> פריז, או איך לאכול 40,000 קלוריות בחמישה ימים - חלק א' | Morcake

28 בפברואר 2014

פריז, או איך לאכול 40,000 קלוריות בחמישה ימים - חלק א'

אני רוצה שנבהיר משהו. זה לא בדיוק פוסט של המלצות. אני לא הולכת לומר לכם "אתם חייבים ללכת ל-X ולאכול שם Y", או "מה שאתם לא עושים - אל תפספסו את Z!!!" - אולי רק על דברים מסוימים. פשוט.. אני נעזרתי בכל מיני בלוגים ואתרים כאלה, וזה אמנם ממש עזר לי ויצאתי מהארץ עם רשימה של מקומות שאני חייבת-חייבת-חייבת לבקר בהם ובכל מקום אני חייבת-חייבת-חייבת לטעום את רשימה-מאד-ארוכה-של-דברים, ובסופו של דבר קצת (הרבה) התבאסתי אם לא הגעתי למקום מסוים, או אם הגעתי ולא טעמתי את מה שהייתי חייבת-חייבת-חייבת, או רק חלק, כי אם שני אנשים נכנסים לקונדיטוריה ומזמינים יותר מארבעה קינוחים*, אנשים אחרים עלולים להסתכל עליהם בצורה חשודה, אז אי אפשר באמת לטעום הכל.

*אני מגזימה. לא נראה לי שהזמנו יותר משלושה דברים במקום אחד בשום שלב. בעצם... יכול להיות שהדחקתי לרגע את השופינג המטורף אצל פייר הרמה - קרואסון, שני טארטלטים ושני מקרונים. אופס.

בכל אופן. אי אפשר לטעום הכל. זה משפט המפתח פה. אם אתם טסים לפריז, אתם תיתקלו במלא קונדיטוריות. פטיסרי, בולנז'רי, ושאר מילים המסתיימות ב"רי". חלק יהיו טובות יותר, חלק יהיו טובות פחות - אבל עדיין טובות, כי.. פריז. בכל אחד מהמקומות האלה, יהיה מגוון של דברים שתוכלו לרכוש ולטעום - שוב.. חלק יהיה מוצלח, חלק אולי פחות, אבל בשורה התחתונה - תזרמו. אם קניתם קרואסון מעט יבש או שלשוקולד שלכם היה טעם מוזר, בקטנה. ממשיכים הלאה. עוברים לבית הקפה הבא, מזמינים את הסנט אונורה הראשון שנתקלים בו, ונותנים לו לנחם אתכם.

אז עכשיו, אחרי שסיכמנו את זה, אני הולכת לספר לכם על הביקור האחרון שלי בפריז, ואתם תקחו מזה מה שאתם רוצים. איפה הייתי, מה עשיתי, ובעיקר - כמובן - מה אכלתי.

זהירות, ספוילר: את פריז. אכלתי את פריז. תכלס, אין לכם מה לנסוע לשם -- אכלתי את העיר והיא כבר לא קיימת.

***
יום חמישי
הגענו לנתב"ג בשבע ומשהו בבוקר. הטיסה היתה בתשע, ואת הזמן שהיה לנו לפני העליה למטוס העברנו בטרקלין דן - הידד להיותנו עובדי הייטק! ארוחת הבוקר שלי היתה מורכבת לחמניות ריקות עם שומשום (כן, לחמניות. ברבים), קרקרים בלי כלום -- הכי גורמה מצדי. לגמרי פריז. לפחות שתי כוסות הקפה שניסיתי לשתות היו גרועות והיוו הכנה לקפה הגרוע שכולם אומרים שיש בפריז. בסוף התייאשתי והכנתי לי תה. nailed it.


הטיסה עברה בשלום (תקשיבו, אל על באמת לא כאלה גרועים כמו שכולם תמיד אומרים..), אם מתעלמים משני דברים:
1) הסרט "כח משיכה" שהוקרן בטיסה והיה, בתכלס, תשעים דקות של שעמום קלישאתי. אבל היי, לפחות הוא העביר לי תשעים דקות באופן יחסית מהיר..
2) ההצגה "כח משיכה" שהוצגה בשני המושבים לפניי, כלומר הזוג הדביק שישב שורה לפנינו ונראה כמו ההגדרה המילונית הדוחה ל-PDA. אבל לפחות... לא. לא מצליחה. שום דבר טוב לא יצא מזה.



חמישי בצהריים. נוחתים בפריז. הזמנו שאטל פרטי שיקח אותנו למלון (כי שותפי לנסיעה קצת מפונק), והוא המתין לנו באולם קבלת האורחים - אמנם השלט עם השם שהוא החזיק היה שגוי, אבל מספיק קרוב לשם האמיתי כדי שנבין. יצאנו לדרך. הוא טעה בדרך פעמיים-שלוש, למרות ה-GPS, כמעט דרס מנקה רחובות בזמן פרסה מופרעת, כמעט נכנס בוואן די גדול כשהחליט שלא בא לו לעצור - או לפחות להאט - בצומת, אבל בסופו של דבר, בדיוק כאשר חיי סיימו לחלוף לנגד עיניי, הגענו למלון - Cluny Square, עליו המליצה לי נטלי.
בהתחלה חטפנו שוק קטן, כי החדר במלון היה.. לא גדול, בואו נאמר. בגדול, אני הייתי צריכה להניח את המזוודה שלי על שולחן כדי שנוכל לעבור מהחדר עצמו לחדר האמבטיה. אבל בסך הכל, ברגע שהתרגלנו - המלון היה סבבה, החדר היה סבבה, והמיקום -- ברובע הלטיני -- היה מעולה. וכשאני אומרת "מעולה", אני מתכוונת "מרחק הליכה מקונדיטוריות מסוימות, ומטר מהמלון יש תחנת מטרו המובילה אתכם למלא מקומות נוספים". אה, ומשהו קריטי נוסף - בתחנת המטרו הזו עובר הקו שמגיע עד לשדה התעופה, אם אתם מחליטים להגיע/לחזור לשדה ברכבת. סופר חשוב אם אתם מסתובבים עם מזוודות.

אל תשפטו אותי יותר מדי על מה שקרה אחרי שהתמקמנו במלון. בעקרון, שנינו היינו מורעבים, ושנינו לא הכי זורמים באוכל. שותפי לנסיעה* ישר קלט מחוץ לחלון החדר שלנו סניף של מקדונדלס, אז.. כן. נאגטס וצ'יפס - זו היתה הארוחה הראשונה שלנו בפריז. היינו עייפים ומורעבים ו... אמרנו שאתם לא שופטים, לא???

*אני מנסה להחליט איך לקרוא לו. שקלתי "הבחור שהכנתי לו טראפלס", שזה - בקיצור - השל"ט, ואז נזכרתי את הסלידה שאני חשה כלפי אנשים המשתמשים בכל מיני כינויים ושמות, אז screw that - מעכשיו נקרא לו אסף. בסדר?

קיצור.
העונש על המקדונדלס היה פחות או יותר מיידי - כאב בטן שעבר לי רק אחרי שעה בערך. ובכל זאת, אני מודה.. קצת שווה את זה. לא אכלתי מקדונדלס שנים, אבל בסופו של דבר הנאגטס שלהם - תגידו מה שתגידו ("בהמה", "דוחה", "טעם של פח זבל") - די טעימים.

