> ינואר 2016 | Morcake

15 בינואר 2016

עוגת פחזניות עם קרם שוקולד וסוכריות

הבלוג שלי בן שש היום.


לפני שש שנים, בעודי מתבאסת מהלימודים ותוהה האם מתמטיקה או מחשבים זה באמת מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, בעצתם של אחי וגיסתי --

פתחתי בלוג.


אני חושבת שאולי כתבתי על זה פעם, אבל זה לא באמת היה משהו שממש ממש רציתי לעשות. באותו הזמן בכלל השתעשעתי ברעיון של למכור עוגות, וחיפשתי דרך לקדם את זה.


בלוג? בלוג זה נחמד. אני קוראת כל מיני אתרים ובלוגים, אבל זה.. זה לא כל כך בשבילי.


ובכל זאת, איכשהו, למרות החששות, ב-15 בינואר 2010, התחלתי לכתוב את מורקייק (גם מהשם, יש לציין, לא התלהבתי -- פחות רציתי לקשר את שם הבלוג לשם שלי, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו טוב יותר, אז זרמתי עם הרעיון, ושוב.. הקרדיט לגיסתי).


מפה לשם, התמכרתי.


התמכרתי לכתיבה, אפילו שבהתחלה ניסיתי להיות תמציתית ולא לכתוב יותר מדי. חה וחה וחה, מור של 2010. איזו ילדה היית..

התמכרתי למתכונים, בין אם זה לנסות לחשוב על מתכון מאפס או לעשות אדפטציה למתכון של מישהו אחר.


פחות התמכרתי לצילום, ולאורך כל התקופה הזו זה היה החלק הכי בעייתי והכי פחות כיפי מבחינתי. אבל היי, לפחות קניתי מצלמה אמיתית והפסקתי לצלם בפלאפון.

(אבל אני עדיין לא עורכת את התמונות. מבחינתי לערוך תמונות זה כמו להתאפר: משפר את המראה, אבל מעוות את המציאות. אני יודעת שזה לא נכון במאה אחוז, ואולי זה סתם תירוץ לעצלות שלי, אבל זו הדעה שלי, ואני מתעקשת עליה, לפחות לבינתיים. מצד שני, לכו תדעו.. באינסטגרם דווקא כן נשברתי בסוף והתחלתי לערוך קצת את התמונות)


בכל אופן, השנים עברו, והבלוג הפך לחלק מהשגרה שלי.


הוא פתח לי מלא דלתות והכיר לי כל מיני אנשים, ואני-יודעת-אני-יודעת -- אני שוב חוזרת על עצמי. אמרתי כבר את כל הדברים האלה המון פעמים.


כמו כל דבר שנמצא חלק מהחיים שלנו לאורך זמן, יש עליות ויש מורדות. ומה לעשות, ימי הולדת ומאורעות מיוחדים הם לפעמים זמן למחשבות והרהורים, ולפעמים דווקא ביום הולדת נוטים להתרכז בדברים הפחות חיוביים.

(אל תגידו לי שזה לא קרה לכם מעולם!)


אל תבינו לא נכון, ברמה האישית זו דווקא היתה אחלה שנה:


בעבודה ממש סבבה לי, ולראשונה מזה הרבה זמן - אולי מאז הלימודים - אני אשכרה מרגישה כאילו אני יודעת מה אני עושה. חלק מהזמן. לא כל הזמן. אל תגזימו.


עוד כמה חודשים אני הולכת להתחתן, ואני אשכרה מצליחה להנות מרוב התהליך וההכנות. אולי זה בגלל שיש לנו כל כך הרבה זמן לארגן את האירוע, אולי זה בגלל שאני אדם כל כך קל ונוח (אסף, תפסיק לצחוק!).


