם מושלמת. השטאג איזה כיף.


אחרי משהו כמו ארבע או חמש פסקאות נטולות אוכל, אתם ודאי דואגים, אז הרשו לי להרגיע אתכם: באחד הרחובות נתקלנו בגלידריה קטנה בשם La Musa. מדובר במקום באמת קטנטן, אבל העובדת במקום היתה סופר נחמדה ודיברה אחלה אנגלית. אסף אכל קנולי בציפוי קוקוס והיה מאושר ממנו, אני אכלתי גלידת סטרצ'יאטלה ופיסטוק מעולה. יונתן טעם (וגילה שהוא מאד מאד מאד אוהב גלידה), וכולנו יצאנו מרוצים. לצערי, אני לא ממש זוכרת כמה שילמנו, אבל זה בוודאות לא היה משהו חריג ולחלוטין שווה את זה.


היות שאני אני, כבר התחלתי לחפש שירותים בטירוף בשלב הזה, אז נכנסנו לבית קפה, סוג של קפיטריה אפילו, בשם Tizian Cafe. כאמור, נכנסנו בשביל השירותים, אבל מפה לשם שתיתי שם גם אחלה קפוצ'ינו (1.20 יורו).


המשכנו לטייל ולהסתובב בעיירה. הקתדרלה במרכז העיר יפה ומרשימה בצורה יוצאת דופן, באמת שלא ציפיתי להתלהב כל כך אחרי שהסתובבתי לא מעט באירופה וראיתי כמה וכמה כנסיות וקתדרלות בחיי, אבל באמת שוואו. משם המשכנו למשרד התיירות, או המודיעין, או מה שזה היה שנמצא ממש מול הקתדרלה ורכשנו לנו כרטיסים לסיור בעיר התחתית (12 יורו לשנינו). נשארנו באזור עד שעת היציאה.


הקטע של אורבייטו הוא שיש בה עיר שלמה מתחת לאדמה - רשת של מערות ומחילות, כפי שכבר ציינתי, כל מיני מעברים תת-קרקעיים, לא זוכרת כמה זמן הכל נמצא שם, אבל הרבה מאד שנים. וזה בדיוק מה שרואים בסיור אותו לקחנו, את כל העיר התחתית הזו.


הסיור ארך כשעה והיה די מגניב. יש לציין שזה ממש ממש לא סיור שמתאים לעגלות, אז הורים לתינוקות, זה הזמן להוציא מהמזוודה את המנשא. בכנות, גם עם מנשא זה טיפה מאתגר, אבל לא בטירוף, פשוט כי יש מדרגות יחסית צרות והתקרה קצת נמוכה. הליצן הקטן שלנו קיטר חלק מהזמן ובסופו של דבר פשוט נרדם במנשא.

בתום הסיור, המשכנו לטייל בעיירה, שזה שם קוד ל"חיפשנו אוכל". על הדרך נכנסנו לחלק מהחנויות היפות שראינו עוד קודם, וכל אחד קנה לעצמו מתנה - אסף הלך על ממרח עגבניות, אני על מחית פיסטוק שלא נעים לי להגיד, אבל מרוב שאני מתקמצנת עליה, עדיין לא פתחתי אותה. מעניין אם היא עדיין בתוקף בכלל..

היות שאני אדם מאד בעייתי, הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בתפריט של אף אחת מהמסעדות שראינו תוך כדי ההליכה (כל מיני מנות של בשר צייד, אם אני זוכרת נכון), ושנינו כבר היינו מאד רעבים. לבסוף הגענו למסעדה בשם Trattoria Etrusca. לצערי, אם אני צריכה לסכם את הארוחה שם במילה אחת: תברחו!!

בתחילת הארוחה קיבלנו לחם יבשר וחסר טעם. אסף הזמין בשר ביין שהיה מר ולידו קיבל צ'יפס מלוח מדי. אני הזמנתי פיצה שמבחינתי היתה פשוט לא אכילה. ואתם צריכים כבר להכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שמבחינתי, לקרוא לפיצה "לא אכילה" זה דבר חריג. יש פיצות טעימות יותר ופיצות טעימות פחות, אבל לא אכיל? זה לא קורה לי. יחד עם מים, כולל דמי שולחן שהוסיפו לנו בנפרד ולא ידענו עליהם מראש, אבל לפני טיפ, יצא לנו 35.50 יורו. רחוק מזול, במיוחד בהתחשב בזה שהמנה שלי נשארה בצלחת כמעט במלואה. אבל היי, לפחות יונתן היה מבסוט לשבת בכסא תינוק יחד איתנו בשולחן.