אז חמושה במעיל, צעיף כפפות, כובע וכאב בטן עז -- המשכתי. כלומר המשכנו. צעדנו, בגשם די שוטף אבל לא היסטרי - כזה שאפילו לא הצריך מטריה, מזל גדול בהתחשב בשנאה/פחד שלי ממטריות - לעבר הפנתאון, הנמצא במרחק הליכה מהמלון. הסתכלנו עליו, ויתרנו על הכניסה, והמשכנו לכנסיית נוטר דאם. אליה נכנסנו, עפנו על כל הוויטראז'ים היפים, ניסינו לצלם תמונה טובה של פנים הכנסיה וכשלנו, דיברנו קצת על קווזימודו ואזמרלדה, ניסיתי לשכנע את אסף בזה שהגרגוילים על הכנסיה מופיעים בסרט של דיסני, כשלתי, ועכשיו גיגלתי "gargoyles the hunchback of notre dame" וגיליתי שאני צודקת. הא!


כן.. בוגרת...


לשמחתי - ושמחתכם! - הרבה, בשלב זה כבר התחיל לדעוך לי המק-כאב בטן, והרגשתי מוכנה למשהו מתוק. אבל עדיין לא היו מאופסים על מיקומי כל הקונדיטוריות, והיה כבר כמעט ערב, אז חששתי שלא יישאר שום דבר טעים בכל המקומות השווים (כל ההמלצות שקראתי הפחידו אותי. זאת אומרת, לא בדיוק, אבל קיבלתי רושם שכל הדברים הטעימים נגמרים מוקדם בבוקר, ולא רציתי "לבזבז" ביקור במקום טוב אם הדברים ה"מומלצים" לא יהיו שם -- רואים למה הסתייגתי כל כך לגבי עניין ההמלצות בהתחלה? אותי החשיבה הזו טיפה דפקה, ואני לא רוצה שזה יקרה גם לכם!).
לכן החלטנו לזרום דווקא על משהו שאסף קרא בספר על פריז שהוא קנה - היה כתוב שם כי הגלידה הכי טובה בפריז היא של Berthillon, ואפילו ניתנו שם שתי כתובות, שתיהן באותו הרחוב (St. Louis en L'ille), שתיהן קרובות לנוטר דאם, מיקומנו הנוכחי באותו הזמן.
אז צעדנו לעבר הכתובת הראשונה - סגור. המשכנו לשניה - סגורה. בדרך חזרה, עצובים ורעי לבב, גילינו מקום נוסף שכתוב עליו Berthillon. הוא היה ריק לגמרי וחשדנו בו, אז לא נכנסנו. המשכנו עוד קצת באותו רחוב - עוד מקום עם השם הזה על החלון! הפעם בית קפה שאשכרה ישבו בו אנשים. נכנסנו, ברור. הגזמתם.
בהתחלה לא הפסקתי לדבר על זה ש... וואו, ברטיון פתחו כנראה עשרות סניפים, כל האזור הזה שלהם, בלה בלה בלה. ואז קראתי את השלטים במעט יותר ריכוז, ואפילו עם הצרפתית הקלוקלת שלי (שדווקא שירתה אותי די סבבה חלק מהזמן.. בעקרון התחלתי כמעט כל שיחה בצרפתית וכשזה נהיה יותר מדי בשבילי, עברתי לאנגלית) הצלחתי להבין שכל המקומות האלה פשוט התגאו בכך שיש להם גלידות בתפריט... והגלידות האלה הן של ברטיון.
בכל אופן, אנחנו ישבנו בבית הקפה Pom'Cannelle והזמנו שני כדורים, עליהם שילמנו 7 יורו - הקוקוס היה טעים, השוקולד-נוגט היה שוקולדי ועשיר לאללה, טעים מאד (אמרה הבחורה שכמעט תמיד תעדיף גלידת וניל על פני שוקולד..) והצריך כוס מים ליד. מזל שגם ככה מקבלים בקבוק מים לשולחן ברגע שמתיישבים.


אחרי הגלידה חזרנו למלון, לטובת מנוחה קצרה, ומשם יצאנו לכיוון השאנז אליזה.

רגע, הפסקה לטובת שיחה על המטרו וכרטיסים: יש כל מיני כרטיסים אפשריים למטרו בפריז - כרטיס יומי, כרטיס שבועי, חודשים, אזור 1 ו-2, אזור 3, מה שתרצו. לכאורה, לנסיעה של חמישה ימים, כמו שלנו, הכי הגיוני לקנות כרטיס שבועי, ואז אתם יכולים לנסוע ללא הגבלה. הבעיה היא שהכרטיס לא תקף לשבוע מרגע הרכישה, אלא לשבוע קלנדרי. כלומר - שני עד ראשון. לכן לנו לא ממש השתלם לקנות את זה, היות שהכרטיס היה תקף לנו רק לחמישי (וגם ככה היינו משתמשים בו רק בערב) עד ראשון.. בשני - כשעוד היה לנו יום שלם בעיר - היינו צריכים לקנות כרטיס חדש.
לכן, מה שאנחנו עשינו בסופו של דבר, זה לקנות עשרה כרטיסים ביחד. כמו כרטיסיה, רק שכל כרטיס מגיע בנפרד. זה היה הדבר הכי הגיוני עבורנו, וכשאלה נגמרו לנו פשוט קנינו עוד עשרה. כל כרטיס אמור להספיק לכם לנסיעה אחת, כשנסיעה כוללת גם החלפת קוים - כלומר, אם נסעתם בקו 1, ירדתם בתחנה A, והחלפתם לקו 2 מבלי לצאת מהתחנה (שמות הקווים והתחנות מומצאים, דא), כרטיס אחד ישמש אתכם לכל אורך הנסיעה. ו.. אממ.... אם אתם הישראלי המכוער (היי!!), אתם תנסו לפעמים להשתמש גם בכרטיסים שכבר השתמשתם בהם, ולפעמים גם תצליחו. ששש לא שמעתם את זה ממני.

טוב. שמחה שהבהרנו את זה.
שאנז אליזה.

עלינו על המטרו ליד המלון וירדנו בתחנת הקונקורד. אסף רצה לצלם, והיתה שם זוית מסוימת בה רואים גם את הקונקורד וגם את האייפל מציץ מאחוריו. אחרי משהו כמו רבע שעה ועשרות תמונות בשני האייפונים שלנו ובמצלמת הכיס הישנה והלא-כזאת-מדהימה של ההורים שלי, הבנו שזה כבר לא יקרה, ו.. טוב, לפחות זה יפה במציאות.
אגב - עם כל הקלישאתיות של פריז ומגדל אייפל ובלה בלה - אל תפספסו אותו בלילה. הוא מואר ויפה, ובשעות עגולות הוא מתחיל לנצנץ בהיסטריה, כמו מלא מלא פלאשים, או זיקוקים, ו.. זה מהמם. זהו.


מהקונקורד עברנו לטיול בשאנז אליזה. אפילו שקר וחורף וחושך, רוב החנויות היו פתוחות לפחות עד שבע-שמונה. אנחנו לא ממש תכננו לעשות שופינג, אלא סתם להתהלך ברחוב, אבל אז התחיל גשם. סבבה, גשם. בקטנה. כל אחר הצהריים היו לנו טפטופים, אנחנו מסתדרים עם זה.
אז לא.
גשם. מטורף. היסטרי. רצנו לעבר חנות של גאפ והסתובבנו שם דקות ארוכות, "מתעניינים" בבגדים היקרים מדי יחסית לעובדה שמדובר בטי שירט פשוטה עם פסים וג'ינס סתמי. בסוף השתכנענו שהסופה חלה וכבר בטוח לחזור לרחוב.

על הדרך נכנסו לחנות כלי הבית של זארה, Zara Home -- איך לא ידעתי שיש כזאת??? אני רוצה לעבור לגור בה!!



