> שם השחר עוד יבקע - פראג I | Morcake

7 ביולי 2016

שם השחר עוד יבקע - פראג I

בואו, כמו תמיד, נשים כמה דברים על השולחן:

אני לא רוצה להגדיר את הפוסט הקרוב (טוב, פוסטים. על מי אנחנו עובדים?) כ"פוסט המלצות". יש משהו מלחיץ בעיניי בלנסוע לחו"ל עם מלא המלצות ומקומות ש"חייבים חייבים חייבים" לבקר בהם. חוץ מזה, יש לי תזונה של ילדה בעייתית, אז כל המסעדות שלי הן "המקום הזה עם הפיצה" או "ההמבורגר הטעים". אם כי ספציפית הפעם גם התפרעתי -- אכלתי צ'יפס בטטה במקום צ'יפס רגיל פעם אחת! הכי התרגשויות.

בקיצור, הפוסט הזה (בסדר בסדר, פוסטים) הוא בשבילי (ובשביל אסף, שהתחנן ממני לכתוב אותו במשך שלושה חודשים, כי לדעתו פוסטי חו"ל הם הפוסטים הכי מעניינים בבלוגים. עד שהוא התייאש. בין היתר כי כבר כתבתי כמעט חצי ממנו בשלב מסוים, ואז הכל נמחק, ואני הייתי עצובה, והוא חשב - בצדק - שאני טיפשה, כי מסתבר שלא שמרתי. אופס? רגע, הוא בכלל לא אמור לדעת שיש לי בלוג!) לא פחות מאשר בשבילכם -- כן, אני רוצה שתלכו לאכול את הטרדלניק (כמו קיורטוש, רק של צ'כים) הטעים ושתדעו איפה יש בירה בשלושה וחצי שקלים, אבל אני גם רוצה לזכור את הטיול שלי עוד כמה שבועות/חודשים/שנים. תכלס? כבר עכשיו, ארבעה (!) חודשים (!!) אחרי (איך זה עבר כל כך מהר?!), אני בקושי זוכרת משהו. מזל שאני לא צריכה לכתוב על זה כלו--

אה.

טוב, אז בואו נתחיל את יומן המסע שלי. קחו נשימה עמוקה ו/או לחצו על האיקס בראש העמוד.

***
יום רביעי
את היום שלנו התחלנו בערך בחמש בבוקר, בשדה התעופה. אני לא רוצה לעשות שיימינג לאל על או משהו כזה - באמת, היו לי גם חוויות מעולות איתם בעבר - אבל הפעם, שאלוהים יעזור לי, איזה סיוט. נעמדנו בתור לצ'ק אין (הייתם בטרמינל 1 לאחרונה? זה נראה כמו לוקיישן טוב לצילומי סרט אימה) קצת אחרי חמש, ובערך בשבע הגענו לדיוטי פרי. היו תורים מטורפים בבידוק. לאנשים כמונו, שהטיסה שלהם היתה אמורה לצאת בשמונה ופשוט רצו לגמור עם זה כבר, זה היה מבאס. לאנשים שהיו אמורים לעלות על טיסה לברלין, למשל, בערך בשבע, זה כבר היה מלחיץ.

קיצור, סיימנו עם הצ'ק אין, קנינו קפה וקרואסון בסכום ההגיוני של 38 שקלים (נתב"ג, אתה כל כך מופרך), ואיכשהו למרות הכל הטיסה שלנו יצאה בזמן. שמונה בול. למרות שביתת הטייסים (סליחה, הם היו חולים. כל הטייסים היו חולים). למרות העובדה שהחליפו לנו את המטוס במטוס ספרדי (או מטוס פורטוגלי, לפי מה שהבחורה בצ'ק אין אמרה לנו). מטוס שווה כזה, שלא מצאתי בו את החגורה שלי בהתחלה (טוב נו, זה לא שהיא תעזור לי או משהו במקרה של התרסקות), ושהכרית על המושב לידי פשוט התפרקה בשלב מאוחר יותר.

אז התחלנו לטוס, והיה כיף. אסף ואני עשינו קצת בונדינג עם החקלאי המבוגר-ish (די בטוחה שהוא היה יותר צעיר מההורים שלי, אז אני לא רוצה לזרוק לאוויר סתם מילים כמו "מבוגר") שישב לידנו. שאר המטוס עשה בונדינג עם הדיילים הישראליים בטיסה (בעקרון הצוות היה ספרדי, אבל חיזקו אותו בשני דיילים דוברי עברית), גוד טיימז.

ואז, קצת לפני עשר, אסף, מר כמעט-הוצאתי-רשיון-טיס-אבל-בסוף- ויתרתי-אחרי-שכבר-נתנו-לי-לטוס-סולו-ואיזו-חמודה-חברה-שלי-שבאה-וצילמה-אותי-בסולו-הראשון-לפני-שנתיים, פתאום אמר שמרגיש לו שהנמכנו גובה ושמשהו לא בדיוק מתנהל כמו שצריך. חמש דקות אחר כך, בישרו לנו חגיגית שיש תקלה במטוס ושאנחנו הולכים לנחות באתונה.

אני אקצר, כי כבר הארכתי: נתקענו בערך חמש שעות אתונה. היתה, כאמור, בעיה במטוס (מסתבר שיום לפני הטיסה שלנו, היתה בעיה באותו המטוס בדיוק, וגם הטיסה ההיא התעכבה בכמה שעות), משהו במערכת ההידראולית, אם זה אומר משהו למישהו. ניסו לתקן את המטוס, כשלו, נתנו לנו כסף לקנות לעצמנו אוכל לא-באמת-טעים-אבל-די-זול בקפיטריה באתונה, שלחו לנו מטוס חלופי של ישראייר, עם בונוס בדמות הדייל מטיסת השוקולד המפורסמת (אסף זיהה, אני פשוט זרמתי איתו), ולבסוף יצאנו מאתונה באזור ארבע. נחתנו בפראג בערך בחמש וחצי. במקום אחת עשרה וחצי. אופס???


אז אל על יצאו מעצבנים עד מעצבנים מאד בכל הסיפור הזה, אבל אני חייבת לציין לטובה את הדיילים הסופר חביבים ואת ההתנהגות הסבלנית, שפויה, אדיבה של כל הנוסעים בטיסה, התנהגות - תסלחו לי רגע על העילאיות וההתנשאות, אבל אתם יודעים שאני צודקת - לא הכי טיפוסית בטיסה מלאה ישראלים.