עם ובלי קשר, אני הכי רזה שהייתי בחיים הבוגרים שלי. מאז התיכון, אולי אפילו מאז החטיבה (כן.. לא הייתי ילדה רזה במיוחד). אני יודעת שזה מאד לא פוליטיקלי קורקט וממש לא אופנתי והכי לא all about that bass, אבל זו תחושה ממש כיפית - פתאום כל הבגדים נראים עלי סבבה (חוץ מאלה שנהיו גדולים מדי), ואפילו המגפיים שבקושי נסגרו עלי בחורף שעבר נסגרים בקלות.


כמובן שלהיות רזה זה לא הכל וזה די נורא להתרכז בזה, וזה מעודד חשיבה לא בריאה ובטחון עצמי נמוך וזה וזה וזה, ומה שחשוב זה מה שבפנים, ובנות (וגם בנים!) - המשקל שלכן הוא לא מי שאתן!

אבל איזה כיף זה לקנות בגדים במידה סמול. מצטערת, זה צריך היה להיאמר...


עם ובלי קשר, התחלתי לאכול טיפטיפה יותר בריא בזמן האחרון (אני די משכפלת את הפוסט הזה, אה? שלא תחשבו שלא שמתי לב). זה לא, חלילה, אומר, שאני לא אוכלת קערה במבה ושוקולד עם הקפה כל יום. זה, בגדול, אומר שהקטנתי קצת את כמויות האוכל שלי ושאני מנסה לדחוף לעצמי תרד בכל הזדמנות שיש (כל הירקות ה"בסיסיים" הם עדיין לא כוס התה שלי. בטח לא קערת הסלט שלי).


קיצור, הכל טוב.


אבל הבלוג?


הוא שמח. הוא בן שש. טוב לו. הוא חוגג יום הולדת כמו כל ילד בן שש* -- עם עוגה בצורת הספרה שש, עם קרם שוקולד וסוכריות. נכון, העוגה שלו היא בעצם מלא פחזניות ממולאות קרם קוקוס, כי "אמא" שלו היא בכל זאת בלוגרית קינוחים, אבל עדיין.. הספרה שש וקרם שוקולד וסוכריות. הכי חגיגת יום הולדת קלאסית.

*או לפחות כמו שפעם היו חוגגים ימי הולדת כאלה. היום יום הולדת סטנדרטי כולל שולחן קינוחים המבוסס כולו על פלטת הצבעים של "פרוזן", כולל מכונת שלג והופעה פרטית של אידינה מנזל, או מסיבת ספיידרמן עם קורי עכביש אכילים משוקולד או משהו (וואו, יש דבר כזה באמת? איך בא לי!) ושקיות הפתעה המכילות טרנטולות אמיתיות, נכון?


בכל אופן, הבלוג שמח לחגוג יום הולדת, אבל בעודי יושבת וחושבת על הפוסט עצמו --

הבנתי שאני לא בטוחה שיש לו כל כך מה לחגוג.


אל תבינו לא נכון, הכי התרגשתי כשחשבתי על העוגה שאכין לו. עוגת פחזניות המעוצבת כמו עוגת יום הולדת? עפתי על עצמי. אני גאון. איך חשבתי על זה? תראו אותי, I'm the queen of the world. וכשזה הצליח על הפעם הראשונה, אם-מתעלמים-מזה-ששרפתי-אחת-מתוך-שתי-תבניות-של-פחזניות? וואו, שמישהו יעצור אותי, אני אש!


אבל כשניסיתי לחשוב מה לכתוב בפוסט, נתקעתי.


ישבתי וקראתי כמעט את כל מה שהתפרסם בבלוג השנה (לא יודעת מי אחראי על זה, אבל מגיעה לי תוספת סיכון, זה היה לא קל בכלל). הבנתי שלא היה משהו מיוחד השנה. הבלוג נתקע קצת.


אני לא מתלוננת, ועל אף שזה ממש מרגיש ככה, זה לא פוסט דכאון.


חלקים אחרים בחיים שלי היו יותר משמעותיים, אז הבלוג קיבל קצת פחות משקל ויחס.