ואז - החנות של דיסני. אני לא רוצה לדבר על זה. טוב, אני כן. בעצם לא. הו דיסני. בא לי לקנות את כולך.
(אני כבר לא טורחת אפילו להזכיר לכם את הגיל שלי)


בשלב מסוים נזכרנו שאנחנו רעבים, אז התיישבנו פחות או יותר במקום הראשון שראינו - Café George V (לא מוצאת אתר שלו..). אסף הזמין מרק ירקות שלטענתו היה יותר מרק עגבניות, אני הזמנתי פיצה (מפתיע, נכון?). וכן, מקדונדלס ופיצה ביום הראשון שלי בפריז. תפסיקו למרוט לעצמכם את השערות מהראש, זה ישתפר בהמשך - מבטיחה.
קיצור, הפיצה דווקא היתה ממש סבבה. מצד שני, הייתי רעבה מאד, אז אל תסמכו עלי. הייתי אומרת לכם כמה שילמנו, אבל שכחתי וכנראה שלא כתבתי את זה בשום מקום. בואו נניח שאולי לא המון, אבל כנראה שגם לא ממש, כי בכל זאת - שאנז אליזה. זה אוטומטית מייקר את המחירים של הכל, לא?

קיצור, אחרי הכל המשכנו עד סוף השאנז אליזה, כלומר הגענו לשער הנצחון. צילמנו אותו, הצטלמנו איתו, עלינו על מטרו וחזרנו למלון.


(השעה היתה.. תשע? עשר? אבל היינו מותשים וריחמנו על עצמנו. ועל ה-Uggs שלי. מגפיים מסכנים, השם יקום דמם.. הם היו ספוגים מים. הם לא בנויים למים. מסכנים גיבורים)

יום שישי
היום כבר לא באנו לשחק - זה המאני טיים. הזמן קצר, והאכילה מרובה.
יצאנו בבוקר מהמלון וצעדנו על רחוב סן ז'רמן. היינו בדרך ל-La Pâtisserie des Rêves, אבל בדרך נתקלנו בסניף (אז לא ידענו שזה סניף, בדיעבד.. כן) של Maison Georges Larnicol - חנות חמודה ממש שמוכרת שוקולדים, קרמלים, מקרונים, עוגיות וקוין אמאן (Kouign Amann) במגוון גדלים, צורות וטעמים, כולל מיני מאפים הנקראים Kouignettes. יש שם משהו כמו עשרה טעמים, כולל פיסטוק, קפה ועוד - אסף לקח אחד בטעם שוקולד (זה הולך לחזור הרבה במהלך הטיול..), אני הלכתי על קרמל מלוח. שלי היה טעים מאד וקצת הזכיר ורטרס, או סתם טופי קרמל, אבל אני מודה שהפעם השוקולד, השוקולדי מאד, היה המוצלח יותר. בעקרון זה עולה 2.5 יורו ל-100 גרם, אנחנו שילמנו 3.15 יורו על שתי היחידות.










משם - המשכנו ל-La Pâtisserie des Rêves. קראתי שהמקום נראה כמו מוזיאון, יפה מאד, מוקפד נורא. הכל נכון. נכנסתי לשם וקצת חששתי לדבר. פחדתי לשבור משהו. הסתובבנו הסתובבנו, נתתי דרור לקונדיטורית שבי, עפתי על עצמי בזמן שהסברתי לאסף מה זה סנט אונורה ופריז ברס, ובסוף - אחרי ארבעה-חמישה סיבובים במקום (הקטן למדי, אך מלא כל טוב), כולל אישור מהמוכרת הראשית לצלם כמה תמונות - קיבלנו החלטה: מיני סנט אונורה, אקלר שוקולד ומיני בריוש. 14.40 יורו בסך הכל והשקית המהממת היתה בידיי - אני אמרתי לעובדת השניה בחנות, שסיפקה לי את הקינוחים, merci, והיא השיבה לי ב"תודה". קיבוץ גלויות זה כאן.












תכף נדון במאפים עצמם, אבל מטר וחצי בערך מהפטיסרי של החלומות גילינו מקום נוסף, שאמנם חשבתי שלא הופיע ברשימת ההמלצות שלי, אבל הוא כן. פשוט שכחתי. Des Gâteaux et du Pain, חנות נוספת הנראית כמו מוזיאון. הפעם, כששאלתי את המוכר בחנות אם מותר לצלם - בצרפתית, תמיד בצרפתית, כדי להתחבב עליהם - הוא ענה לי שה"פטרון" שלו לא מרשה. נו.. מי אני שאתווכח עם הפטרון.
גם הפעם ערכתי כמה וכמה סיבובים במקום, עד שלבסוף החלטתי על טארטלט לימון ושמן זית. היו שם עוד כמה דברים מעניינים, חלקם אפילו מעניינים מדי עבור הבחורה הבעייתית שאני, לכן הלכתי בסוף על הלימון. אסף אמנם פחות אוהב, אבל הוא הבטיח לטעום איתי. לגבי המחיר - מצטערת. שכחתי. ההימור שלי הוא שזה נע איפשהו בין חמישה לתשעה יורו, כמו רוב הדברים.


אוקיי, עכשיו היינו זקוקים למקום לאכול בו את כל מה שקנינו. הבעיה בפריז היא שברוב הקונדיטוריות הסגנון הוא "קנה וברח" - אין איפה לשבת. וזה גם לא שהעיר עצמה מלאה ספסלים ציבוריים או משהו כזה. בעצם.. לא מדויק. בכל פעם שסתם הסתובבנו ולא נזקקנו למקום לשבת ולאכול בו, מצאנו ספסל. מרסי, מסייה מרפי.
אז הפעם הלכנו והלכנו עד שהגענו לגינה ציבורית קטנה - אסף מצא נקודה ירוקה במפה, ואנחנו פשוט צעדנו לכיוונה עד שמצאנו משהו. לא יודעת למקם לכם את זה בדיוק, אבל מדובר בגינה קטנה וחמודה מאד ליד מוזיאון הצבא. דשא, ספסלים, שמש - תענוג.
אה, וקינוחים. כמה קינוחים.


האקלר -- מדובר בבצק רבוך, כמובן, במילוי שוקולד שוקולדי מאד (אין אצל הצרפתים חצי עבודה כשזה מגיע לשוקולד. הכל אצלם תמיד שוקולדי מאד). הטוויסט? יש לאקלר גם ציפוי שוקולד. כאילו היה חסר.. טעים. אבל כבד מאד. קשה לסיים לבד. קשה גם לסיים בשניים, אפילו כשאחד מכם ממש ממש אוהב שוקולד (טוב, גם השניה..).
הסנט אונורה -- הו וואו. קרם הווניל, הפחזניות, הקרמל. אסף לא האמין שזה קורה לו. "הכיפות, הכיפות כל כך טעימות". הוא התכוון לציפוי הקרמל של הפחזניות. די אדיר. וכשאני אומרת "די", אני מתכוונת "ממש". מומלץ בחום. אם תשאלו את אסף, זה היה הקינוח הכי מוצלח בכל הטיול.






מותשים ומסוחררים מהרעלת המתוק על הבוקר, שמנו פעמינו לכיוון מגדל אייפל, כדי לאכול עוד קצת מתוק. ולספר לנו שהלכנו בין אכילה אחת לשניה, כלומר גם נחנו קצת וגם הכיייייי הורדנו את כל מה שאכלנו. ברור.