אוקיי. שמנו את החלק הפחות נעים של הטיול בצד. עכשיו אפשר להנות מפראג:

נחתנו בפראג, כאמור, בחמש וחצי. בתור פיצוי על היום הארוך והמעצבן שעברנו, בידוק הדרכונים ואיסוף המזוודות הלך ממש מהר (כאילו.. הבחור בדרכונים היה די דוחה ולא נחמד, בעיקר לאסף, אבל הוא היה זריז, אז למי אכפת), ובשש כבר יצאנו מהשדה.

אסף הזמין לנו מראש שאטל של חברת Prague Airport Transfers. קיבל את פנינו נהג שלא ממש ידע אנגלית אבל הביא אותנו תוך חצי שעה בערך למלון (550 קרונות, הוספנו 50 קרונות טיפ. היחס של קרונות לשקלים היא בערך 6 ל-1, אז זה אומר כ-100 שקלים לנסיעה) המהמם שלנו. היה חושך (תודה, עיכוב של שש שעות!!), היה קר, היה קצת גשום, רק רצינו להיכנס למלון.

ואיזה מלון זה היה.

אסף החליט מראש שמגיע לנו מלון טוב בפראג, אז הזמנו חדר ב-Boscolo. מדובר במלון ספא מהמם, עם בריכה מחוממת (לכאורה. היה קר, היא לא באמת היה חמה. חמימה, נגיד), חלוקים בחדר, מקלחת עם זרם מהחלומות וכל זה. לא המלון הכי זול בפראג, כנראה, אבל אם בא לכם מלון שגם תוכלו להנות ממנו קצת, ממליצה בחום. גם מבחינת המיקום - הוא נמצא קרוב למרכז, אבל מרחק של כמה דקות הליכה, כדי שתוכלו להרגיש טוב ולספר לעצמכם שבכל הליכה ממנו ואליו הורדתם את כל מה שאכלתם או שאתם מתכננים לאכול בהמשך היום..


קיצור. כשהגענו והתיישבנו בצ'ק אין, מיד הוגשו לנו שתי קוביות עוגה (לא הכי טעים בעולם, אבל כל כך חמוד) ומגבות קטנות, חמימות, בניחוח לימון. וואו, המגבות האלה עשו לי את היום, פחות או יותר. ציינתי כבר שהיום הזה התחיל בחמש בבוקר והשעה היתה אחרי שבע בערב?



טוב. לאחר התארגנות קלה בחדר ואחרי שאסף הצליח לנתק אותי מהמיטה הנוחה בעולם, עליה התעלפתי, פחות או יותר, ברגע שהגענו, הלכנו לאכול. כי עם כל הכבוד לקור ולגשם (והיה קרררר) ולעייפות שלנו (והייתה עייפווו-- רגע, זו לא מילה שהגיוני למשוך בה אותיות), היינו גם רעבים. אמנם אכלתי טוויקס שלם בטיסה מאתונה, כי אני גיבורה והגיע לי, אבל עדיין רצינו אוכל אמיתי.


אוכל אמיתי = פיצה. תמיד פיצה.

אז הארוחה הראשונה שלנו בפראג היתה במסעדת Gambero Rosso. בהתחלה קיבלנו לחם טעים (אני התלהבתי מאד, אסף אמר שהוא בסדר) עם שמן זית ובלסמי. אסף הזמין מרק בשר וירקות למנה וראשונה ולעיקרית ניוקי עם נקניקיות, עגבניות שרי וכל מיני דברים דוחים אחרים. אני הזמנתי, כמה מפתיע, פיצה מרגריטה. הכל היה ממש מוצלח, וזה היה פתיח טוב לטיול הזה. יחד עם טיפ, שילמנו 650 קרונות (וזה כולל תשלום על בקבוק של מי ברז - כן, זה בתשלום במקומות מסוימים), וקיבלנו עם החשבון שני מסטיקים, שזה די מגניב, אם אתם שואלים אותי. אה, אתם לא? אה.




חזרנו למלון, שבעים וקצת יותר עייפים. לא היה לנו כח להסתובב בעיר, מצד שני לא רצינו עדיין ללכת לישון, אז החלטנו לנצל את הבריכה המחוממת (כאמור לעיל, זה היה חמים במקרה הטוב), החמאם וכל שאר השטויות שהיו במלון, לפני שהאזור הזה נסגר (בעשר בערב). ואז סוף סוף הלכנו לישון.

***
יום חמישי
התחלנו את היום ב-EMA Espresso Bar. המקום מעוצב ממש מגניב - יש כל מיני שולחנות משותפים שאפשר לשבת בהם, או פינות קטנות יותר, מול החלון עם ארגזים ככסאות ומעין ספסל ארוך כשולחן. יש לציין שאין המון מקומות ישיבה, וכשאנחנו היינו שם היה די מלא.



נתחיל בחלק הטוב: שתיתי שם קפה לאטה (חלב סויה בתוספת של שקל, שזה לא מאד שונה מהארץ) בגודל של הראש שלי, שהיה טעים מאד. ולפחות טוב: מיץ התפוזים שאסף לקח (מבקבוק, לא סחוט במקום) היה מר, לטענתו, והקרואסון שחלקנו היה מעט שרוף אך טעים. כל שאר המאפים במקום היו גבינתיים-ריבתיים ופחות דיברו אלינו. אפילו על הבראוניז היה פרי מוזר שלא הצלחנו לפענח מהו. אסף פחות התלהב מהמקום (ממש ממש פחות), אני חשבתי שהקפה היה שווה. אפשר אפילו לקנות ולקחת, אם אתם צריכים את הקפה שלכם עכשיו, אבל לא בהכרח בא לכם לשבת. בכל אופן, הכל ביחד עלה לנו 154 קרונות (באזור ה-30 שקלים).



אחרי שהרגענו את הרעב - אוקיי, ואת הצורך שלי בקפה - צעדנו לעבר בית העיריה, כי אנחנו לא באנו רק לאכול, אנחנו גם בעניין של טיולים ותרבות. ואוכל. בית העיריה המרשים של פראג פתוח למבקרים רק במסגרת סיורים מאורגנים שניתן להירשם אליהם -- הקופה נפתחת בעשר וחצי, ובכל יום יש שניים-שלושה סיורים (אפשר לראות באתר את השעות, הן לא זהות כל יום). אז קנינו לנו כרטיסים לקבוצה של ארבע אחר הצהריים (290 קרונות לאדם רגיל, 240 לאדם שהתקמבן על הנחה, למשל סטודנט לשעבר שעדיין יש לו כרטיס סטודנט, ולשמחתו אנשים בקופות לא תמיד בודקים תוקף..), וצעדנו את כל חמשת הצעדים שיש בין בית העיריה למגדל אבק השריפה, כי שם יכולנו לבקר מתי שמתחשק לנו, לא רק בשעות קבועות (ממש דיוות שם, בבית העיריה).