זו רק אני, או שנראה שהפיצה כועסת עלי?

בקיצור, הארוחה הזו היתה הנפילה הרצינית היחידה שלנו בכל הנסיעה, וסביר להניח שיכלה להימנע אם היינו עושים קצת עבודת מחקר קודם לכן ומוצאים לנו מסעדה מספיק טובה טרם הגעתנו. אז ראו הוזהרתם, למדו מהניסיון המר (והמלוח) שלנו.

אבל לא צריך לדאוג לנו, פיצינו את עצמנו מהר מאד ב-Il Gelato di Pasqualetti: אסף אכל סמיפרדו שוקולד שאמנם נאכל כשהוא עדיין היה קצת קפוא ולא הספיק להפשיר, כי מיהרנו לרכבת בשלב הזה, אבל עדיין היה מוצלח. אני אכלתי גלידת צנוברים וגלידת וניל עם שברי שוקולד, אגוזי לוז ועוגיות. היה פשוט מעולה.


ירדנו ברכבל, עלינו על הרכבת (שאיחרה בכמעט עשר דקות, הומאז' טוב לרכבת ישראל) ונסענו בחזרה לרומא. יונתן סרב לישון הפעם והעדיף לשבת לידנו ברכבת ולעשות צחוקים. כנראה כל הסוכר בדם מהגלידה השפיע גם עליו.


עד שהגענו לרומא כבר היה ערב וחושך ורצינו להגיע למלון בלי להתעכב יותר מדי, אז לקחנו מונית גם בחזור (11 יורו הפעם), כשדווקא במונית הליצן שלנו נרדם.

לאחר מנוחה קלה בחדר, נזכרנו שכבר ערב, כאמור, ובתכלס לא אכלנו טוב במיוחד בצהריים, אז יצאנו לעבר טרסטברה. במהלך ההליכה, יונתן שוב נרדם, ואנחנו יכולנו להרשות לעצמנו להתיישב ב-Bir & Fud ולהנות לנו מאוכל טוב וכוס בירה: אסף פתח עם סופלי, כמובן, ולעיקרית לקח המבורגר עם פלחי תפוחי אדמה. אני גיוונתי עם פיצה מרגריטה טעימה מאד. שנינו שתינו בירה. הארוחה כולה יצאה 35 יורו (לפני טיפ), ונהנו מאד. אמנם למקום קוראים "בירה ואוכל", אבל זה לחלוטין הרגיש כמו מסעדה שאפשר להגיע אליה עם ילדים, במיוחד כאלה שמנמנמים בעגלה ;-)




כדי לסגור את היום, לא היתה ברירה אלא להחיל על עצמנו את המשפט הנהדר "פעם שלישית גלידה" ולאכול גלידה שלישית לאותו היום (ליתר דיוק, על עצמי. רשמית, זו היתה הראשונה של אסף): על כן, עצרנו בחזור בגלידריית Frigidarium. אני חייבת לומר שאמנם היא מדורגת די גבוה בטריפ אדוויזר, לצורך העניין, וקיבלנו עליה המלצות, אבל דווקא מבחינתנו היא היתה די מאכזבת. אסף לקח גלידת טירמיסו ובאצ'י בגביע, אני בוטנים וקינמון בכוס, ושנינו השקענו גם בציפוי שוקולד (6 יורו לשנינו). שנינו לא סיימנו את הגלידה שלנו (אסף זרק חלק מהטירמיסו, אני את הקינמון). אז נכון, על פניו אפשר לומר שאחרי שלוש גלידות ביום אחד, כל גלידה כבר היתה מאכזבת אותנו... אבל לא נראה לי שזה היה המצב. הייתי מוכנה לסיים את המנה שלי, אם היא רק היתה טובה מספיק.


זהו, בשלב זה, מהר מהר לפני שאמצא לעצמי עוד גלידה לאכול (או לזרוק לפח), חזרנו למלון והלכנו לישון.

יום שישי
כנראה שגם יונתן וגם אני כבר היינו די מותשים בשלב הזה של הטיול, אז ישנו עד כמעט שמונה (!!!), כך שהיום שלנו התחיל מעט יותר מאוחר מהרגיל. מזל שנחנו, כי אחרי ארוחת הבוקר הקבועה שלנו במלון, פצחנו ביום של לא מעט הליכה.