מספר הפוסטים היה קטן יחסית (אם כי עדיין טיפה יותר גדול מבשנה הקודמת). לא היו שיתופי פעולה מרגשים במיוחד. לא היו יותר מדי אירועים או הזדמנויות.


שגרה. במלוא מובן המילה.


מבחינה תחזוקתית, הבלוג נתקע קצת. עמוד הקטגוריות לא עובד כבר מלא זמן. לאחרונה הצטרף אליו גם ארכיון המתכונים, וזה גרוע ממש. אני רוצה לתקן את זה, אבל פשוט לא מספיקה. בכלל, אני חושבת שהגיע הזמן לסוג של מייקאובר לבלוג, אפילו הודעתי למתכנת הווב שגר איתי בבית שהוא הולך להיות מסונג'ר למשהו כזה מתישהו (הייתי עושה את זה בעצמי, אבל אני מפתחת מובייל. אני טובה באפליקציות, לא באתרים), אבל עד שזה יקרה.. בואו נאמר שיש סיכוי טוב שתשמעו אותי מתלוננת על זה גם ביום הולדת שבע (אוי ויי, מה אני הולכת להכין ביום הולדת שבע?!).


חוץ מזה, אני מרגישה שהבלוג לא ממש במקום שהייתי רוצה שהוא יהיה. כמובן שאני לא יודעת לומר מה זה המקום הזה, אבל אני כן יודעת שהוא לא שם. כאמור, תקוע.


אסף טוען שזה בגלל שאני "מחביאה" את הבלוג, ושאני לא יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה (המשפט הזה מעולם לא היה רלוונטי יותר!). זה נכון, אני באמת לא אוהבת לשווק את הבלוג, וזה אפילו די מלחיץ אותי כשמדברים עליו בחיים האמיתיים שלי. אני חושבת שגם על זה דיברתי פעם, על זה שמצד אחד אני מתגאה בבלוג ממש, ומצד שני הוא הכי הכי מביך אותי.


אבל לדעתי זה לא העניין, לפחות לא רק זה. אני יודעת שזה לא תמיד נראה ככה, אבל אני כן די מודעת לעצמי. הכתיבה שלי? לא מיועדת לכל אחד. המתכונים? לא תמיד מלהיבים, אולי לא תמיד מוצלחים, לפחות לא מהצורה בה אני מציגה אותם (יש לי בעיה של כנות יתר. אני אפילו לא מסוגלת לצלם קצפת במקום קרם קוקוס מבלי להתוודות על זה בהיסטריה). והתמונות? טוב, התמונות.

אני לא מצלמת טוב. אני מודעת גם לזה. אני יודעת שהשתפרתי, אבל הדרך ארוכה ארוכה ארוכה. הבעיה? אני לא בטוחה עד כמה בא לי לעשות את הדרך הזו. זו בעיה שתמיד היתה לי -- כשאני טובה במשהו, אחלה. אבל ברגע שמשהו קצת קשה לי ודורש ממני השקעה -- ביי. תהיו בקשר.


אז אני לא צלמת טובה. אני לא טובה גם בסטיילינג. מצד אחד ממש בא לי להשתפר, מצד שני כל כך לא בא לי לעבוד קשה. אתם חייבים להבין, אני הילדה הקטנה בבית. אני מאד מפונקת.


אז אממ..

כן.


זה יצא קצת דכאוני וקודר, ובחיי שלא התכוונתי.


נראה לי שזה אחד הפוסטים האלה שאני כותבת לעצמי, ואיכשהו יוצא שאתם קוראים אותם.


אני חושבת שמה שאני מנסה לומר זה שאני צריכה לקבל את הבלוג כמו שהוא - ואת היכולות שלי כמו שהן - ולא לצפות למשהו שאני לא יכולה לעמוד בו, לפחות לא כרגע.