מגדל אבק השריפה החל להיבנות בסוף המאה ה-15, אך בנייתו מעולם לא הושלמה. בשלב מסוים בהיסטוריה אחסנו בו אבק שריפה, ומכאן, כמה מפתיע, שמו. המבנה מתנשא לגובה 65 מטרים ולכאורה, לפי כל מיני אתרים, צריך לטפס 186 מדרגות כדי להגיע לראשו. אני ספרתי 184, ואתם יכולים לבחור למי להאמין - לאינטרנט או לי. בכל אופן, כרטיס למגדל עולה 90 קרונות לאדם רגיל, 65 לכרטיס מוזל, ובראשו יש תצפית יפה על כל העיר, כולל שלטים שמסבירים מה אתם רואים בכל זוית. כמובן שמתוך שלושה אנשים שהיו שם יחד איתנו, שניים היו ישראליים. ראינו אותם, הצענו לצלם אותם, הם הופתעו מהעברית, אנחנו התגאינו בלב על זה שאנחנו עדיין טובים במשחק הזהה-הישראלי-בחו"ל האהוב על כולנו, צילמנו אותם, הם צילמו אותנו בחזרה, והמשכנו הלאה, שמחים וטובי לבב. קיצור, מומלץ.



פססססט זו לא באמת משקפת, אסף סתם משתעשע

כל הטיפוס ואז הירידה של כמעט מאתיים מדרגות הביאן לירידה דרסטית ברמת הסוכר שלנו, ונראינו רע. לא היתה ברירה אלא להיכנס לשתי חנויות ממתקים שונות - זה היה פיקוח נפש! החנות הראשונה היתה Captain Candy, חנות מהממת בה כל הממתקים - סוכריות גומי, אגוזים מצופים שוקולד, "סתם" שוקולדים - מסודרים בחביות ענק צבעוניות. בעקרון, רציתי לעבור לגור שם. או לקשט את הדירה שלי בחביות ענק צבעוניות עמוסות ממתקים. אני רק צריכה לשכנע את אסף להסכים.


עכשיו ראיתי בדף הפייסבוק של הקפטן שאנשים מתלוננים על יחס לא טוב (אלינו היו נחמדים) ועל מחירים יקרים, אבל אני לא קונה ממתקים במשקל בדרך כלל, כך שאין לי מושג אם 85 קרונות למאה גרם ממתקים זה הרבה או לא (אנחנו קונים ממתקים בשווי 88 קרונות. וכן, אני אכלתי תשעים אחוז ממה שקנינו). בכל אופן, יפה ומגניב שם.


החנות השניה אליה נכנסנו - אוקיי, שם כבר הרגשתי שאני מקבלת יחס לא טוב. בחנות הפרלינים Bon Bon עבדה מוכרת שנראתה כאילו לא ממש בא לה למכור, ולמה נכנסים אנשים בכלל, אוף! היא רק רוצה לנוח, באיזה קטע אנחנו מפריעים לה? טוב, אם להיות הוגנת, אולי אולי הפריעה לה גם העובדה שעברתי איתה פרלין פרלין ושאלתי "מה זה? איזה שוקולד, מריר או חלב? הבנתי. ומה יש בפנים? אוקיי, תני לי אחד כזה. לא, בעצם לא, מה זה לידו?". אבל סליחה, גברת, אם את לא רוצה שבחורות מעצבנות יציקו לך, פשוט תכתבי באנגלית מה זה כל פרלין. לענייננו: מאה גרם פרלינים עולים אצל הגברת הרגזנית 197 קרונות (פתאום קפטן קנדי מרגיש זול, לא?), אנחנו קנינו שמונה פרלינים (נדמה לי) ב-190 קרונות. לא זוכרת לומר מה קנינו, אבל אכלנו אותם במשך כמה ימים (וידוי: איכשהו שלושה פרלינים נשכחו בהמשך הטיול ומצאו את עצמם חוזרים לארץ ונאכלים על ידי כותבת שורות אלה כמה ימים טובים אחרי שהם נקנו. אופס?), והם היו טעימים וכיפיים.




טוב, בשלב זה הרגשנו שמיצינו את עניין הממתקים (כן.. זה שקר. נכנסנו לעוד חנות ממתקים שאני לא זוכרת את שמה, אבל היו בה מלא שוקולדים מהממים. רציתי את כולם, אז בתור פשרה לא קניתי אף אחד מהם), והשעה כבר היתה כמעט אחת עשרה, אז התקדמנו לעבר מגדל השעון האסטרונומי המפורסם, שם יש "הצגה" או "מופע" קטן כל שעה עגולה. בעקרון, השעון נפתח וכמה דמויות הנמצאות בתוכו מסתובבות מול עיניהם המשתאות (נגיד) של עשרות הצופים שמתאגדים ליד המגדל כל שעה עגולה, כאמור. כל הסיפור נמשך בערך עשרים וחמש שניות, ובמהלכו אתם יכולים לומר "וואו, הנה הייצוג האנטישמי של איש הכספים היהודי, צק צק צק". השעון עצמו כן יפה, עם גלגל המזלות ועליו, ועוד כל מיני דברים, אבל השטות הזאת כל שעה? די מטופש בעיניי.





אם גם אתם יצאתם קצת מאוכזבים מההופעה המטורפת במגדל השעון, וגם קלטתם פתאום שאתם נמצאים בפראג כבר שמונה עשרה שעות ועדיין לא אכלתם קיורטוש (טוב טוב, בואו נחליט שקוראים לו טרדלניק מעכשיו, כי בפראג התנהג כמו אדם שמן שרק מחפש מאפי שמרים חמימים עם סוכר וקינמון ואולי נוטלה כל הזמ-- אה, לא כך הולך המשפט. לא משנה) -- זה הזמן ללכת להתנחם באחד כזה. ממש לא רחוק ממגדל השעון, באזור המאד מתויר של פראג, יש דוכן שקשה לי לומר מה שמו, אבל יש שם שלט צהוב שכתוב עליו Trdelnik. נסו למצוא אותו לפי התמונות.




אסף טוען שזה היה הטרדלניק (שם קליט) הטעים מבין השלושה שאכלנו בפראג, אולי - כנראה - כי מילאנו אותו בנוטלה. כן, גליל שמרים חם עם סוכר וקינמון זה לא מספיק.. בואו נעמיס עליו גם נוטלה. הגיון בריא. אבל ברצינות שניה, כל כך טעים. כל כך חם. כל כך מלכלך. כל כך לא היה אכפת לנו. 60 קרונות לטרדלניק רגיל, 70 עם נוטלה.