ליד האייפל מצאנו כמה ספסלים, כולל אחד פנוי בשמש הנעימה (קצת קריר, אבל עדיין נעים). בהיותי גוש הקלאמזיות שאני, הפלתי את הקופסא עם טארט הלימון על הרצפה. נהדרת. לשמחתי, הקופסא היתה סגורה, אז לא הייתי צריכה אפילו לספר שלוש שניות כדי לשכנע את עצמי שהטארט עדיין אכיל - מבחינת הטעם, לא קרה לו כלום. מבחינה ויזואלית? ובכן, הוא נראה כאילו הוא נפל על הרצפה, face down.
קיצור. טעמתי. התעלפתי. אני לא יודעת אפילו לתאר מה בדיוק קרה שם, ומה היתה השכבה הלבנה הנהדרת בין הבצק ללימון - אולי סוג של מרנג לא לגמרי אפוי? אלוהים ישמור, איזו קונדיטורית פח אני - אבל בינינו, לא באמת אכפת לי. זה היה מתוק, חמצמץ, מרענן, בול מה שהייתי צריכה ברגע הזה שבו וואו-אכלתי-כבר-כל-כך-הרבה-מתוק-אבל-בא-לי-עוד-והיי-תראו-זה-כל-כך-מרענן-כאילו-אני-שותה-מיץ.
בגדול, בכל פעם שאכלתי משהו עם פירות בטיול הזה, שכנעתי את עצמי שזה בריא, וכשאכלתי משהו בטעם פירות, אמרתי שאני בעצם שותה מיץ.
אסף, אגב, לא התלהב מהטארטלט, אבל מה הוא מבין. הוא לא אוהב קינוחים בטעם לימון.



אחרי שסיימתי את הלימונדה שלי, זרקנו את כל השקיות לפח, דחפתי את השקית הקטנה עם המיני-בריוש-שנראה-כמו-קרואסון לתיק שלי, והתקרבנו ממש למגדל המתכת המשולשי המשונה הזה שתקוע באמצע העיר. משום מה, מלא אנשים עמדו בתור לידו - מעניין מה הם ניסו לעשות.
אגב, כשהתקרבנו למגדל, פתאום ראיתי שכתובים עליו שמות. "קושי!!" צעקתי והצבעתי, "לפלאס!!", ולמזלי לא הייתי החנונית היחידה - אסף היה ממש שותף להתפעלות שלי מהעובדה שלאורך כל היקף המגדל, מכל ארבעת צדדיו, מופיעים שמותיהם של שלל מדענים צרפתיים. וכן, הקפנו את המגדל רק כדי לקרוא את כל השמות המופיעים עליו. celeb spotting, גירסת הגיקים.


על עליה למגדל ויתרנו, כי שנינו כבר היינו בפריז עבר ועלינו על האייפל, אז זה פחות דיבר אלינו. הערת אגב: זה לא שלא היה תור לעליה על המגדל. כן היה, אבל לא משהו ממש ממש היסטרי, באופן יחסי. בכלל, הרגישו שזו לא עונה סופר מתוירת בעיר. גם באתרים הכי תיירותיים, לא היה עומס היסטרי. ישראלים ממש בקושי ראינו.. אז אמנם יש סיכון מסוים בנסיעה לפריז בפברואר (השבוע, למשל, אחרי שחזרנו, ראיתי בתחזית שבארבעה מתוך חמישה ימים צפוי גשם - למזלנו, לנו היו רק שני חצאי ימים של גשם, וגם אז הוא לא היה היסטרי. בשאר הזמן היה קצת מעונן ואפילו שמש של ממש), אבל אם אתם לא מפחדים מקור ואולי קצת גשם - מומלץ.
אוי סליחה, אמרנו בלי המלצות!!

טוב, ממשיכים.
אחרי האייפל, המשכנו לרחוב Bonaparte, שוב באזור שלנו, כלומר של המלון. הסתובבנו שם קצת, ומהר מאד נתקלנו בסניף של Ladurée. מה היינו אמורים לעשות, לא להיכנס? אז לא היה לנו מקום לכלום, אז מה.. ממתי נותנים לדבר כזה להפריע?
בכל אופן, בסניף הזה יש חנות קטנה בכניסה, בה אפשר לקנות עוגות, עוגיות, או חליטות תה שונות ומשונות.. וללכת. אבל! אפשר גם להיכנס לבית התה של לאדורה ולשבת שם - זה מה שעשינו. בקומה התחתונה הושיבו אנשים שאשכרה רצו לאכול צהריים (אוכל אמיתי? בפריז? למה לבזבז מקום בבטן על זה?!), אותנו "הגלו" לקומה העליונה.
אחרי שכבר סקרנו את כל הוויטרינה בכניסה למקום, ידענו מה אנחנו רוצים, גם בלי להסתכל בתפריט (לא שלא התעמקנו בו במשך דקות ארוכות). Macaron Pomme Caramel - שתי עוגיות מקרון בינוניות, ביניהן פלחי תפוחים רכים, מקורמלים, מסודרים באלכסון, כאשר באמצע שוכן לו קרם קרמל מלוח. יצא לנו ממש טוב: אני פחות התלהבתי מהמקרונים - אסף ממש אהב. הוא התבאס קצת על זה שאשכרה יש שם חתיכות תפוח ולא קרם או משהו בסגנון, אני דווקא ממש שמחתי (והרגשתי, כמובן, כאילו אני אוכלת פרי ולא קינוח). גם בקרם הקרמל המצוין טיפלתי ביסודיות...
קיצור, תוך כמה דקות הצלחת היתה ריקה לגמרי. טעים!
חוץ מזה, הזמנתי גם חליטת תה בשם Othelo עם קינמון, פלפל וג'ינג'ר. כל כך טעים.
הקינוח עלה תשעה יורו, התה קצת פחות משבעה יורו - זה אמנם המון בשביל תה, אבל מקבלים קנקן קטן שמספיק לכמה כוסות.




על מנת להרגיש קצת פחות רע עם עצמנו, וכדי לומר שעשינו עוד דברים חוץ מלאכול, לקחנו מטרו לכיוון רובע Monmartre, ספציפית לכנסיית ה-Sacré Coeur. אמנם יש סוג של קרונית שיכולה להביא אתכם אל הכנסיה, אבל אנחנו גיבורים - למרות האסתמה, למרות עשרים הקילו שחלק מאיתנו כבר הספיק לעלות אחרי פחות מיממה בפריז - עלינו ברגל. כמה מאות מדרגות (ספרתי תוך כדי הטיפוס - למי קראתם אובססיבית? - אבל הספקתי לשכוח את המספר המדויק), ואתם שם. הכי שווה את זה, הנוף מהמם.
ואז נכנסים לכנסיה, עושים סיבוב, מתרשמים, יוצאים החוצה ו.. מה עכשיו?
שנאכל משהו?
לא! לא! צריך עוד תרבות!!




אז הלכנו למוזיאון דאלי שנמצא באזור. היתה שם מישהי שחילקה עלונים (תראו אותי, אומרת "עלונים" במקום "פלאיירים") המפרסמים את המוזיאון וגם מקנים הנחה בכניסה - ווהו! חוץ מזה, שימו לב שאם אתם סטודנטים ו/או מתחת לגיל עשרים ושש, יש מצב שתקבלו כל מיני הנחות בכל מיני מקומות, אז תדאגו להביא אתכם את ההוכחות הרלוונטיות, כלומר תעודת זהות/דרכון/כרטיס סטודנט.
קיצור. המוזיאון לא מאד גדול, אבל עדיין אפשר להעביר שם שעה-שעתיים בכיף, במיוחד אם אתם, אממ, קוראים את כל מה שכתוב על כל הציורים וכל הפסלים.
(סליחה)
אני לא מחשיבה את עצמי כמבינה גדולה - או קטנה - באמנות, אבל ממש נהניתי. חוץ מזה, ספציפית דאלי - הוא די מגניב. אני מחבבת אותו מאד.