ותכלס? אפילו אם סקירת הבלוג וכל מה שקרה בו בשנה האחרונה הובילה אותי למסקנה שלא קרה פה יותר מדי, עדיין מגיעה לו חגיגה. עדיין מגיעה לו עוגת פחזניות (פרווה לגמרי, ווהו!) עם קרם שוקולד וסוכריות. עדיין מגיע לו תשומי. עדיין מגיע לו שאשיר לו "יום הולדת שמח" ואאחל לו שיזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה. עדיין מגיע לו שאחשוב על כל המתכונים הבאים שבא לי להכין ולפרסם בו.


מזל טוב, בלוגי!


***
עוגת פחזניות עם קרם שוקולד וסוכריות
מקור המתכון: המתכון לפחזניות מבוסס על מתכון מקורס הקונדיטוריה שלי, עם שינויים והתאמות.

כמות: 40-45 פחזניות, תלוי בגודל

מצרכים:
240 מ"ל (1 כוס) חלב/חלב לא חלבי (ראו הערה בהמשך)/מים
90 ג' שמן קוקוס/100 ג' חמאה, חתוכה לקוביות
1/2 כפית מלח
20 ג' (2 כפות) סוכר לבן
140 ג' (1 כוס) קמח לבן
3-4 ביצים גדולות, טרופות

לקרם
200 מ"ל (1/2 פחית) קרם קוקוס (החלק הקרמי, לאחר צינון של לילה במקרר)
1/2 כפית מחית וניל/1 כפית תמצית וניל
20 ג' (2 כפות) אבקת סוכר

לגנאש שוקולד
100 מ"ל קרם/חלב קוקוס
100 ג' שוקולד מריר, קצוץ גס

סוכריות צבעוניות

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-170 מעלות. מרפדים תבנית גדולה בנייר אפיה. על מנת שיהיה יותר נוח בהמשך, מציירים על צדו התחתון של נייר האפיה את הספרה שרוצים לכתוב בעזרת הפחזניות (או כל צורה רצויה, למשל עיגול). שימו לב: צריך לצייר את הספרה הפוך, היות שהופכים את הנייר לאחר הציור.
2. מניחים חלב/מים, שמן קוקוס/קוביות חמאה, מלח וסוכר בסיר בינוני. מביאים לרתיחה, ומבשלים עד להתאחדות, תוך כדי ערבוב (עם כף פלסטיק/עץ).
3. מוסיפים קמח ומבשלים על אש גבוהה. כאשר התערובת רותחת ומתחילה להפוך לבצק, מנמיכים את האש לנמוכה-בינונית, על מנת לא לחרוך את הבצק, וממשיכים לבשל עוד דקה-שתיים.
4. מעבירים את הבצק לקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומתחילים לערבב על מהירות בינונית.
5. כאשר הבצק מתקרר, כלומר מתחילים להתפרק ולקפוץ בקערה, מוסיפים ביצים בהדרגה: מוסיפים ביצה אחת ומערבבים עד להיטמעות מלאה. חוזרים על הפעולה עם שתי ביצים נוספות.
6. את הביצה הרביעית מוסיפים בהדרגה, רק במידת הצורך, כלומר עד לקבלת בצק אחיד, אך מעט דביק, כזה שניתן לזלף בקלות יחסית.
7. מעבירים את הבצק לשק זילוף עם צנתר חלק/משונן (אני השמתשתי בצנתר חלק בקוטר 12 מ"מ). מזלפים פחזניות קטנות, שוות גודל עד כמה שניתן, לאורך הצורה שציירנו מראש על נייר האפיה - לחילופין, אפשר "סתם" לזלף פחזניות בודדות.
8. אופים למשך כחמש עשרה דקות בתנור סגור, מבלי לפתוח אותו. לאחר מכן פותחים את התנור ומניחים כף עץ או משהו בסגנון בין התנור לדלת, כך שהוא יישאר פתוח מעט. אופים 10-15 דקות נוספות, עד שהמאפה משחים קלות. מצננים לגמרי.
9. להכנת קרם הקוקוס-וניל: מניחים קרם קוקוס, וניל ואבקת סוכר בקערת המיקסר. מחברים וו בלון ומקציפים לקרם יציב.
10. מעבירים את הקרם לשק זילוף עם צנתר מתאים (אני השתמשתי בצנתר חלק בקוטר 4 מ"מ).
11. הופכים את עוגת הפחזניות בזהירות, כך שהחלק התחתון מופנה כלפי מעלה. מחוררים את חלקו התחתון של כל פחזנית בעזרת סכין קטן.
12. ממלאים כל פחזנית בקרם קוקוס-וניל.
13. להכנת הגנאש: מניחים קרם/חלב קוקוס בסיר קטן. מביאים לסף רתיחה.
14. בינתיים קוצצים גס שוקולד מריר לתוך קערה קטנה.
15. יוצקים את הקרם המבעבע מעל השוקולד. ממתינים שתיים-שלוש דקות ומערבבים לגנאש חלק. מניחים בצד עד שהקרם מגיע לטמפרטורת החדר ומסמיך קלות.
16. הופכים בחזרה את עוגת הפחזניות, כך שחלקה העליון מופנה כלפי מעלה. יוצקים מעליה את הגנאש ומקשטים בסוכריות צבעוניות.