עדיין באותה הככר מצאנו חנות סופר תיירותית אבל חמודה ממש, בפתחה יושב צ'כי חביב ורוקם. מה הוא רוקם? מה שתרצו, על מגבות, סינרים, בגדים, כל מיני. כשהתקרבנו להביט בו עובד, הוא שאל מאיפה אנחנו, מלמל כמה מילים בעברית כשאמרנו לו שאנחנו מישראל, ואפילו רקם לי את השם שלי על דף (איך הוא ידע שצהוב זה הצבע האהוב עלי?!). היות שבשלב הזה די חיפשתי תירוץ לקנות אצלו משהו, לא משנה מה, ובמקרה גם הכרתי עוגיה מסוימת שעמדה לחגוג יום הולדת, קניתי לה סינר מתנה עם השם שלה רקום עליו. כאמור, הכי מלכודת תיירים, אבל היי, לי יש דף עם השם שלי רקום עליו ולכם אין, אז אולי אל תתנשאו מעלי, הא?


רגע, רקום? תפור? לא יודעת, אני לא ממש מבינה בזה.


ואז חצינו את גשר קארל. הו גשר קארל -- פעמיים הייתי בפראג בתיכון (ככה זה כשגרים בערך שעתיים נסיעה משם), ולא זכרתי ממנה כמעט כלום. חוץ מגשר קארל. זאת אומרת, גם אותו לא זכרתי לפרטי פרטים, אבל זכרתי שיש כל מיני פסלים פזורים לאורכו, וגם כל מיני דוכנים של אנשים שמוכרים שטויות. למעלה מעשור לאחר מכן, אני שמחה לדווח שהפסלים עדיין שם, וגם הדוכנים עם השטויות. אבל הפעם חווית הגשר שלי קיבלה חיזוק בדמות חבר שלא הפסיק ללחוש לי "קארל" כמו שריק מהווקינג דד אומר. כל. הזמן. לכל אורך הטיול, כל הזמן נלחש לי באוזן "גשר קארל **בלחישה**". גם כשאמרתי לו שזה מרגיז. בעיקר כשאמרתי לו שזה מרגיז.




ותאמינו לי, זה מהדברים האלה שברגע ששמעתם את זה, אתם לא יכולים to unhear it.



קיצור, גשר קארל. תחצו אותו, תצלמו אותו, תצטלמו עליו, לכו עם האמת שלכם. **קארל בלחישה**


זה הזמן לציין שהיינו בפראג בתחילת מרץ. היה קר. לא קר ברמה שיורד שלג, לא קר כמו המינוס-חמש-עשרה-אבל-מרגיש-כמו-מינוס-עשרים שהיה לנו בניו יורק לפני שנה (אם אתם תוהים איך 20- מרגיש, הרשו לי לעשות לכם ספוילר: קר). אבל קר. קור כזה שאחרי הסתובבות של שעתיים בערך, כל מה שבא לכם זה להיכנס למקום מחומם, אולי לשתות גם משהו חם ולהפשיר קצת. אם במקרה זה מגיע עם עוגיה או חתיכת עוגה, מה טוב.




בית הקפה Cukrkavalimonada מתהדר בשם כיפי ונעים להגיה, הגיוני כזה. אבל שמים את זה בצד, הוא באמת בית קפה מאד כיפי. כשנכנסנו אליו, חשבנו בהתחלה שהוא סגור בכלל, כי לא היה שם אף אחד, אבל המלצריות החייכניות הבהירו לנו שהכל בסדר, המקום פתוח, ואנחנו מוזמנים לשבת (אחר כך גיליתי שיש חדר נוסף, ובו ישבו כמה אנשים כבר כשהגענו). בהיותנו המובילים החברתיים שאנחנו, לאט לאט התחילו להיכנס עוד אנשים, והמקום התמלא. אני הזמנתי תה ג'ינג'ר מעולה, שהיה פשוט מים חמים עם פרוסות ג'ינג'ר ולימון והיה טעים טעים טעים ומחמם ומושלם. אסף לקח קפוצ'ינו (אההההה לא רק שהוא שותה קפה, הוא אפילו שותה קפה כשאני לא שותה קפה. יש! השלב הבא זה ללמד אותו שחמאת בוטנים היא כל מה שטוב בעולם. נראה לי שזו הולכת להיות משימה מעט מאתגרת יותר). מבחינה אכילתית, המלצרית לקחה אותי לחדר של העוגות וביקשה ממני לבחור. האחריות הכבידה עלי, אבל בסוף יצאתי מחוץ לקופסא ולקחתי לאסף עוגת מוס שוקולד ולי עוגיית שוקולד צ'יפס. כאילו.. שני הדברים יחד היו מיועדים במקור לשנינו, אבל המוס היה כבד לי מדי, ואסף חשב שהעוגיה סתמית. אני דווקא אהבתי את זה שהיא לא היתה מאד מתוקה. בקיצור, מקום מאד נעים וכיפי וטעים (שילמנו 300 קרונות, כולל טיפ), ובזמן שישבנו שם, היו גם אנשים שכבר הגיעו והזמינו כל מיני מרקים ודברים של צהריים -- רוב הדברים לא דיברו אלי, מן הסתם, אבל אני משערת שאם הייתי בן אדם שאוכל נורמלי, זה היה נראה לי שווה. כן. אני ממש אשת שיווק מבוזבזת.



ספגנו קצת חום... ואז יצאנו החוצה, וכל החום ברח מאיתנו תוך ארבע עשרה שניות. צעדנו לעבר קיר לנון והאי קאמפה -- קיר לנון הוא פשוט קיר צבעוני מאד, מלא גרפיטי, ציורים וציטוטים של ג'ון לנון. ותכלס? הוא יכול להיות יופי של לוקיישן לצילומים, למי שמתכנן חתונה בפראג.

היי, זאת אני!

היי דנה, היי ענבר

קאמפה הוא אי קטן בתוך פראג, ואלא אם פספסתי משהו, אין יותר מדי מה לראות שם. אבל לכו, צלמו קצת, וסמנו וי.





ואז, כמו כל טיול בחו"ל שמכבד את עצמו, הגיע החלק היהודי:



כשאתם רוכשים כרטיס לרובע היהודי בפראג, אתם משלמים 300 קרונות (200 אם אתם ילדים או סטודנטים מתחת לגיל 26. ולא, תעודת סטודנט שאינה בתוקף לא תעבוד במקרה הזה. אחת שיודעת) ומקבלים אישור כניסה בן שבעה ימים לשישה אתרים ברובע (פעם אחת בכל אתר, כן? אל תהיו גרידי!) - בית הקברות היהודי ועוד כמה בתי כנסת.