תחילה צעדנו לעבר פיאצה ונציה, התבוננו בה, סימנו לעצמנו וי של תיירים, והמשכנו הלאה. בדרך לקולסאום, עצרנו ליד הפורום כדי להאכיל את השובב הקטן. לא נכנסנו לסייר שם, כי שניים משלושתנו כבר ביקרנו בעבר, והשלישי היה קטן, רעב ופחות בעניין של עתיקות.


המשכנו, כאמור, לקולסאום, ושם צילמנו את תמונת הפולארויד המסורתית שלנו. סיפרתי לכם על המסורת שאסף ואני התחלנו לפני שלוש שנים, ממש אחרי שהוא קנה לי את מצלמת הפולארויד (הראשונה, שמאז כבר הספיקה להתקלקל) שלי? בכל נסיעה שלנו לחו"ל, אנחנו מצלמים סלפי (או מבקשים שיצלמו אותנו, אם הסלפי לא הולך) בעיר בה אנחנו נמצאים (או ערים, אם יש יותר מאחת), ומשתדלים שזה תמיד יהיה באתר תיירותי מאד מובהק (למשל, הקולוסאום ברומא) או סתם משהו אינדיקטיבי אחר (באחד האיים בפיליפינים הצטלמנו על ערסל, עם הים מאחורינו). בתחתית כל תמונה אנחנו מציינים את שם העיר והתאריך, כדי שנזכור איפה היינו עוד מאתיים שנה, כשנעיין באלבום הפולארויד הקטן שלנו. וכמובן, מאז שג'ון ג'ון הצטרף לחיינו, הוא החל להצטרף גם לתמונות הפולארויד שלנו.


בקיצור.

אחרי הפולארויד, שהיה מאתגר מעט כי דווקא אז יונתן החליט שבא לו להתעצבן קצת על החיים, הרדמנו את התינוק המקטר ועלינו על רכבת תחתית בטרמיני (אם היינו רק שנינו, אולי היינו הולכים ברגל, אבל זו היתה הליכה די ארוכה לעשות אותה עם עגלה) ונסענו לעבר Mercato Centrale, שוק אוכל הממוקם בתוך תחנת רכבת ומקבץ בתוכו שלל דוכנים של כל מיני סוגי אוכל. היתרון שלו הוא שאפשר לטעום כל מיני דברים במקום אחד, במקום להסתובב בכל העיר. לדוגמא, אני קראתי על הפיצה של גבריאלה בונצ'י, אבל ראיתי במפה שהיא ממוקמת די רחוק, ולא התחשק לי ללכת או לנסוע עד לשם בשביל דבר אחד. ולכן - השוק הזה התאים לי בול. הכרטיסים עלו 3 יורו לשנינו, ושימו לב שאם יש תור במכונות הכרטיסים, אפשר לקנות אצל המוכר בקיוסק הקטן. רק קחו בחשבון שהוא מקבל רק מזומן.


בכל אופן, נסענו לחפש את שוק האוכל Mercato Centrale -- יצאנו מתחנת הרכבת והתחלנו להסתובב באזור, ורק אז נזכרנו שהשוק למעשה נמצא בתוך התחנה. אופס. לא נורא, ניצלנו את ההזדמנות כדי להיכנס לאחת החנויות ברחוב (המעט דוחה, חייבת לומר) ולקנות כל מיני שוקולדים מגניבים לעצמנו ולמשפחה בארץ.


אחרי שנפל לנו האסימון, נכנסנו בחזרה לתחנה, הגענו לשוק והתחלנו לבלוס: קודם כל חלקנו מלבן פיצה (4.66 יורו - המחיר לפי משקל) של גבריאלה בונצ'י, עליו (ועל הפיצה שלו, Pizzarium), כאמור, קראתי הרבה המלצות. הפיצה היתה שונה מאד משאר הפיצות שאכלנו עד כה, אבל היתה טעימה מאד. מדובר במלבני פיצה שחותכים לפי משקל, כאמור, בסגנון של טוני וספה בארץ (או פיצה זותא בדיזנגוף בתל אביב, עד היום אחת הפיצות האהובות עלי בארץ, אם כי אף אחד לא באמת מסכים איתי לגבי זה..).



אסף החליט שהוא צריך הפוגה מהאוכל האיטלקי, אז הוא קנה לעצמו שניצל עגל בלחמניה (7 יורו) וצ'יפס (3.50 יורו) ב-L'hamburger de Chianina. השניצל היה מוצלח לטעמו, הצ'יפס היה טעים לדעת שנינו, אבל מאד מאד מלוח.