האופה העצום! זו אני!!



ביציאה מהמוזיאון, פתאום נזכרתי בבריוש שקניתי ותחבתי לתיק לפני שעות רבות (זוכרים אותו? ההוא מהבוקר? כן, אנחנו עדיין מדברים על אותו היום..) - לא היתה ברירה. נאלצתי לאכול אותו. אין ספק שהוא היה מיני. נגמר בשניה, המניאק.
בהתחלה התלוננתי על שמדובר בבריוש שהתחפש למאפין קרואסון (תודו שזה רעיון מעולה, קרואסון בצורת מאפין!!), אבל כשהעליתי את התלונה המצולמת, "ננזפתי" (בצדק) כי מדובר בבריוש מבצק כרוך. קונדיטורית פח, כבר אמרתי?


עכשיו כבר היו שעות אחר הצהריים המאוחרות יחסית - חזרנו למלון לטובת מנוחה קצרה וכדי להשאיר את התיק הגדול שהסתובבתי איתו כל היום.
קצת לפני שבע בערב יצאנו שוב - חזרנו לאזור רחוב Bonaparte, בו היינו בצהריים, היות שראינו שם בזוית העין, ברחוב ליד (Rue Saint Benoit), סניף של מסעדת Le Relais de l'Entrecôte. זו המסעדה בה התפריט מכיל רק קינוחים, היות שמגישים שם רק סטייק וצ'יפס.
מנה ראשונה: לחם וסלט חסה ואגוזים - כמובן שלא אכלתי את הסלט. אבל נתתי להם להביא אותו לשולחן, לא רציתי ליצור בעיות.
למה עיקרית: סטייק. עם הרוטב הסודי. לא מגלים מהו. מידת העשייה? רייר, מדיום, וול. מדיום-וול זו לא אופציה -- האמינו לי, ניסיתי. אה, וצ'יפס. מלא צ'יפס.
סיימתם את המנה? מיד תקבלו תוספת. גם של סטייק, גם של צ'יפס. לא שואלים - פשוט מביאים.
ואיך האוכל? טעים. אני לא אדם של סטייקים בשוטף, אבל היה טעים. אם כי המנה השניה, בה המלצרית שאלה לפני שהטביעה לנו את הסטייק ברוטב, היתה טובה יותר. בפעם הראשונה היה מלא מלא רוטב. יותר מדי.
על קינוח ויתרנו, למרות הרשימה הארוכה בתפריט. אולי בגללה.. כל כך הרבה אפשרויות, התבלבלנו.
(וגם היינו מפוצצים)
(וכשאני אומרת מפוצצים, אני מתכוונת שהמשכנו מהמסעדה לעבר Larnicol שוב וקנינו שם דברים כדי לאכול בלילה..)
הארוחה לא זולה במיוחד, אבל בכל זאת - סטייק. על שתי מנות עיקריות (עם מילוי חוזר, כזכור), בקבוק מים וקולה שילמנו 61 יורו.





הייתי מספרת לכם על הילד הבריטי שסייעתי לחלץ מהשירותים במסעדה, אבל אני בחורה מאד צנועה, ויש עוד כל כך הרבה אוכל לדבר עליו, אז בואו פשוט נסתפק בזה שאני אזרוק את הנושא לאוויר בלי לפרט ואתם תהיו בטוחים שאני הכי גיבורה בעולם, אפילו שבסופו של דבר כל מה שעשיתי זה להרגיע את הילד מבעד לדלת, לקרוא למלצרית שתחלץ אותו בעזרת סכין בחור המנעול, ולהישאר שם כדי לוודא שהוא באמת יוצא.

אז קינוחי לילה. אסף קנה ארבעה מקרונים: שניים בטעם שוקולד, אחד וניל ואחד קוקוס במילוי שקדי-מרציפני. את השוקולד הוא אהב מאד, הווניל היה סבבה, והקוקוס -- המילוי היה מרציפני מדי (דיברנו כבר על זה שהוא לא אוהב אגוזים?). אני באופן כללי לא היסטרית על מקרונים, כאמור, אז חשבתי שהכל היה חביב ותו לא.
חוץ מזה, קניתי גם שני חטיפים שוקולדיים-קריספיים-קראנצ'יים טעימים מאד ומספר קרמלים (ג'ינג'רברד, קפה ועוד כמה שאני כבר לא זוכרת). לא את כולם אכלתי בבת אחת, אבל הם היו אחלה. בכל אופן, הכל ביחד עלה קצת פחות משישה יורו.



פרט קטן ששכחתי לגבי היום הזה: בדרך למסעדה, עברנו גם בבוטיק השוקולד של פטריק רוז'ה - כמובן שמהמם שם. אם כל חייכם רציתם לרכוש פסל של קוף משוקולד, פינגווינים משוקולד או חזיה אדומה משוקולד -- בינינו, מי לא רצה? -- זה המקום. אנחנו לא קנינו כלום, רק צילמנו. תכננו לחזור שוב בהמשך הטיול, בסוף ויתרנו, אחרי שהבנו שאנחנו מתלהבים יותר מהמאפים והעוגות מאשר מהפרלינים (אולי פשוט לא טעמנו את השוקולדים הנכונים?).









יום שבת
התחלנו את הבוקר בארוחת בוקר ליד המלון. לא זוכרת אפילו את השם של בית הקפה, אבל יש עשרות - אם לא מאות - כאלה בכל רחבי העיר. אסף לקח קרפ עם שוקולד, אני אכלתי קראסון שהיה סבבה, אם כי מעט יבש וכנראה לא טרי במיוחד. שתיתי קפה (לראשונה בטיול!) שאמנם היה רחוק מטעים, אבל לא כזה זוועה. במיוחד כי יש לי תכונה כזו - גם אם הקפה לא טעים לי בשלוק-שניים הראשונים, בסופו של דבר אני מתרגלת. קיצור, כל הארוחה עלתה 19.80 יורו. די הרבה, בתכלס, אבל ידענו שאנחנו לא מתכננים להגיע לאף קונדיטוריה בשעות הקרובות, ולא רצינו להיות רעבים במהלך הבוקר. חוץ מזה, ירד גשם, אז לא יכולנו להרשות לעצמנו לחפש ולהיות יותר מדי בררנים.



כאמור, גשם. אז נסענו - לפי התכנון המקורי, היות שעקבנו אחרי תחזית מזג האוויר - למוזיאון d'Orsay. הגענו עשר דקות-רבע שעה אחרי הפתיחה ועמדנו בתור משהו כמו עשר דקות-רבע שעה. ממש לא היסטרי -- שילוב של זה שהגענו די מוקדם והעובדה שחורף.
במוזיאון עצמו ציורים רבים וכמה וכמה פסלים של כל השמות הגדולים - מונה, מאנה, גוגן, טולוז לוטרק, ואן גוך, עוד כל מיני ששכחתי - ויפה שם מאד. שוב, אני לא מבינה גדולה באמנות, אבל יפה שם. ואחר כך תוכלו לחזור לארץ ולומר לאנשים ש"ברור שלא רק אכלנו כל הזמן - גם טיילנו והסתובבנו במוזיאונים. הגזמתם, תרבות זה אני ואני זה תרבות!".

