> קרטיפאדג' | Morcake

14 ביולי 2014

קרטיפאדג'

מצד אחד - "מלחמה".


זו לא באמת מלחמה, נכון? מלחמה במרכאות. בקטנה כזה, טילים ורקטות ואזעקות ויירוטים. ולהישאר עשר דקות במרחב המוגן, כי עלולים ליפול רסיסים, וכולם צריכים לרוץ למקלטים, אבל לאט ובזהירות, כי חשוב להיזהר.


זה הגיע גם אלי. באזעקה הראשונה לא הייתי באזור, אחר כך שמעתי בומים בלי אזעקות. ואז היתה הפעם ההיא שהאזעקה התחילה כשהייתי באוטו, ואף אחד סביבי לא יצא מהמכונית, אפילו שאנשים בבית הקפה ליד רצו בטירוף, אז שמתי גז ונסעתי את כמה מאות המטרים שהפרידו ביני לבין הבית. בזמן הזה הפסיקה האזעקה והתחלפה בקולות חזקים של יירוטים.

אסף צעק עלי אחר כך שאני סתומה ושהייתי צריכה לעצור. כשראיתי בטלוויזיה כמה קרוב אלי נחתו הרסיסים (לכאורה.. כי בחדשות לא אומרים שמות מדויקים של יישובים, בטח לא רחובות), הבנתי שהוא צדק.


בשישי בערב ביקשתי מהחמאס להפסיק עם הטילים, כי לא הייתי לבושה בהתאם למפגש עם השכנים. החמאס ככל הנראה לא קורא את הבלוג, או לפחות לא עשה לייק בפייסבוק - מעליב! - והתעלם מהבקשה שלי. אז יצאתי לחדר המדרגות במכנסיים קטנים מדי וחולצה צמודה מדי. השכנים ככל הנראה התפללו שייפול עליהם טיל באופן מיידי וישים קץ לייסוריהם.


והיום. היום היה השיא. אתמול בלילה נשארתי לישון אצל ההורים, ובדרך חזרה הביתה היום, רחוב אחד לפני שהגעתי, עצר אותי מישהו וביקש ממני לעזור לו להתניע את הרכב. היו לו כבלים והכל, הוא היה זקוק רק למצבר שלי, מסתבר. אז עצרתי לפניו, הסתובבתי באמצע כביש די ראשי, ונתתי לו לבצע את זממו באוטו שלי. לאחר מספר דקות הוא הודה לי, תוך מלמול המילה "אלופה" כמה פעמים, הבחורה שישבה איתו באוטו חייכה אלי, ואני המשכתי הביתה - מצד אחד עפה על עצמי ועל זה שככל הנראה עלי שרים את השיר הזה על האנשים הטובים באמצע הדרך, מצד שני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הזאת של "שיט, עשו לי עוקץ".

בכל אופן.


מאוחר יותר הוצאתי את האוטו מהחניה והתחלתי לעשות סיבובים ליד הבית, כדי לחפש חניה לאסף, כי.. רגע, וואו. זה לא מעניין אתכם בשום צורה. קיצור, נוצר מצב שהייתי יחסית קרובה לבית, אבל לא ממש שם, ומצאתי חניה. רק שאז גיליתי שזו לא חניה תקינה. חזרתי לאוטו, ניסיתי להתניע, ו... אופס, לא הולך.

רגע, אתם רוצים לומר לי שלכם אין כוס של שוט עם תמונה שלכם מנסים לעשות פירמידה יחד עם שתי חברות שלכם,
ניסיון שלא זכרתם למחרת היום, עד שראיתם את התמונה המרשיעה? מעניין.

ניסיתי שוב. לא מניע. ושוב. ושוב. ושוב. אוף, ידעתי שעשו לי עוקץ! כנראה שגנבו לי אנרגיה או משהו. קלירלי, אני מבינה המון במכוניות.

החלטתי לצאת מהאוטו, לחכות דקה-שתיים, לתת לו לנוח קצת, ולנסות שוב. רק שאז.. אז התחילה אזעקה. מה? מה קשור אזעקה עכשיו? באיזה קטע בדיוק?


היות שחניתי ממש ילד בית ספר כלשהו, שמשום מה עדיין היו בסביבתו מלא ילדים והורים שבדיוק באו לאסוף את הילדים (הידד לקייטנות!), רצתי (רצתי! חה! הלכתי הליכה איטית, כי לא הייתי מספיק לחוצה וכי למי בכלל יש את היכולת הפיזית לרוץ? בטח לא לי) יחד איתם, נכנסתי לבית הספר ואשכרה ירדתי למקלט התת קרקעי.