אנחנו ביקרנו בבית הקברות ובבית הכנסת קלאוזן - שני האתרים מרשימים למדי, כמובן. בית הקברות קריפי למדי (בכל זאת בית קברות), ואנחנו פספסנו במעבר הראשון את ההיילייט שלו, קבר המהר"ל, לכן חזרנו אחורה, מצאנו את הקבר הכי גדול, עליו היו מונחים הכי הרבה מטבעות ודברים, וגילינו שכפי שחשבנו, אכן מדובר בקבר המהר"ל (הוא נמצא ליד קיר שעליו יש שלט קטן, אבל הקבר מצד ימין והשלט משמאל, אז קל לפספס אותו. או שאנחנו פשוט זוג נעליים, גם אופציה).



בשלב הזה כבר היינו לצאת חזרה לכיוון בית העיריה (זוכרים שקנינו כרטיסים בבוקר לסיור בארבע? כן, זה היה הבוקר, אפילו שזה מרגיש לכם כאילו עברו שבועיים) - את מספר הדקות שנותרו לנו בבית העיריה לפני תחילת הסיור העברנו בלשכנע את השומר לתת לנו להיכנס פנימה כדי ללכת לשירותים (כן, אנחנו מבטיחים לחזור מיד ולא להתחיל את הסיור בעצמנו!) ובנשנוש חלק מהשוקולדים שקנינו בבוקר (נשבעת לכם שהכל היה באותו היום, נו).


הסיור היה.. נחמד. העבירה אותו בחורה/רובוט חביבה בשם יאנה שנראתה כמו בחורה רגילה, אבל התנהגה כמו רובוט. הדיבור שלה, ההסברים, התנועות, הכל. רובוט. ממש יפה בעיניי שהתחילו לשלב את קהילת הרובוטים בחיי היומיום בצ'כיה.

קיצור, יאנה העבירה אותנו דרך כל מיני חדרים וסיפרה לנו על מלא אנשים מתים, הכל בחיוך (רובוט זה רובוט) משולב בנזיפת "הכסאות בחדר הזה הם חלק מהתצוגה, אל תשבו עליהם!". היה מבלבל. שני חדרים היו מוצלחים במיוחד בעיניי: החדר בו ראינו על התקרה ציורים של דווייט שרוט ומת'יו מקונוהיי (סתם, לא באמת, אבל הם נראו ממש דומים. אסף הסכים איתי לגבי דווייט, פחות לגבי מת'יו), ואולם סמטנה, אולם הקונצרטים המרשים.

בצד ימין של התמונה: דווייט שרוט

מת'יו מקונוהיי חובש כובע אופנתי

אולם סמטנה. חגיגי פה.

לאחר כשעה, יצאנו מבית העיריה. היה, כאמור, נחמד. לא היסטרי. שווה? רק אם יש לכם הרבה זמן ולא לחוצים על דברים אחרים.

השעה היתה כבר אחרי חמש, היה חשוך וקר (תחילת מרץ, כן?), אז אחרי כל התרבות והיהדות שחווינו בשעות האחרונות, הרגיש לנו נכון לקפוץ סוף סוף לקניון הפלאדיום. טוב, לי זה הרגיש נכון - אסף פשוט השלים עם מר גורלו. שנינו לא היינו בנויים לשופינג מטורף עדיין, לכן ניצלנו את הביקור הזה להתרשמות כללית מהקניון. ההתרשמות שלנו? גדול מאד. אנחנו ממש טובים בהתרשמויות.

היינו רעבים אך לא מורעבים, אז חלקנו מנה קטנה של נאגטס (וקטשופ לאסף. בתשלום. כי יש מקומות שגובים כסף על דברים כמו קטשופ) במסעדת הגורמה KFC הנמצאת בקומה העליונה של הקניון, המשכנו לסיבוב קצר ב-DM, שזה כמו סופר פארם, רק גרמני (עם סניפים בשאר אירופה, כולל צ'כיה). לאנשים נורמליים זה סופר פארם כיפי, לאנשים כמוני זה רגע של נוסטלגיה וצעקות "אוייייי אסף, אני זוכרת את זה מהשנה שגרתי בגרמניה!!!".

היא באמת העלתה תמונה של נאגטס מ-KFC? אתם ודאי תוהים. התשובה היא כן. כן, בהחלט.

כיף איתי.

היום תכף נגמר, תחזיקו מעמד --

הפלאדיום היה מרחק של כמה דקות הליכה מהמלון שלנו, אז קפצנו להתרעננות קלה שם. בשלב זה כבר היינו די רעבים (עברה בערך חצי שעה מאז הנאגטס ב-KFC! סתם. ארבעים דקות), לכן הלכנו לחפש משהו לאכול. ספציפית, הלכנו למסעדת Vkolkovne, מסעדה עליה שמענו את אחד הדיילים בטיסה ממליץ.

זו היתה חוויה.. מוזרה. הגענו - אמרו לנו שאין מקום בקומה הראשית (המעושנת להחריד), ושאולי ננסה לרדת למרתף (קומה ללא עישון, הידד). ירדנו למטה - אמרו לנו שאין מקום במרתף, ושאולי ננסה לעלות למעלה. אבל.. אבל הרגע היינו שם. אמרו לנו לרדת הנה. מה?


עמדנו מבולבלים לכמה רגעים, עד שגבר חביב (אמריקאי? הוא היה אמריקאי? אולי בריטי?) פנה אלינו ואמר שהוא ובת זוגו בדיוק קמים, ושאנחנו יכולים לקבל את השולחן שלהם. מלאך.

אז התיישבנו וחיכינו ליחס. חיכינו חיכינו חיכינו, וכעבור שעתיים (סתם.. עשר דקות, נגיד?) ניגש אלינו המלצר-ברמן הלא-כל-כך-אדיב. אסף החליט להיות אמיץ ואותנטי, אז הוא הזמין גולש. אני החלטתי להיות אני, אז לקחתי המבורגר (קצת יבש) וצ'יפס (קצת מלוח מדי). שנינו הזמנו שליש בירה (ב-34 קרונות, כלומר חמישה וחצי שקלים בערך לבירה! זה לא יפסיק לרגש אותי, כמה שהאלכוהול זול שם), ובסך הכל כל הארוחה עלתה לנו 485 קרונות (השארנו 550 עם טיפ).


תראו, לאסף הגולש היה טעים, ובכלל הבנתי שהמסעדה מתמחה בסוגי בשר.. שונים, בואו נאמר. בשר אווז, בשר צבי, בשר ארנבת וכמובן, חזרזירים. אני משערת שאם אתם מחפשים משהו כזה, זה המקום. ספציפית ההמבורגר שלהם פחות מוצלח, אבל אתם יודעים -- הבירה זולה. בכל אופן, אם אתם מגיעים ונבהלים ממסך העשן האופף את הקומה הראשונה, דעו שיש גם מרתף נקי יותר, חלומה של כל אסתמתית.