הערות/תוספות/שדרוגים:

  • מסיבות בריאותיות, התזונה שלי היא בלתי חלבית כרגע, לכן גם המתכון הזה. אני, למשל, השתמשתי בחלב שיבולת שועל במקום חלב רגיל בפחזניות. אם רוצים, אפשר להשתמש בחלב רגיל או כל חלב אחר (סויה/שקדים/אורז/...), או מים, כמובן. מבחינת השומן, אני השתמשתי בשמן קוקוס - אפשר להשתמש גם בשמן רגיל (קנולה) או חמאה. בקרם ובגנאש אפשר להשתמש בשמנת מתוקה במקום קרם הקוקוס, אם מעדיפים ללכת על הגירסא החלבית.
  • בהתחלה רציתי להכין את עוגת הפחזניות שלי יותר בסגנון של פרי ברס, כלומר לחתוך את הפחזניות באמצע, ליצור שתי שכבות ולמלא בקרם. אבל זה לא ממש הלך, לכן הלכתי על החירור התחתון. אם רוצים, אפשר לזלף שתי שכבות של בצק, לקבל מאפה גבוה יותר, ואז לחתוך באמצע.
  • כפי שניתן לראות בתמונות, לי יצאו שתי תבניות של עוגת הספרה שש. את הראשונה זילפתי "פריסטייל", לכן יצא נורא. בשניה כבר הפקתי לקחים וכתבתי 6 על נייר האפיה לפני הזילוף. בכל אופן, אפשר להכין רק עוגה אחת ולזלף פחזניות רגילות מכל השאר. אפשר, כפי שציינתי בסעיף הקודם, לזלף מאפה גבוה יותר, וכך לקבל רק עוגה אחת. אפשר גם להכין חצי כמות.
  • בכל אופן, אם מכינים שתי תבניות ואופים אותן יחד, חשוב מאד לשים לב לתבנית הממקומת גבוה יותר בתנור - כפי שאפשר לראות בתמונות שלי, העוגה בתבנית הגבוהה שלי נאפתה מעט יותר מדי, וחלקה העליון ממש נשרף (מזל שזו היתה העוגה הפחות מוצלחת מראש!). החדשות הטובות? אחרי המילוי בקרם והציפוי בגנאש, אי אפשר היה בכלל להרגיש שהפחזניות נשרפו קצת, ווהו.
  • לגבי היפוך עוגת הפחזניות -- שימו לב שהמאפה די עדין, ועלול להתפרק במהלך ההיפוך, היות שהפחזניות מחוברות רק בקצוות שלהן. אני ממליצה פשוט להשתמש בקרש חיתוך או משטח גדול אחר במהלך ההיפוך, גם מלמעלה וגם מלמטה, על מנת לתמוך בעוגה משני הכיוונים (אבל זהירות לא ללחוץ חזק מדי, כדי לא למעוך את הפחזניות..). אני מאמינה בכם. גיבורים!