בזמן שישבנו, אכלנו, ואחד העובדים במקום בא ושיחק קצת עם יונתן (אפשר להבין את זה שהוא לא עמד בקסמו, בסך הכל מדובר בתינוק מאד מאד חמוד, אתם יודעים), קלטתי בזוית העין את הדוכן של Pier Daniele Seu. הפיצה שם נראתה מעולה, אבל בסוף לא טעמנו, כי גם לנו יש גבול מסוים. זאת אומרת, לאסף יש, ולי סתם היה לא נעים לאכול לבד.


לקינוח (אני יודעת שאמרתי שיש לנו גבול, אבל לקינוח יש קיבה אחרת, דא) חלקנו גלידה מצוינת (3 יורו) ב-Cremilla: כדור של קרם חלב עם אגוזי לוז ועוגיות תירס, וכדור של בראוניז עם אגוזים. למרות הנטיה שלנו, בעיקר שלי, לוותר על קצפות ועניינים בדרך כלל, הפעם הלכנו על קצפת קפה מלמעלה (וגם ופל קטן), ותקשיבו - וואו. זו היתה גלידה פשוט מצוינת, כולל הקצפת, כולל הכל. גם המוכר היה סופר נחמד, ואני חושבת שבסך הכל, זו היתה אחת הגלידות שהכי נהניתי מהן בטיול הזה (אם כי באמת באמת שהתחרות היתה קשה מאד).


בדרך החוצה, בעודנו מנסים לאכול את הגלידה שלנו ויונתן נוהם עלינו (לא צוחקת, הילד ישב בעגלה ונהם) שהוא גם רוצה, כי יום קודם הוא טעם לראשונה גלידה וגילה כמה זה דבר נהדר, ניגשה אלינו צלמת שהסתובבה באזור ותיעדה משפחות, ספציפית אבות וילדים, לכבוד יום האב, שחל ב-19 במרץ (כן, אני מתארת פה טיול מלפני קרוב לשנה. אופסי?). אז היא צילמה אותנו ואחר כך רק את אסף ויונתן, וכמובן שהתעקשנו שהיא תשלח לנו את התמונות, אז למרבה השמחה, יש לנו תיעוד מאת צלמת מקצועית של הפעם הראשונה שיונתן נהם עלינו שנתן לו גלידה. אני כל כך גאה.

יצאנו והלכנו לחפש - לא תאמינו, שוב את גלידת פאטה מורגנה. ההיא שכבר התפספסה לנו שלוש פעמים. חיפשנו וחיפשנו וחיפשנו... ומצאנו.

מצאנו חנות שהיתה סגורה בדיוק בסוף השבוע שהיינו בו, או משהו כזה. אני לא זוכרת בדיוק, אבל לדעתי אשכרה היו יומיים או שלושה שהחנות היתה סגורה, ויום שישי בו הגענו היה אחד הימים האלה. באמת שכבר לא ידענו אם לצחוק או לבכות בשלב הזה.

הנה, תראו, אפילו מצאתי הוכחה מצולמת!

הבנו שזה פשוט לא נועד לקרות - אנחנו לא אמורים לאכול את הגלידה הזו, לפחות לא בטיול הזה. אז המשכנו לארמון הנשיאות Quirinalle, צילמנו שם קצת, סימנו עוד וי תיירותי, והמשכנו לפונטנה די טרווי. יונתן ואני המתנו ליד המזרקה וראינו עשרות, אולי מאות אנשים (אחרי שכל השבוע העיר הרגישה די ריקה, זה הרגיש שבשישי, לקראת סוף השבוע, כל התיירים מתחילים להיאסף, במיוחד באתר אולי הכי תיירותי שיש, הפונטנה די טרווי), זורקים מטבעות פנימה ומבקשים משאלות (מעניין כמה מהם ביקשו למצוא סניף פועל של פאטה מורגנה בקרבת מקום. הממ אולי רק אני). אסף, בינתיים, נכנס לבית מרקחת וקנה ליונתן מחית ירקות (שקצת מאוחר יותר התגלתה כדוחה במיוחד, והוא סרב לאכול אותה, כי היי, הוא אולי תינוק, אבל זה לא שאין לו בלוטות טעם.