לילה טוב, ניפגש מחר :-)

***
יום שישי
בוקר טוב, בוקר טוב! זהירות, ספוילר: היום הזה היה מורכב בעיקר מאכילה וכושר לקוי.

התחלנו את היום ב-Cacao. הם טוענים שיש להם את הגלידה הטעימה ביותר בפראג, אבל אנחנו היינו בכלל בקטע של ארוחת בוקר. אסף הזמין ארוחת בוקר שכללה מקושקשת, בייקון, סלט (מילה גדולה ל"כמה עלים") ועגבניה בגריל (שמישהו יהרוג אותי), יחד עם מיץ תפוזים. הכל בארוחה שלו הגיע בצלחת אחת, אחד על השני, מה שגרם לתכנון שלי לעזור לו עם הארוחה לדעוך. כן טעמתי קצת מהביצה, והיא היתה טעימה, כמו גם הלחם שהגיע בצד (תודה לאל). אני הזמנתי שייק חמאת בוטנים ובננה על חלב סויה שנשמע מדהים, אבל בפועל היה רק סבבה. היות שלא אכלתי יותר מדי, אסף התעקש שנקח עוד משהו בשבילי, אז הזמנו פרוסה ענקית של לחם בננות, אגוזים ושוקולד. אסף ממש לא אהב את העוגה, אני גם לא עפתי אבל משום מה לא הצלחתי להפסיק לאכול. על הכל, כולל טיפ, שילמנו 342 קרונות.




ואז נכנס לתמונה הכושר הלקוי: מצודת פראג. תראו, זה לא שהמצודה מאד רחוקה. וכנראה שהטיפוס אליה לא באמת כזה קשה. אבל וואו.


כשיצאתי מהמלון, עוד הייתי עטופה במעיל וצעיף וכפפות וכובע. כל הארון היה עלי. מתישהו בחצי הדרך, כבר הייתי בחולצה קצרה ובהתקף אסתמה ארוך. זאת אומרת, בראש שלי זה התקף אסתמה. בעיניים של כל אדם נורמטיבי, זה כושר לקוי.


אז בסך הכל.. מביך.



טוב, המצודה -- תקשיבו, היא יפה. זה לא שלא. הכל שם מאד יפה ומרשים. אבל לקנות כרטיס כדי להיכנס לתוך המבנים שלה? הממממ קצת פחות שווה את זה, לדעתי. אנחנו קנינו כרטיס לחלק מהאתרים בלבד (אופציה B, זו שעולה 250 קרונות לאדם), ורובם היו די סתמיים.



בשתים עשרה בצהריים יש טכס חילופי משמר בקצה אחד של המצודה (כמובן, הקצה השני, יחסית לחלק ממנו הגענו. יופי, כי זה לא שכבר הייתי גוש של זיעה בשלב הזה. תודה רבה, יקום). הטכס מרתק ובמהלכו תוכלו לראות עשרות תיירים צובאים על הגדרות, מניפים את מכשירי הטלפון החכמים שלהם, ומנסים לצלם תמונה לא מטושטשת ו/או וידאו לא רועד של כמה חיילים צ'כים שמתהלכים בצורה מוגזמת ומנגנים בחצוצרות, אם אני זוכרת נכון. בעקרון, המשמר מתחלף כל שעה עגולה במהלך היום, אבל בשתים עשרה זו ההופעה המושקעת.



אני אפילו לא זוכרת לומר מה היו שאר המבנים בהם ביקרנו. בואו נתן לתמונות (יש מיליון) לדבר --



גם אתם רואים פה מלא משולשי פיצה, נכון? תגידו לי שגם אתם רואים פיצה!!






זהירות, אנשים רוקדים

לא מלחיץ

בכלל, בכלל לא מלחיץ


טוב, בסדר. יפה במצודה. ובכל זאת, מבחינתי רק אחד מבין כל המבנים והאתרים במקום היה שווה את הכסף: סמטת האלכימאים.




הצצה בלעדית לשמלת הכלה שלי



מדובר ברחוב קטן ליד המצודה, בו ממוקמים כל מיני בתים קטנטנים (ממש אבל. פיצי. כאלה שבתל אביב בעלי דירות היו מרשים לעצמם לקחת לא יותר מארבעת אלפים שקל לחודש), חלקם משוחזרים כדי להיראות כפי שנראו פעם, באחרים יש תערוכות (בתחילת הרחוב יש תערוכה של מלא סוגי שריון וגם כמה מכשירי עינויים. ככה, בשביל התחושה הטובה). בבית #22 גר וכתב פרנץ קפקא למשך תקופה (איך תזהו את הבית? הוא הפך לחנות ספרים, נדמה לי, ויש שלט קטנטן על הקיר). אני לא אפרט לגבי כל בית, אבל באמת שהרחוב הזה מגניב. כאמור, היחיד - לדעתי - ששווה את הכסף.





יש עוד דבר אחד באזור המצודה שבשבילו היה שווה לראות את כל חיי חולפים לנגד עיניי במהלך הטיפוס: מוזיאון הצעצועים. ב-140 קרונות לשנינו (!) זכינו לשתי קומות של צעצועים ובובות ומשחקים ואיזה כיף!! הסתובבתי שם כמו ילדה במוזיאון צעצועים צ'כי. אסף היה פחות טיפה נלהב ממני (כי הוא לא ילדה בת שש), אבל גם הוא העריך את המוזיאון.


אפרופו ווקינג דד..






מצטערת על כל הלילות נטולי השינה שאתם הולכים לחוות בעקבות התמונה הזו

וזו

חלומו של כל בלוגר אוכל מיניאטורי


יש שם כל מיני צעצועים צ'כיים ישנים, בובות מפחידות שנראות כמו זומבים (בחיי), וגולת הכותרת -- ברבי. מלא מלא מלא בובות ברבי מתקופות שונות, בדמויות שונות. מהמם. מומלץ בחום לילדים ול"ילדים".




אני רוצה את כל הלוק שלהן

גם שלה. זה הגיוני לקנא בבובה, אגב? שואלת בשביל חברה..



היי תראו, ברביות-פרסומת-ישנה-לסנפרוסט!

תתאחדו כבר!

מישהו שם שונאאאא את בריטני כנראה, אחרת למה לגרום לה להיראות כמו גבר?