איזה חמוד אסף, שהסכים להיות דוגמן ידיים, ולתלוש עוד ועוד פחזניות, "רק" בשביל התמונות, נכון?


אוקיי, רגע -- כמה מדכא זה יצא לי? מ-1 עד נקמת הסית' (אסף ואני עשינו מרתון של כל סטאר וורז בשבועות האחרונים, צר עולמי כעולם הגלקסיה הרחוקה מאד, מאד)?

4 בינואר 2016

חמאצ'ה קאפס

חמאצ'ה קאפס? מה? מה זה בכלל? מור, מה את רוצה מאיתנו?


חמאצ'ה זו מילה שהמצאתי, חברים. שילוב של חמאה ומאצ'ה.


וואו. כאילו, באמת, וואו.


אני יודעת. די מביך. אתם כבר מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת שמביך הוא שמי האמצעי.


לגמרי. רגע, מאצ'ה?

הגענו לאתר של נעמה גאון בטעות?


לא לא, תירגעו. הכל בסדר. אתם אצלי, לא אצל נעמה. זאת אומרת, לא יודעת אם "הכל בסדר" זו התשובה המדויקת. כנראה הייתם מעדיפים להיות אצלה. בינינו, גם אני. אבל זה לא העניין.


אז מה העניין?!


תירגעו, נו. בדיוק הייתי בדרך לזה. אלוהים, תנו לי לנשום שניה.


סליחה.


סלחתי. ואני גם מתנצלת. לא התכוונתי לצעוק.


בכל אופן.


מה שקורה זה שחומר הגלם החודשי של "כחומר" הוא תה. כן, פשוט תה. כל סוג של תה. ארל גריי או נענע או יסמין או מאצ'ה או--

רגע, מאצ'ה? היי, זה חומר גלם ממש טרנדי שעדיין לא יצא לי להשתמש בו אף פעם, אבל הוא ה-דבר בעולם בזמן האחרון (למעשה, יש מצב שעד שנזכרתי, הוא כבר אפילו הספיק להפוך לפאסה. אז.. רטרו?), והוא מגניב כזה, וירוק, ו...


טוב, תכלס, פשוט לא היה לי רעיון לשום דבר אחר עם תה.

לא ארל גריי. לא נענע. לא יסמין.


חשבתי לצלם את עצמי מניחה תיון של לימונית-לואיזה בתוך כוס מים חמים ולקרוא לזה מתכון, אבל.. לא. פחות זרם לי.


בקיצור.

החלטתי שמאצ'ה זה הדבר הנכון עבורי.


אבל לא ידעתי איפה לקנות מאצ'ה, אז סנג'רתי חברה שלי לקנות לי מאצ'ה (באותה החנות בדיוק בה המחבל המוזר בעולם קנה/לא קנה פקאנים/קשיו/וואטאבר ביום שישי האחרון, לפני שהוא הלך להיות זבל של בנאדם ולשבור את הלב של כולם) --

אז כדי להקדים תרופה למכה, או ליתר דיוק להקדים תשובה לשאלה, אפשר לקנות מאצ'ה ברשת חנויות הטבע אניס, או בהרבה הרבה יותר יקר ב-Palais des Thes. אני משערת שיש עוד מקומות בארץ, אבל אני יודעת על שני אלה.


בכל אופן, מאצ'ה. מתכון עם מאצ'ה.

מה מכינים בעצם?

כאילו.. סבבה שהחלטתי חגיגית על מאצ'ה, אבל אממ מה בדיוק עושים עם מאצ'ה?