כפי שוודאי ניתן להבין, עברו כבר עשרים דקות בערך מאז שאכלנו את כל שוק המרקטו סנטרל, לכן לא היתה ברירה אלא להיכנס לגלידריית Don Nino. ברגע של חולשה, אף אחד מאיתנו לא לקח גלידה -- אסף אכל טירמיסו טוב, אני דגמתי ספוליאטלה קטן במילוי נוטלה שהיה.. נחמד, למיטב זכרוני, אבל לא העיף אותי. יחד עם בקבוק מים, שילמנו 7 יורו.


חזרנו להסתובב באזור הפונטנה די טרווי, ופתאום ראיתי אדם שמוכר ערמונים ברחוב. ברגע נדיר במיוחד, החלטתי שפאק איט, אז מה אם אסף לא יצטרף אלי, כי ערמונים נכנס מבחינתו לקטגוריית האגוזים, כלומר דברים-שהוא-לא-אוכל -- אני קונה לי קונוס ערמונים (5 יורו)! איך אפשר לראות ערמונים ברחוב ולא לקנות? אגב, זה המנה הרגישה די קטנה בהתחלה, אבל בסוף התברר שהיא עצומה ומפוצצת, במיוחד בהתחשבה בזה ש"נאלצתי" להתמודד איתה לבד.


לאחר עצירה קצרה ליד הארמון של ראש הממשלה על מנת להאכיל את יונתן במחית הירקות הדוחה מקודם, צעדנו לעבר אחד האתרים החשובים ביותר בטיול כולו: החנות של דיסני בוויה דל קורסו. לא תאמינו, אבל אסף אשכרה היה זה שרצה להיכנס ולקנות דברים ליונתן! מי זה האדם הזה?!


"מממ אוכל"

"איכס, מה זה?!"

בכל אופן, מכל המקומות בעיר, דווקא בחנות של דיסני ג'וני החליט שהוא לא מרוצה, אז לקחנו רעשן אקראי של מיקי מאוס מאחד המתלים ונתנו לו לשחק איתו, כדי לקנות את שתיקתו. כמובן שבסוף פשוט קנינו לו אותו. בנוסף, לא התאפקנו וקנינו לו פיג'מה מתוקה, גם של מיקי מאוס. 35 יורו על שני פריטים לא מאד נחוצים היו ללא ספק ההוצאה הכי פחות הגיונית שלנו בטיול, אבל בחנויות של דיסני אין מקום להגיון, אנשים.


אחרי יום מעייף של הליכה ואכילה, רציתי לשתות קפה, אז הלכנו ל-Tazza d'Oro המאד מומלץ. לאחר שעמדנו דקות ארוכות בתור הבלתי נגמר, בתוספת המסקנה שאני לא באמת מבינה כזאת גדולה בקפה, החלטנו לוותר. המשכנו למלון, אני ניסיתי להרדים את יונתן (וכשלתי), ואסף החמוד יצא שוב החוצה וקנה לי קפה ליד המלון - אולי לא סופר פאנסי ונחשב כמו בטאצה דורו, אבל טעים וחם ועושה את העבודה בהחלט.

היות שזה היה הערב האחרון שלנו בעיר (האורך של הפוסט ובעיקר עשרת החודשים שלקחו לי לכתוב אותו - !!! - גורמים לזה להרגיש כאילו ירדנו כבר מהארץ, לא?), התחלנו לארוז את המזוודות ולארגן את עצמנו, ולבסוף יצאנו לארוחת ערב אחרונה ברומא: La Focaccia, מסעדה שהיתה בהמלצות שלנו והיתה ממוקמת ממש כמה דקות מהמלון.

למנה ראשונה קיבלנו לחם סביר, והזמנו בקבוק מים גדול. אסף לקח לזניה שהיתה טובה, אבל לא כמו הראשונה שהוא אכל בטיול, ואני אכלתי פיצה שהיתה גם טובה, אבל כנראה לא המוצלחת ביותר מכל שאלו שטעמתי בשבוע הזה. בסך הכל נהנינו מאד מהארוחה שלנו (20.50 יורו לפני טיפ) - שום דבר לא היה הכי וואו, אבל הכל היה טעים. רק שימו לב, אם את מגיעים עם ילדים קטנים: המסעדה נמצאת בסוג של מרתף, כלומר צריך לרדת כמה מדרגות. בנוסף, אין כסאות תינוק, אז זה לא שאפשר לוותר על העגלה או להשאיר אותה למעלה. לא סוף העולם, אבל חשוב לדעת.