אמא, זה בשבילך

אמריקה, זה בשבילך


היי, זה סבא של פיבי

למה סגרתי על שמלה לפני שבאתי להתייעץ עם הברביות, למה למה למה?

חשיפה בלעדית: השמלה של אמא שלי לחתונה שלנו

למי לא היתה בובה כזאת? שאלת בונוס: את מי הבובה הזו לא הפחידה?

פרסומות סמויות זה כיף





קיצור, בסך הכל היינו באזור המצודה משהו כמו שלוש שעות, מתוכן שעתיים במוזיאון הצעצועים. סתם סתם. שעתיים וחצי.

אחרי שלוש שעות ללא אוכל, היינו רעבים. אבל לא לאוכל, למתוק. היות שקיבלתי המלצה חמה על הטרדלניק של רשת בתי הקפה Krusta, צעדנו לעבר סניף שלהם שהיה מסומן במפה שלנו. אבל כשהגענו נתקלנו בבעיה קטנה -- המקום עצמו היה קטנצ'יק, והיו מקומות ישיבה (בודדים) רק בחוץ. היה קפוא, אז ויתרנו על הטרדלניק. מצד שני, ההחלטה שקיבלנו היתה מטופשת, בדיעבד: רכשנו במקום קרואסון חמאה מעולה (אסף אומר שאני מתלהבת מכל קרואסון, גם הכי פשוט, אבל הוא לא מבין כלום. הקרואסון הזה היה מאד טעים, ולדעתי הוא אפילו הסכים איתי בזמנו) מתוך כוונה לאכול אותו תוך כדי הליכה. בסוף ישבנו על שני כסאות מחוץ לקרוסטה ואכלנו אותו.


אז.. אז למה לא עשינו את אותו הדבר עם טרדלניק? וואו, אנחנו ממש לא חכמים במיוחד.

ספוילר קטן: בסוף לא יצא לי לטעום את הטרדלניק של קרוסטה. אם אתם באזור ורוצים לעשות טובה לחברה, טעמו וחזרו לדווח, יאללה?

תנקס.

אחרי הקרואסון הטעים, המשכנו להתהלך קצת ברחובות. אני רציתי קפה, אז נכנסנו לבית הקפה Kafka Snob Food, מקום שראינו כבר כמה פעמים קודם לכן וכל הזמן צחקנו על השם.


הזמנו שני קפוצ'ינו קטנים ועוגת שוקולד שלפי ההערות שכתבתי לי בזמנו בפלאפון, "לא העיפה את אסף" (250 קרונות, כולל טים). תכלס? אם אתם באזור ורוצים קפה... לכו למקום אחר. ברוב בית הקפה מעשנים, ואזור ה"ללא עישון" כולל שני שולחנות ליד הדלת. בכלל, המקום נראה כאילו הקפיאו אותו כמה עשרות שנים בזמן ו... עזבו, טוב? לכו למקום אחר.


למשל.. למשל למוזיאון השוקולד.

אחרי קפקא הסנוב, המשכנו ל-Choco-Story, מוזיאון השוקולד של פראג. קודם כל, הכניסה היא חנות די גדולה ושווה של שוקולד וממתקים אחרים - אפשר לראות את העובדים מכינים במקום סוכריות צבעוניות, וזה די מגניב. חוץ מזה, מי לא רוצה לקנות - ולאכול - שוקולד בצורת מספריים או מפתח ברגים?






בדיוק. אף אחד.




המוזיאון עצמו הוא, כמובן, בתשלום (270 קרונות למבוגר, 200 לסטודנט או אדם אחר הזכאי לכרטיס מוזל). הבטיחו לנו "שוקולד כפי יכולתך" בכניסה (הם לא היו מודעים ליכולת שלנו, אחרת היו אוסרים עלינו להיכנס). הגענו בדיוק בזמן להדגמת פרלינים קצרצרה המתקיימת כל חצי שעה, ובסיומה מקבלים פרלין לטעימה - אנחנו קיבלנו פרלין טעים במילוי נוגט אגוזי לוז. אסף זמם כבר לבקש מהמדגימה עוד, אבל אני גררתי אותו משם לפני שיביך אותי בפומבי.




ואז הבכנו את עצמנו יחד, אבל רק בפני עצמנו: בכניסה יש שילוט ברור המבהיר לאיזה כיוון אמורים ללכת. אבל אם חושבים רק על פרלינים במילוי נוגט, אפשר בטעות לא לשים לב לשלט וכך ללכת הפוך את כל המוזיאון. אז בעולם שלנו קודם מתחילים מהאריזה הדקורטיבית של השוקולד ומסיימים בפולי הקקאו של האצטקים והאינה ו-וואטאבר, אי שם במאה ה-16. אופס?


מעתה, קראו לי קרמור. סתם, אל.




שימושי

חייבת לנסות את המתכון הזה


גם את זה

לגבי השוקולד כפי יכולתנו, היו שם כמה טעימות של דיסקיות שוקולד שונות. טעמנו קצת. לא הייתי באמת מגדירה את זה כשוקולד כפי יכולתך, אבל שיהיה. שוקולד זה שוקולד, ואיזה כיף.



בסך הכל, חוויה כיפית שלקחה לנו בערך חצי שעה-ארבעים דקות, כולל הזמן שלקח לאסף להוציא אותי משם, בועטת וצורחת. סתם סתם, רק בועטת. הפה שלי היה מלא שוקולד, לא יכולתי לצעוק.

אחרי שסיימתי לצעוק ונרגעתי מהשוגר ראש, חזרנו למלון. קפצנו לבריכה (חייבים לנצל את מלון הספא הסופר דופר מגניב שלנו!), התקלחנו ויצאנו.. לאכול.

(יש לציין שהייתי שלושה חודשים לפני חתונה + הייתי אמורה להשתדל להימנע מגלוטן בתקופה הזו. ועל זה נאמר: חה חה)

כפי שכבר הבנתם, אוכל מקומי, אותנטי זה אני. הכי אני. וגם אסף.

אז הלכנו לאכול המבורגר.

את Meat & Greet, ההמבורגריה הסמוכה למלון שלנו, עברנו כמה פעמים לפני שסוף סוף נכנסנו. ואיזה כיף שהיא נראתה מספיק כיפית מבחוץ כדי לשכנע אותנו להיכנס. לפעמים כן צריך להסתכל על הקנקן! במיוחד אם זה קנקן של בירה זולה. סיפרתי לכם כבר כמה האלכוהול זול בפראג? אה כן? אה.

אוקיי, אז ככה: המקום מאד נעים לישיבה. כיף שם ויש אווירה טובה והשירות מעולה והאוכל טעים. בעקרון יש שם כל מיני המבורגרים מיוחדים, תוספות שוות, כמה מנות פתיחה וזהו. אם אתם לא בקטע של המבורגר (יש גם המבורגר טופו), אל תבואו.