בינינו? הדבר היחיד שהטריד אותי בזמן הזה היה אם הלך לי המצבר או לא. למרבה המזל והשמחה, האזעקה הזאת ממש באה לו טוב - הוא נח קצת, אני עזבתי אותו לנפשו, וכשחזרתי אליו הוא עבד כאילו מעולם לא היתה בעיה.


קיצור, לכל אזעקה וכל יירוט יש את הסיפור שלו.
הדבר המדהים הוא כמה מהר מתרגלים. באמת שאחרי שניים-שלושה פיצוצים, כבר הפסקנו להתרגש. "אה, עוד יירוט. מעניין איפה זה היה הפעם. נראה איפה יפלו הרסיסים". כאילו.. אם עוצרים לחשוב על זה רגע, אז - טילים! (סליחה, רקטות!) ירו אותם עלינו, ממש עלינו! ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.


אבל בסופו של דבר.. מתרגלים ממש מהר.


או שאולי אני סתם קיצונית לכיוון הלא נכון, לא יודעת.
אבא שלי שאל אותי לפני כמה ימים אם אני לחוצה. עניתי לו את האמת, שהדבר היחיד שמלחיץ אותי הוא שאני רגועה מדי.

בכל אופן - יהיה טוב, לא?


מצד שני - מונדיאל.


כמה חיכיתי לזה. איך התרגשתי. איזה טוב היה הטורניר בהתחלה.


אבל אז הגיעו השלבים המתקדמים יותר, שלבי ההכרעה.


שעות המשחקים התאחרו (מי מתחיל לשחק באחת עשרה בלילה?! אז מה אם אתם בצד השני של העולם, אתם לא יכולים להפגין קצת התחשבות? אנשים צריכים לקום לעבודה בבוקר, למען השם). המשחקים עצמכם התארכו (מה? הבעיה? לסגור? משחק? בתשעים? דקות? למה צריך עוד חצי שעה בחיזוק של פנדלים, למה?). ושעות השינה שלי? איזה בלאגן,, וואו.


בגדול - אני עייפה כבר חודש. לא פשוט, לא פשוט בכלל.


אבל הערב זה נגמר. אני אקבל את הערבים שלי בחזרה, ואולי סוף סוף אתחיל את העונה השניה של "כתום זה השחור החדש" (בלי ספוילרים!). או שפשוט אשלים שעות שינה.


כן, יש לי מלא חיים. יאללה גרמניה (המשחק עדיין מתנהל בזמן כתיבת שורות אלה - מעניין מה יקרה עד שאסיים).


מצד שלישי - כל כך. הרבה. דברים.


מסיבת רווקות (לא שלי). חתונה (לא שלי, אומרת לכם). חיפושי דירה. מסיבת פרידה (לא, עדיין לא שלי). עוד מעט יום הולדת (גם שלי, אבל לא רק). אה, ועבודה. לגמרי עבודה. חמוד מצדי שהכנסתי את זה בסוף, אבל.. עבודה.

אני צריכה לכתוב ולספר לכם על חלק מהדברים האלה. אבל זה ארוך. ודורש זמן. ומאמץ.


אז...

קרטיפאדג'.


כפי שכבר ציינתי בפייסבוק (כן, זה אותו הסטטוס שקישרתי אליו קודם - אני חופרת די גדולה), הייתי די בטוחה שחשבתי על השם הזה בעצמי, ואז גיליתי שביז חשבה עליו קודם. אבל זה השם ההגיוני היחיד, אז אני נשארת איתו. והמתכון עצמו די דומה, אבל אתם יודעים.. אם זה טוב, זה טוב.


בלעז קוראים לזה fudgesicle, וזה מיתרגם כל כך טוב לקרטיפאדג', ש.. טוב, הבנתם.


מה זה?


בעקרון, שוקולד וקקאו וסוכר וקצת קורנפלור. מבושלים יחד לתערובת שוקולדית מגניבה. פאדג'ית. התערובת מחולקת לתבניות. מקפיאים את הכל, לא שוכחים לדחוף פנימה מקלות (לא, אסף, הם לא חד פעמיים, אז בבקשה אל תזרוק אותם בסוף!), מחלצים, אוכלים, וממלמלים לעצמכם בקול: "וואו, זה אשכרה כמו לאכול פאדג' קפוא".