שמנמנים ובזבזנים עד הרגע האחרון, לא היתה לנו ברירה אלא לקפוץ לקו אופ הסמוך, בו קנינו עוד כמה שוקולדים לארץ, ולבסוף חתמנו בביקור נוסף ב-Venchi, הגלידריה/חנות השוקולדים בה ביקרנו ביום הראשון בעיר. הפעם אסף לקח גלידת קרמיני וסטרצ'יאטלה בגביע חגיגי עם שבבי שוקולד, אני הלכתי על שוקולד חלב עם שבבי אגוזי לוז וקפוצ'ינו בכוס. שתי המנות שלנו עוטרו בשוקולד מריר ושוקולד חלב מלמעלה. בשביל הרצינות. שילמנו 7 יורו (הגביע המיוחד של אסף היה בתוספת של 1 יורו), והיה מוצלח מאד מאד.

השקעתי בלק


יום שבת
זהו, זהו, זה קורה, מגיעים לסוף! אני כל כך גאה בכם שהחזקתם מעמד והגעתם עד לכאן (לא החזקתם, נכון? הלכתם כבר? לחצתם על האיקס? קפצתם מהחלון? אני מדברת לעצמי...?).


הטיסה שלנו היתה מיועדת ל-10:40 (ויצאה בסוף באיחור של עשרים דקות), אז שמנו שעון לשש וחצי בבוקר. לשים שעון כשיש לך ילד זה מצחיק, כי.. נו, מי באמת צריך את זה? ברור שקמנו קצת קודם. לא ויתרנו על ארוחת בוקר אחת אחרונה במלון (חדר האוכל נפתח בשבע, ואנחנו - כמובן - היינו שם בדיוק בשבע), בשבע וחצי כבר נכנסנו למונית שהזמינו לנו מראש במלון (50 יורו). לשדה התעופה הגענו קצת אחרי שמונה. נאלצנו לעמוד קצת בתור, עד שריחמו עלינו וקיצרו לנו אותו, כי היינו עם הג'וקר של עולם התעופה: תינוק. בום!


כדי שלא יצנח לנו הסוכר, אסף איתר סניף נוסף של Venchi (הטיול הזה בחסות...) בשדה וקנה לשנינו שוקולדים (9 יורו) ולי קפה (1.50 יורו). יונתן היה מעט קיטורן, אבל בסך הכל די נסבל (השטאג אמא כנה מדי).


ממש לפני החזרה לארץ, נשארנו עם טעם טיפה מר, כי כולם היו ממש לא נחמדים ומעצבנים, לכל הנוסעים וספציפית גם אלינו - התקטננו עם כולם לגבי הגודל של הטרולי שאפשר היה להעלות למטוס ולא נתנו לחרוג אפילו במעט ממשקל המזוודות.. מצד אחד, זה באמת לא היה אישי נגדנו, אז צרת רבים וכו', מה שגרם לכולנו להתגבש באוטובוס בדרך למטוס. מצד שני, יאללה שחררו, אנחנו תכף יוצאים לכם מהמדינה, מה אכפת לכם?


הטיסה, כאמור, המריאה בסוף באחת עשרה. יונתן קיטר קצת יותר מאשר בהלוך, אבל בסוף הוא נרדם, ואסף ואני יכולנו להתפנות לדברים חשובים באמת: לנשנש את השוקולדים משדה התעופה ואת השתיים-שלוש עוגיות שגנבתי מארוחת הבוקר במלון.



***
אז זהו, זה הסיכום שלי על רומא. היה כיף, היה מגניב, אכלנו מעולה, נפלנו על תקופה טובה מאד מבחינת יונתן לנסיעה לחו"ל (הנסיעה שלנו קצת פחות מארבעה חודשים אחר כך לצרפת? המממממ פחות טובה מבחינת יונתן. ומבחינת החמסין המטורף ששרר שם. ומבחינת הווירוס בבטן שתקף את אסף), ואני ממליצה לכם בחום לנסוע.

אה ו.. עשרה חודשים אחרי נסיעה זה זמן טוב לכתוב פוסט עליה, נכון? אתם מבינים, הייתי צריכה זמן לעכל, לעבד, לתת לחוויה לשקוע.... ורק אז לספר על הכל. זה לא שהתעצלתי. מה פתאום. מצחיקים. זה.. זה בכלל לא זה.


ממש, אבל ממש לא.

מצחיקים.

הלו?

טוב, אפשר לפחות לעניין אתכם במפה אולי?