קיצור. אסף לקח המבורגר "קריספי" (160 גרם) עם בייקון, רוטב ברביקיו ורוטב חלפיניו-כוסברה. בעקרון יש שם גבינה במקור, אבל הוא ביקש להוציא אותה. אני לקחתי המבורגר נקי (גם 160 גרם). ליד ההמבורגרים, הזמנו מנה אחת של צ'יפס עם עשבי תיבול טעים ומנה הורסת של צ'יפס בטטה כה טעים. בכלל, בואו נדבר על זה רגע - כמה טעים זה צ'יפס בטטה?!


שמחה שסוף סוף דיברנו על זה.

בכל אופן, יחד עם קנקן מים (חגיגי, עם פרוסות תפוזים!), יצא 436 קרונות, 500 עם טיפ. אם עשיתם את החישוב והגעתם למסקנה ששבעים שקל זה סכום לא הגיוני לשתי ארוחות המבורגר מלאות, אתם צודקים. בעקרון, המסעדה די זולה  גם ככה. אבל מה שקרה בפועל זה שאני הזמנתי, כאמור, המבורגר יבש-יבש-נקי-נקי לגמרי. המלצר התבלבל לרגע ולא הבין מה אני רוצה, כי אממ אין מנה כזו בתפריט. אבל הוא מיד אסף את עצמו ואפילו שאל, כשהזמנתי את צ'יפס הבטטה, אם אני רוצה אותו בלי בטטה. כי זה כבר טיב הקשר שהיינו בו בשלב הזה - הוא הרשה לעצמו לרדת עלי בקטנה. ככה זה חברים הכי טובים (אמרתי לכם שהשירות שם טוב). אז בסופו של דבר, החיוב של ההמבורגר שלי בחשבון היה "אקסטרה בשר", כלומר לא חייבו אותי אפילו על המבורגר שלם, אלא סתם כאילו הוספתי עוד קציצה להמבורגר קיים. ככה זה חברים הכי טובים. כך או כך, ממליצה מאד על המסעדה, ולו רק בשביל צ'יפס הבטטה שלהם. והשירות. והכל.

ואז, כיוון שכבר היינו במצב רוח טוב וגם התאפקנו במיוחד לא להזמין בירה במסעדה, הלכנו לשתות קצת. כי האלכוהול בפראג זו-- אה, דיברנו על זה.

ישבנו בבר הקוקטיילים המגניב האנגר, בר שסיפר לי עליו מישהו מהעבודה שהיה בפראג שבועיים לפנינו. המקום כולו מעוצב כמו האנגר מטוסים, כל המלצרים לבושים כמו דיילים, או בסרבלי טיסה, הכל מוגזם אבל מגניב. כשאנחנו הגענו טענו שיש מקום רק בקומה התחתונה, אפילו שהעליונה עדיין היתה ריקה (כנראה שהכל היה מוזמן. אם אתם רוצים לצאת בפראג בשישי בערב, הזמינו מקום/הגיעו מוקדם/הכינו עצמכם נפשית למעבר בין כמה ברים).

אז בהאנגר המטוסים שלנו שתינו שליש סטלה בבקבוק (אסף. ושמעו קטע מוזר: רק בקומה העליונה הגישו בירה מהחבית. בקומה התחתונה, של פשוטי העם, היו רק בקבוקים) ושני קוקטיילים (אני!): האחד, קוקטייל בשם Runway שהכיל ג'ינג'ר טרי, ליים, וויסקי קנדי וליקר קקאו. השני, דקירי פסיפלורה. שני הקוקטיילים היו ממש טעימים (אסף שנא את הראשון, אבל מה הוא כבר מבין), ותכלס רציתי לנסות את כל התפריט, אבל אני לא חזקה בעניין השתיה, אז כבר אחרי שניים הייתי שמחה פלוס, כך שזה הרגיש נכון לעצור שם. אגב, בכל פעם שמזמינים, צריך לשלם, אז בהתחלה שילמנו על הסטלה והקוקטייל 200 קרונות (185 בלי טיפ), ואחר כך הוספנו עוד 140 (125 בלי טיפ) על הדקירי שלי. כיף שם, תקפצו לשתות משהו!


ו... חזרנו למלון. הלכנו לישון שיכורים קלות (טוב, שיכורה קלות) וטובי לבב.

***
נראה לי שזה מספיק לעת עתה, לא? נמשיך מחר עם היומיים האחרונים של הטיול? ארבעה וחצי ימי טיול באמת מצדיקים שני פוסטים, מור? אתם ודאי תוהים. התשובה היא כן. כן, בהחלט. יאללה, נתראה בשמחות. או אממ בפוסט הבא...

9 תגובות:

נטלי אמר/ה...

פוסט א-ד-י-ר-!!!!!

לימור א אמר/ה...

תודה על הפוסט המדהים הזה, הכל נראה מקסים. הובלת אותנו דרך מסע קולינרי, תרבותי,
ונופי. נהניתי מאוד ומחכה כבר לפוסט הבא ☺

לימור א אמר/ה...

תודה על הפוסט המדהים הזה, הכל נראה מקסים. הובלת אותנו דרך מסע קולינרי, תרבותי,
ונופי. נהניתי מאוד ומחכה כבר לפוסט הבא ☺

קורא נאמן אמר/ה...

וואו, עשית חשק! וכרגיל קרעת אותי מצחוק.
וגם כמעט-כמעט זכינו לראות את זיו פנייך!

Lital Segal אמר/ה...

מה עצרת?? תמשיכי...תמשיכי. כבר מחכה לדיווח הבא שלך מחו"ל.וחודש בחו"ל זה אומר המון פוסטים אבל אל תתני לחכות כול כך הרבה זמן

אנונימי אמר/ה...

ואווו... איזה מקומות מגניבים!!! חבל שטסתי לפני שפרסמת את הפוסט!!!!! יש מלא מקומות שכתבת עליהם ולא הייתי בהם... :(

אנונימי אמר/ה...

מעולה את!

Tamar Shalem אמר/ה...

יש!! סוף סוף :) תכלס מכל מה שכתבת כאן ומכל מה שהמלצת לי בפייסבוק בסוף היינו רק במוזיאון הצעצועים, וגם על זה הבן זוג שלי עשה קצת פרצופים. אבל עדיין ממש כיף לקרוא :)

טושטוש אמר/ה...

פשוט מהנה לקרוא! צחקתי ממש...
וכן- ראיתי שם מושלשי פיצה קטנים :)

הוסף רשומת תגובה