ואז, אחרי שעתיים וחצי כזה, קצת אחרי שתים עשרה, כבר תרגישו מספיק טוב עם עצמכם כדי לצאת מהמוזיאון וללכת לאכול משהו. בכל זאת, אתם נראים רע - לא אכלתם כלום מאז הקרפ והקרואסון של הבוקר.

אנחנו, למשל, המשכנו מהמוזיאון ל-Breizh Café, קרפריה (קרפריה? וואו, מילה שנקראת מצוין בעברית) שקראתי עליה בכל מקום בערך. יש שם גם מלוח וגם מתוק, אמרו כולם. אז הלכנו. המקום נמצא ב-Rue Vieille du Temple מספר 109, אבל אנחנו נכנסנו בטעות למספר 111, כיוון שראינו שגם שם כתוב Breizh Café. קצת הופתענו מכמה שהמקום קטן ומהעובדה שהיה שם רק שולחן אחד במרכז ה..מה-שנראה-כמו-חנות, עם שישה או שבעה כסאות סביבו. וכשאני אומרת כסאות, אני מתכוונת ארגזים מרובעים.
לא ממש הבנו מה קורה, הסתכלנו קצת על שלל הדברים השווים שהוצעו שם למכירה - ריבות, ממרחים, פסטות, גבינות איכס, מתוקים - ועדיין.. לא הבנו. עד שלבסוף העובדת היחידה במקום התפנתה לרגע והסבירה לי שזו פחות או יותר חנות המכולת של הקפה, ושהמסעדה עצמה נמצאת בצמוד אליהם. המכולת, כפי שאקרא להם מעכשיו, מגישה את אותו התפריט שיש במסעדה - פיזית, המנות יוצאות מהמסעדה, עוברות מטר וחצי ברחוב, ונכנסות לחנות. היות שבדיוק התפנה מקום בשולחן עם הארגזים, השארתי את אסף שם והלכתי לבדוק אם יש מקום פנוי במסעדה. כפי שהבחורה החביבה במכולת הזהירה, המקום היה מלא ובקשתי לקבל שולחן נדחתה בשתי מילים: Reservations only.
סבבה. לא רוצים - לא צריך. אני חוזרת למכולת.
קיצור, זה היה קצת מוזר, אבל נחמד. ישבנו שם אנחנו, שלוש בחורות אממ תסלחו לי על הגזענות, אבל אסיאתיות, ובהמשך הצטרף עוד בחור עם מבטא אמריקאי כבד שאכל לבד אבל הזמין כמות שיכלה להאכיל בערך עשרה. ההשערה שלי היא שהוא מבקר מסעדות או בלוגר נודד או משהו, אבל הוא הגיע די הרבה זמן אחרינו, כך שכשאנחנו יצאנו, הוא רק היה בשלב המנות הראשונות, ולא יצא לי מספיק לבהות בו ולהבין מה הסיפור שלו.
בכל אופן, בתפריט יש מלא מלא קרפים. מלוחים, שנקראים בעצם גאלטים ועשויים מקמח כוסמת, ומתוקים, שאמורים להיות "רגילים", לדעתי. ואשכרה נקראים קרפים.
הזמנו כל אחד קרפ עם מקושקשת, אצל אסף היו גם חתיכות חזרזיר. המסקנות שלי? היה נחמד. אני דווקא אוהבת כוסמת בדרך כלל, אבל כאן הטעם היה קצת חזק מדי בשבילי. מצד שני, הביצה שלי היתה רחוקה ממקושקשת והרבה יותר קרובה לעין - הייתי ממש גאה בעצמי שהצלחתי לאכול את זה אפילו שמעולם לא אכלתי ביצת עין (אתם חייבים להודות שהבעייתיות שלי באוכל מפתיעה אתכם בכל פעם מחדש).
על קרפ מתוק ויתרנו, אפילו שקראתי המלצות, והיו שם כמה שבאמת היה להם פוטנציאל, אבל ידענו שיש עוד כל כך הרבה דברים לפנינו. "מקסימום", אמרתי לאסף ולעצמי, "מקסימום נחזור אחר כך".
ועל זה אני אומרת עכשיו - חה. חה.
בכל אופן, אם אתם רוצים לטעום איזה קרפ - מלוח, מתוק, גם וגם, לא שופטת - אבל לא הזמנתם מקום במסעדה עצמה, נסו את המכולת ליד. לפעמים יש שם מקום, התפריט זהה לתפריט המלא, אם במקרה אין מקום אתם יכולים להמתין, להתבונן בכל הדברים הטעימים שמוכרים שם וגם לטעום חלק (אני טעמתי ריבה.. לא זוכרת איזו אפילו). חוץ מזה, המוכרת/מלצרית שם חמודה לאללה וככל הנראה דוברת את כל השפות בעולם, או לפחות צרפתית, אנגלית וסינית/יפנית - כי כן, היא דיברה עם האסיאתיות בשפתן.
אה כן, מחיר - אנחנו שילמנו 15 יורו על שני הקרפים. שתיה לא לקחנו, הסתפקנו בקנקן המים שהוגש לנו לשולחן.


אחרי ארוחת הצהריים, הלכנו - ברגל ברגל ברגל, הגזמתם.. חייבים ברגל, עם כל מה שנאכל שם - לבקר אצל ז'אק ז'נין. חייבים משהו מתוק, ואין ספק שז'אק הוא הבחור הנכון במצב כזה. נכנסים. מימין: דוכן של קרמלים. משמאל, ולאחר ירידה של כמה מדרגות - דוכן של פרלינים. קצת ימינה משם - דוכן קטן מלא מרמלדות צבעוניות. ואם נכנסים פנימה - מספר שולחנות בהם אשכרה אפשר לשבת, להזמין משהו לשתות ו(כאילו דא)לאכול.
אז ישבנו. אסף רצה מילפיי. לא היה להם שוקולד, אז הוא הלך על וניל. אני בחרתי פריז ברס פרלינה. והזמנתי גם קפה. כי למה לא.
הקפה, גם הפעם, היה לא משהו אבל מתרגלים, במיוחד אם מוסיפים לו מלא חלב, ואז הוא כבר הפך לסביר. או שפשוט למדתי להנמיך ציפיות. קיבלתי איתו צלחת עם שני פרלינים ושני מקלות הדרים בשוקולד. קליפות תפוז או משהו.. אני לא אוהבת את השילוב של שוקולד ותפוז, וגם אסף לא התחבר. מבין הפרלינים, אחד היה שוקולד חלב טעים. השני - שוקולד מריר עם מילוי מוזר, יש מצב שמנטה - פחות טעים. ואני דווקא ממש אוהבת שוקולד ומנטה ביחד.
אבל עזבו אתכם מזה, בואו נדבר על הקינוחים. אסף ממש אהב את המילפיי, אני חשבתי שהוא היה סבבה... אבל. אבל! הוא החוויר, הו כמה שהוא החוויר, לעומת הפריז ברס המופלא שקיבלתי. רציתי לכרוע ברך (אם רק הייתי מסוגלת לזוז בשלב זה) ולהציע לו נישואין. רציתי לרחוץ בקרם הפרלינה. אני אפסיק כאן, אבל וואו. כל כך טעים. סוף סוף משהו שהעיף אותי. כוכב נולד התחיל, גירסת פריז. כוכב פריז התחיל? פריז נולד התחיל? עזבו, לא משנה.
הבנתי שגם השוקו החם שם מומלץ, ולפי הקערות הריקות שראיתי סביבי, כנראה שמקבלים כמות עצומה שלו, אבל די. יש גבול. להזמין שוקו יחד עם שני קינוחים זה כבר אשפוז מיידי בבית חולים פסיכיאטרי. כתונת פסים והכל. יש כותנות פסים במידה סופר אקסטרה ורי ביג לארג'?
קיצור - המילפיי עלה 8.70 יורו, הפריז ברס 8 יורו והקפה 5.50.