קרטיפאדג' עם קרח

זה קל וזה קיצי וזה טעים* ואתם כנראה צריכים להכין כזה.

*אני, נגיד, פחות מתה על הקרטיפאדג'ים האלה, כי זה קצת כבד לי מדי ושוקולדי מדי. למען הכנות, גם אסף אמר שזה קצת שוקולדי מדי ולא מספיק מתוק ו"אני פחות אוהב גלידות בטעם שוקולד" (אבל עם עוגות שמכילות קילו שוקולד אין לו בעיה) (סתם, אני מבינה אותו - גם אני לא עפה על גלידות עם בסיס שוקולדי), אבל הוא אכל כבר שניים מתוך שישה קרטיפאדג'ים והבטיח לי שהוא לא שונא את זה (הייתי צריכה לשאול רק שבע פעמים ולעשות פרצוף עצוב כדי לסחוט את זה ממנו), אז נראה לי שאנחנו בסדר.

קרטיפאדג' שנוקה מקרח

אז עזבו את הטילים, שימו בצד את המונדיאל - בואו נזכור את קיץ 2014 בתור הקיץ של הקרטיפאדג'.

קרטיפאדג' בדרך לשיגור

כי שוקולד.

ולא סתם שוקולד, שוקולד פאדג'י קפוא על מקל.

קרטיפאדג' עומד על הראש

אני מחלקת אתכם עכשיו לפי אזורים גיאוגרפיים - בהמשך תוכלו למצוא מפה המפרטת כמה זמן יש לכם כדי להגיע למטבח ולהתחיל להכין את הדבר הזה, על פי החלוקה הגיאוגרפית.

קרטיפאדג' בדרך לאכילה (טוב, זה שקר - הוצאתי אותו מהתבנית באמצע היום לטובת הצילום, כי אור טבעי וזה)

(אני צוחקת, אין מפה. רוצו!)

***
קרטיפאדג'
מקור המתכוןAnnie's Eats, עם שינויים שלי וזה וזה.

כמות: כשישה קרטיפאדג'ים. לי יש תבנית מוזרה קצת, אבל אני מאמינה שגם בתבנית רגילה יצאו בערך שישה.

מצרכים:
20 ג' שוקולד מריר
50 ג' (1/4 כוס) סוכר לבן
10 ג' (1 כף) קורנפלור
10 ג' (1 כף) אבקת קקאו
300 ג' (1/4 1 כוסות) חלב
קורט מלח ים אטלנטי (או סתם מלח רגיל, אם אתם רוצים להימנע מקריאות "אלוהים, כמה את/ה פלצן/ית" אקראיות)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות. סתם, אני צוחקת! מניחים שוקולד מריר בסיר בינוני. מבשלים על אש קטנה וממיסים, תוך כדי ערבוב.
2. מוסיפים סוכר, קורנפלור ואבקת קקאו. מערבבים, תוך כדי בישול על נמוכה, עד לקבלת תערובת פירורית למדי.
3. מוסיפים חלב בהדרגה, כל פעם קצת (אני הוספתי בחמש פעמים, לדעתי אפשר שלוש-ארבע), תוך כדי ערבוב, עד לקבלת תערובת חלקה.
4. מגבירים את האש לבינונית-גבוהה. ממשיכים לבשל תוך כדי ערבוב, עד להסמכת התערובת, משהו כמו חמש-עשר דקות. מסירים מהאש.
5. מערבבים פנימה מלח (הלכתם על מלח הים האטלנטי? אלוהים, כמה אתם פלצנים! רואים? הזהרתי אתכם..).
6. מצננים מספר דקות בסיר ולאחר מכן יוצקים לתבנית קרטיבים: מחלקים בין השקעים ומקפיאים עד להתייצבות מלאה, לפחות ארבע שעות.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני בדרך כלל נוטה להוריד סוכר ממתכונים, אבל הפעם אני טוענת שדווקא אפשר להוסיף קצת, אבל רק אם אתם לא אוהבים גלידות שוקולד אינטנסיביות ומרירות.
  • לחילופין, אפשר גם להשתמש בשוקולד חלב במקום המריר.
  • או לבן? אוווווו שוקולד לבן וקפה, אחד השילובים האהובים עלי. תעשו את זה, תעשו את זה!
  • במקור מוסיפים יחד עם המלח גם מעט חמאה רכה. אני בחרתי לוותר על זה (היי, חסכתי קלוריות - ארטיק דיאטתי, ווהו) (בצחוק, בצחוק).
  • אם אתם חשים צורך להוסיף אגוזים קצוצים (נניח ברס או פקאן סיני) לתערובת, אולי סתם שוקולד צ'יפס או משהו בסגנון, אני לחלוטין מבינה אתכם ואף מוחאת כפיים. אתם אנשים נבונים ממני בהרבה, ואני מצדיעה לכם.