אז חשבתי וחשבתי, והחלטתי שבא לי להכין עוגת שמרים. אבל נוצר מצב שהחודש הזה היה בדיוק החודש בו לא נגעתי בגלוטן, ועם כל הכבוד -- אני יכולה להכין עוגיות שוקולד צ'יפס ולא לטעום. זה לא קל, אבל אפשרי. אני יכולה להכין בראוניז ולא לטעום. שוב - לא קל, אבל אפשרי.


אני לא יכולה להכין עוגת שמרים ולא לטעום. זו כבר התעללות בבני אדם.

זו התעללות בעצמי!

אני לא רוצה להתעלל בעצמי. אני מחבבת את עצמי.


אז ויתרתי על הרעיון שלי להכין שושני שמרים עם פטיסייר שוקולד לבן ומאצ'ה. זאת אומרת, ויתרתי זמנית. זה נשמע טוב מדי כדי לוותר על זה סופית. תודו שזה נשמע טוב מדי כדי לוותר על זה סופית.


היי, למה אתם לא מודים?


אהההה כבר הלכתם מזמן? העדפתם ללכת לקרוא ולהכין מתכונים של נעמה?

מבינה אתכם.


אז אני פה לבד? יאללה בלאגן! מסיבה, וויייייייייייייייי!

אה אמא, את עדיין פה. היי. מה קורה? ד"ש לאבא.


רגע, איפה הייתי?

נכון, שמרים ומאצ'ה. תודה, אמא.


אז ויתרתי על השמרים, והחלטתי לחפש מתכון נטול גלוטן.


גיגלתי גיגלתי, קראתי קראתי, והגעתי לחמאצ'ה קאפס!


זאת אומרת, הגעתי לצ'וקלט מאצ'ה באטר קאפס. אבל פה מדברים עברית, אז עברתתי את המתכון לחמאצ'ה קאפס.

(אני ממש טובה בעברות של דברים)


בגדול, זה כמו הריסז קאפס שלי --

אומייגאאאאאאד, זוכרים את הריסז קאפס הקפואים? הווווו גוד, פרוזן טיימז.

-- רק עם חמאת קוקוס. ומאצ'ה.


אז, אתם יודעים, אחר לגמרי.


קיצור, ההכנה ממש פשוטה. בהנחה שיש לכם מעבד מזון:


טוחנים שבבי קוקוס במעבד מזון. טוחנים טוחנים טוחנים, עד שמתקבלת סוג של חמאת קוקוס.


מוסיפים אבקת מאצ'ה ואבקת סוכר. מקבלים משהו שנראה כמו פסטו, אבל נטעם כמו דשא קוקוסי מתוק.


סתם נו, הטעם של המאצ'ה הוא טעם נרכש. אני מחבבת אותו, אבל עדיין חושבת שהוא קצת.. דשאי.


אוקיי, ממשיכים.


עכשיו ממיסים שוקולד מריר. אפשר להוסיף לו קצת שמן. ממלאים גביעי נייר קטנים, AKA מנז'טים, ומצננים.


ממלאים בפסטו, ארררר חמאת קוקוס ומאצ'ה, מצננים עוד קצת, ואז מצפים בשוקולד מריר.




אלא אם אתם לא מתחברים לקטע של המאצ'ה (היי אסף!!), ואז אתם כנראה פחות שמחים ונהנים. לכו לאכול עוגיות שוקולד צ'יפס או בראוניז או משהו.


אבל לאנשים שאין להם בעיה לאכול גביעי שוקולד ממולאים במשהו ירוק --


מקררים שוב, מקלפים את הנייר, אוכלים, חפ חפ חפ, שמחים ונהנים.


נסו את החמאצ'ה קאפס האלה. יש להם קטע. תקשיבו לי. אני בחורה מוזרה. אני לא אוכלת כלום. אם אני אומרת לכם שזה טעים, זה כנראה טעים.


ותהיו רגועים -- נשארה לי מספיק מאצ'ה. אני כן אוכלת גלוטן כרגע. שושני שמרים עם פטיסייר שוקולד לבן ומאצ'ה, היר איי קאם!