צלחת של אדם שלא יודע להעריך אוכל

צלחת של בחורה שיודעת להעריך אוכל. ולסיים את כולו.

אבל לא הסתפקנו רק בזה. בכל זאת - לא בטוחה שאי פעם חשפתי את השם המלא שלי בבלוג, אבל הנה זה בא: שם המשפחה שלי הוא "ללא תחתית". נעים מאד, אני מור ללא תחתית.
אז חזרנו לדוכנים של הקרמל-שוקולד-מרמלדות. קיבלתי מלא המלצות על התוצרת של ז'אק (אנחנו לגמרי ב-first name basis, בכל זאת -- אני הולכת להתחתן עם הפריז ברס שלו), במיוחד המלצה-על-גבול-הנזיפה אחת ספציפית מעמרי: הקטע הוא שאני הייתי בטוחה שהוא אמר לי שאני חייבת חייבת חייבת לטעום את מרמלדת הפסיפלורה. למעשה הוא אמר את זה על קרמל הפסיפלורה. נחשו איזה טעמתי בסוף.
בכל אופן, התחלתי לאסוף קרמלים לתוך שקית, בסיועה של המוכרת החביבה בעולם. אני שוחחתי איתה באנגלית וצרפתית ובין לבין דיברתי עם אסף עברית, ואז פתאום היא פנתה אלי: "אתם מדברים עברית?"
what.
mind blown.
אז כן, אבא של הבחורה ישראלי והיא יודעת קצת עברית, אבל הפעם האחרונה שהיא היתה בארץ היתה לפני שבע שנים. עדיין.. היא הסתדרה עם מילים כמו "תודה". קצת התבלבלה בין "כן" ו"לא". אז חזרנו לאנגלית.
קיצור, המשכתי לשוקולדים ומשם בחרתי גם כמה מרמלדות. החלק הכיפי הוא שאם רוצים, אפשר גם לטעום תוך כדי הבחירה (מן הסתם, צריך למתן את זה, אבל בכל זאת.. הם מאד אדיבים שם), אז טעמתי שוקולד עם דבש וגיליתי שהדבש מורגש מדי לטעמי, וטעמנו גם מרמלדת בננה וכאמור - פסיפלורה. שתיהן היו מאד טעימות אבל מתוקות בטירוף, ואז נזכרתי שאני בעצם לא כזה אוהבת מרמלדות. בהתחשב במחיר ובעובדה ששנינו לא ממש התרגשנו, החלטתי ברגע האחרון להחזיר את שקית המרמלדות שבחרתי, רגע לפני ששילמתי, וכנראה שהמוכרות שם שונאות אותי עכשיו לנצח, אבל נו.. זה בטח יעבור להן עד הפעם הבאה שאהיה שם.
לגבי השוקולדים - אכלנו אותם רק במלון, בערב, כך שכבר הספקתי לשכוח את הטעמים שבחרתי. החלק המבאס היה שממש בקושי הצלחנו להבדיל בין הטעמים, והשוקולד היה.. סבבה. לא נפלנו. יכול להיות ששנינו פשוט לא מספיק אניני טעם, למעשה - ממש יכול להיות, אבל עדיין.. מאבא ז'אק ציפיתי ליותר. רק שניים הצלחנו אשכרה לזהות - שוקולד חלב רגיל ואחד עם קפה. חוץ מזה קניתי גם ג'ינג'רברד, קינמון, צ'ילי, אולי וניל? לא זוכרת כבר.
הקרמלים היו טעימים מאד, אבל גם הפעם לא הצלחתי להבדיל בין כל הטעמים.
בכל אופן, על כל השקולדים והקרמלים שילמתי 12.50 יורו.

עכשיו כשאני כותבת, אני באמת לא מצליחה להבין איך היה לנו מקום לכל מה שאכלנו, אבל איכשהו במהלך הטיול הכל נראה הגיוני. לכן המשכנו לאזור המארה, לרחוב Rambuteau הארור. ארור לטובה. אם יש דבר כזה.
יש אנשים שבאים לשם בשביל בניין פומפידו. אנחנו באנו בשביל המתוקים.

התחלנו במקום מקסים שגילינו על הדרך בשם François Pralus, אבל אני אפרט עליו יותר מחר, ברשותכם.

המשכנו אל Les fées patissières, במספר 21. שאלוהים יעזור לי, רציתי לקנות את הכל שם. העוגות אשכרה נראות כמו עוגות קטנות של פיות.
קודם כל, טעמתי שם מרשמלו במרקם של ענן - אחד בטעם פסיפלורה, מעולה, ועוד אחד, נראה לי תות. היה גם קרמל פטל, אבל אני מודה שהוא ממש ממש לא היה לטעמי.



וואו, רק כשעברתי על התמונות גיליתי שלקחתי את עוגת הווניל האחרונה!! ווהו לי!





ואז בחרנו שתי עוגות: אסף הלך על - הפתעה! - שוקולד. ספציפית רליז'יוס שוקולד, כלומר שתי פחזניות, האחת על השניה, ממולאות ומצופות שוקולד. טעים מאד.
אבל העוגה שלי - רציתי למות מאושר. עוגת וניל קטנה. היא נראית פשוטה ותמימה, אבל מה שקרה שם -- אין לתאר. מלמעלה למטה: קרם וניל אדיר, לבן לבן לבן עם נקודות וניל שחורות, במרקם כמעט גלידתי, מתחתיו עוגיות חמאה טיפה מלוחה, מצוינת, מזכירה קצת את עוגיות החמאה מקופסת המתכת הכחולה, העגולה, רק פי מיליון יותר טעימה, ובבסיס - עוגת וניל כאילו פשוטה, אבל פשוט מצוינת. באמת מדהים.
כל אחד מהקינוחים עלה 3.80 יורו, ואני חושבת שזה מחיר זהה לכל העוגות שם - כולן בגודל מיני - אבל אל תתפסו אותי במילה.




הלאה. רצינו לבקר ב-Pain de Sucre, מקום נוסף שקראתי עליו לא מעט, אבל הוא היה סגור עד תחילת מרץ. merde.
אז התנחמנו בסוג-של-מאפיית-סופר בשם Huré שהיתה ברחוב. אני קניתי קרואסון חמאה קטנטן (חצי יורו), אסף הלך על טריקולד (4.50 יורו) נחמד - לדעתי הוא הזכיר קצת את הטעם של עוגת "יש" מהסופר (זוכרים אותה? מסתבר שאפילו היתה פרסומת עם אפקטים היסטריים), לאסף הפריע טעם האלכוהול.





היות שכבר היינו באזור, קפצנו לביקור גם בחנויות La Bovida ו-Mora ברחוב Monmartre, אבל לא קניתי כלום. קמצנית = אני.
(הגיוני להוציא מלא כסף על עוגה שנגמרת תוך דקה מאשר על כלים ותבניות שאולי יעזרו לי להכין עוגות כאלה.. ברור)
נכנסו לשניה גם ל-G. Detou, חנות חומרי הגלם ברחוב Tiquetonne, אבל היא הרבה הרבה יותר קטנה ממה שציפיתי, והיה די מפוצץ שם.

בסופו של דבר קניתי כמה דברים דווקא בחנות שמיועדת בעיקר לעיצוב עוגות, Déco'relief, הנמצאת גם היא ברחוב Monmartre, מספר 6. קניתי שם סוכר קוקוס, ג'לים צבעוניים לקישוט עוגות וחותכן תחרה שמיועד לבצק סוכר אבל המוכרת אמרה לי שיכול לעבוד גם עם עוגיות רגילות. מקווה שהיא הבינה מה אני שואלת. הכל ביחד עלה קצת יותר מ-22 יורו.