אוקיי, תקשיבו תקשיבו. זה מה שעשינו הערב, ואתם חייבים לעשות את זה גם: ממיסים שוקולד חלב בכוס. מוסיפים קצת שמן ומערבבים. טובלים בפנים את הקרטיפאדג' ו/או מצפים אותם בשוקולד עם כפית (כי התערובת די סמיכה, אפילו עם השמן). אין בעד מה. לא, ברצינות - תעשו את זה!

אה ו.. יאללה גרמניה!!! ---> כי כדורגל משחקים מאה ועשרים דקות, ובסוף גרמניה מנצחת.


10 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מצד אחד פרסמת את הפוסט ביום הולדתי (והחלטתי שזה מה שאני אכין לעצמי! רק בגרסת השוקולד לבן וקפה), יאיי! אבל מצד שני אכזבת אותי. גרמניה?! (אוף ניצחתם..). אני בכלל רציתי שהולנד תנצח, ואם לא רובן אז לפחות שיהיה מסי... (כן אני מעודדת גם שחקנים בודדים. אז מה?!)

חפצי אמר/ה...

כרגיל, תענוג לקרוא... את לא יודעת מה זה להיות באוטו עם שלושה ילדים קטנים ולשמוע אזעקה...וגם אני לא אוהבת גלידת שוקולד, אבל בהחלט אהבתי את אופציית השוקולד הלבן....בוודאי שאנסה כשיהיה שוקולד לבן בבית.... יום נעים ושקט!

אנונימי אמר/ה...

את לא יודעת מה זה לשמוע אזעקה ואז............לדאוג שההורים המבוגרים שלך יוצאים לחדר המדרגות, לדאוג שזאת בדיוק השעה שבה בתך מוציאה 3 בנות מגנים ובי"ס , לקבל תמונה מהבן שלך שהוא אשתו ונכדיך נמצאים בחדר ממש לא מוגן, ולהיות רגועה כי את יודעת שבתך הקטנה נמצאת בבית ויכולה לצאת למדרגות. ואז, לקרוא וואטסאפ שהיא נמצאת ברחוב ליד האוטו הלא מתניע שלה. אוף. ואז, יש עוד אחד, לצאת לחדר המדרגות ולפגוש את השכנה המעפנה שלך

נטלי אמר/ה...

כמה כיף לקרוא אותך בימים האלה! את קורעת ועשית לי את הבוקר ♥

GILI אמר/ה...

עכשיו אני מבינה מאיפה קיבלת את הכישרון.. :-)

מרי אמר/ה...

יווו ראיתי כזה אתמול בבאזפיד וחשבתי שאני רוצה כזה ושבטח במתכון שלהם הם יביאו משהו שכולל כל מיני מרכיבים אמריקאיים שאי אפשר להשיג בשום מקום (איפה לעזאזל מוצאים חלב מרוכז לא ממותק :( ) ואז באת והצלת את המצב
http://www.buzzfeed.com/rachelysanders/13-delicious-diy-ice-cream-truck-treats ׁ

Doreen Hakak אמר/ה...

גם גרמניה ניצחו וגם פוסט חדש? מה עשיתי שאני ראויה לכל הטוב הזה? ;)

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

את נהדרת (ואמיצה! לתת רייס בטילים זה הול ניו לוול של מגניבות. אני בטילים של אתמול אחהצ השתטחתי כמו אחרונת הפחדניות לצד אנשים שזעקו "שמע ישראל" וחטפו התקפי חרדה), זה נראה נהדר, איך משהו יכול להיות יותר מדי שוקולדי? כל המרבה במוצקי קקאו - הרי זה משובח.

אנונימי אמר/ה...

הכנתי כבר פעמיים ויצא טעים טעים.. הוספתי קצת סוכר ושוקולד..
תודה

Mor אמר/ה...

כמו תמיד כשהיא כותבת פה, אמא שלי ניצחה את אגף התגובות. הידד לך, אמא.

הוסף רשומת תגובה