***
חמאצ'ה קאפס
מקור המתכון: ההשראה למתכון מכאן, אבל את התכלס אלתרתי תוך כדי עבודה.

כמות: שישה קאפס בקוטר 5 ס"מ - הרגישו חופשי להכפיל/לשלש כמויות, או להכין קאפס קטנים/גדולים יותר.

מצרכים:
100 ג' (1 כוס) שבבי קוקוס
20 ג' (2 כפות) אבקת סוכר
5 ג' (1 כפית) אבקת מאצ'ה

75 ג' שוקולד מריר
1 כפית שמן קוקוס
מלח ים אטלנטי, לקישוט (לא חובה)

אופן ההכנה:
1. מעבדים שבבי קוקוס במעבד מזון למשך כחצי שעה - יכול להיות פחות או יותר, תלוי במכשיר - עד לקבלת חמאת קוקוס, אולי מעט "בצקית". כל כמה שניות/דקות, תלוי באיזה שלב בתהליך נמצאים, עוצרים את מעבד המזון ומנקים דפנות בעזרת לקקן.
2. מוסיפים מאצ'ה ואבקת סוכר לחמאת הקוקוס (אפשר לעשות זאת במעבד המזון, או להעביר לקערה נפרדת). מערבבים עד לקבלת תערובת אחידה. מניחים בצד.
3. ממיסים שוקולד מריר במיקרוגל או על בן מארי. מערבבים פנימה שמן קוקוס.
4. מניחים כפית-כפית וחצי של שוקולד מומס בתוך כל מנז'ט. בעזרת הכפית, עוזרים לשוקולד להגיע לתחתית ולצדי המנז'ט. מעבירים למקרר למשך כעשר דקות, עד להתייצבות.
5. דוחסים כשתי כפיות חמאת מאצ'ה (חמאצ'ה!) לתוך כל גביע שוקולד, ומיישרים עם כפית. מניחים במקרר למשך כחמש דקות.
6. מצפים את חלקו העליון של כל קאפ במעט שוקולד מריר מומס (כחצי כפית) ומיישרים. אם רוצים, זורים מעט מלח ים אטלנטי מלמעלה. מעבירים למקרר להתייצבות מלאה, משהו כמו עשר דקות-רבע שעה. מקלפים ואוכלים בהנאה רבה. YAY!

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • ייתכן שהשוקולד המריר יתגבש בזמן שהקאפס מתייצבים במקרר - מקסימום ממיסים אותו בשנית לפני הציפוי העליון.
  • הקאפס מעט קשים לאכילה ישירות מתוך המקרר. תנו להם לעמוד כמה דקות בטמפרטורת החדר, והם יתרככו טיפה.
  • אם במקרה יש לכם חמאת קוקוס מוכנה (ואתם לא מכינים לבד), השתמשו ב-75 גרם -- זו הכמות שיצאה לי מטחינת שבבי הקוקוס שלי (ייתכן שטעמתי קצת במהלך ההכנה..).
  • זה קצת מאבד את הקטע של חמאצ'ה קאפס, אבל אם לא באה לכם מאצ'ה, אפשר לוותר ולהסתפק בגביעי שוקולד במילוי חמאת קוקוס.
  • ואם בכלל בא לכם סתם להכין חמאת קוקוס, או חמאצ'ה קוקוס, לכו על זה. אתם יכולים פשוט למרוח אותו על פרוסת לחם או לאכול בכפית או מה שבא לכם. ווהו!!
  • אה, ולא הייתי מוותרת על אבקת הסוכר. לטעמי המאצ'ה דשאי ומריר מדי ללא תוספת המתיקות. אבל אולי זו רק אני..


יאללה, אני הולכת לקחת לי חמאצ'ה קאפ אחד מהמקרר. אל תשכחו ללכת להסתכל על שאר מתכוני התה של "כחומר"!