בסופו של דבר, אחרי כל זה, חזרנו למלון, להתאוששות קלה, וכדי לתת לכל הסוכר לשקוע קצת. בדרך הסתובבנו קצת בקניון תת קרקעי כלשהו (Les Halles, אם אנחנו זוכרים נכון) שמצאנו באזור (אני קניתי שני לקים ב-Sephora) וב-Rue de Rivoli (אסף קנה זוג נעליים).

אחרי כל המתוקים כל היום, זה היה הזמן לארוחה אמיתית. אסף אוהב בשר וזכר לטובה מסעדה שהוא היה בעבר, Hippopotamus. למעשה מדובר ברשת של בשרים - המבורגרים, סטייקים וכו'. סוג של פאסט פוד, ממש לא מסעדת גורמה*. הלכנו לסניף ברחוב לגראנז' (סטודנטים למתמטיקה/מחשבים/הנדסה בעבר ובהווה -- לגראנז'! גם אתם מתרגשים כמונו?) הוא הזמין סטייק טעים (24.50 יורו), אני הלכתי על המבורגר לא מדהים (15.50 יורו). ביקשתי מדיום, קיבלתי משהו די יבש, יותר באזור האקסטרימלי וול דאן. אבל הצ'יפס היה ממש מוצלח, אז ווהו.




*שנינו לא אכלנים גדולים כשזה מגיע לאוכל של גדולים, אז אל תצפו ממני לסיפורים או המלצות על מסעדות עם כוכבי מישלן וכאלה. ספציפית, הקוראת שי מתבקשת להפסיק לדפוק את הראש בקיר בייאוש.

ו... לא תאמינו. זה הסוף ליום שבת. אם אתם דואגים שלא סיימנו במשהו מתוק, אני מבקשת מכם להיזכר בכל השוקולדים והקרמלים שקנינו אצל ז'קי ז'נין (ז'קי זה שם החיבה שלי לז'אק.. משהו חדש שאני מנסה) - זה השלב בו הם נאכלו. בערב, בחדר במלון, אחרי האוכל.



***
אוקיי, אז אלו היו שלושת הימים הראשונים. מחר (אני מקווה) נדבר על ראשון ושני, היומיים האחרונים של הטיול. אל תשכחו לפנות מקום בבטן, טוב?
Bonne nuit, mes amis!

19 תגובות:

נועה אמר/ה...

הפוסט הכי מדהים אוור!!! אני מרגישה כמעט כאילו טיילתי גם. ועכשיו אחזור לעצב שהם חיי.

Alex Nirenberg אמר/ה...

עשית לי חשק ממש!
בא לי לטעום את הכל! בעיקר את העוגת וניל הזאת.
אאלץ להתנחם בכך שיש לי סניף של maison לא רחוק מהבית.

אפרת אמר/ה...

ט י ר ו ף ף ף
את כל כך מצחיקה -
בלעתי כל מילה ואף סימנתי לי כמה תחנות חובה לביקור הבא שלי!
מחכה להמשך!!
נשיקות

אור אמר/ה...

האסף שאני הייתי איתו התלונן על ללכת להרבה קונדיטוריות - אז הלכנו במיוחד רק לאחת ביום ומדי פעם קנינו דברים בחנויות שנתקלנו בהן בדרך (אסף זה שם ממש נפוץ לאחרונה!).
בכל מקרה, תמונה תמימה של קרטון האריזה של פטיסרי דה רוו גילתה לי שיש להם סניף בקיוטו - ומכיוון שלא הספקתי ללכת אליהם כשהייתי בפריז, עכשיו (טוב, עוד חודש) הזמן להתפרע! בכלל לא ידעתי שיש להם סניפים מחוץ לצרפת.

shvitaitalkit אמר/ה...

הגעגועים קורעים אותי מבפנים, מקווה שמסרת לז'אק ד"ש ממני כי הרבה זמן לא דיברתי איתו...

טליה אמר/ה...

הפוסט הזה נגמר מהר מדי! השילוב של התמונות המהממות והתיאורים המפתים פשוט הרס אותי.
הלכתי להזמין כרטיס טיסה (סתם, הדרכון שלי לא בתוקף, אני אאלץ להמשיך לשבת פה ולבהות בתמונות).

נטלי אמר/ה...

טוב, הרגת אותי. מקנאה ומצחוק גם יחד :) ממש עשית לי חשק לטוס שוב.
חוץ מזה אני לא מבינה איך לא כתבת שומדבר על הפרסומת המופרעת של "יש". אומג, זה אחד הדברים הכי הזויים שראיתי בחיים!!!
מחכה כבר לחלק השני :)

נטלי

דנהל'ה אופה קטנה אמר/ה...

את הפוסטים שלך תמיד כיף לקרוא - את מצחיקה בטירוף והווווו פריז! אני מתגעגעת :-) איך את זוכרת לפרטים הכל? מדהימה!

טושטוש אמר/ה...

ואוו... בא לי לאכול הכל! רק שבן זוגי ממש אבל ממש לא אוהב קינוחים (הוא מקולקל ואין פתק החלפה.. .)
אז אני אתנחם לי בתמונות שלך...

הדר אמר/ה...

ואי, ואי, ואי
רק מלקרוא אותך העליתי 5 ק"ג...
מחכה ל-5 ק"ג הבאים מחר :)

שחף פפו אמר/ה...

מעולה!!
אולי דרך אנשים כמוך אני אצליח לחוות (לנסות לפחות) את צרפת בלי להשתגע מלשמוע צרפתית =)

אנונימי אמר/ה...

הפוסט המתעלל. אין בך רחמים. כל כך קשה לי עכשיו,מדוע נכנעתי ליצר וקראתי..? הרסת אותי. כיףףף לך!! עוד...

טליה ר.

עלמה אמר/ה...

אלוהים. אדירים.

מורן אמר/ה...

הרגת אותי מצחוק!
ואווו כמה מתוק... וזה אק 3 ימים ראשונים? הצלחת לחזור או שהסוכר הכריע...?
מחכה לפוסט המשך - בינתיים מנסה לחשוב מתי להזמין כרטיס ואיפה לאכסן את הבייבי שבדיוק נולדה לטובת העניין... ;)

מורן אמר/ה...

הרגת אותי מצחוק!
ואווו כמה מתוק... וזה אק 3 ימים ראשונים? הצלחת לחזור או שהסוכר הכריע...?
מחכה לפוסט המשך - בינתיים מנסה לחשוב מתי להזמין כרטיס ואיפה לאכסן את הבייבי שבדיוק נולדה לטובת העניין... ;)

postblonde אמר/ה...

בא לי שוב פריז!!!
ולנזוף בך על ששתית קפה גרוע ולא שוקו א-ל-ו-ה-י אצל ז'קי, מחמל נפשי...

וגם - אומייגוד מיקי מאוס בריח שוקולד?? :)

Unknown אמר/ה...

מקסים ומצחיק!!! העפת לי את התריסים מצחוק!

אנונימי אמר/ה...

וואוו. איך בא לי עכשיו משהו מתוק!!!
מזל שאני בפריז עוד חודש. אבל כמו שאני מכירה את החצי השני שלי, לא תהיה כזו התלהבות מקינוחים.
שתהיי בריאה איך היה לך כח לכתוב כל כך הרבה...

ה. חופר

LiHi =] אמר/ה...

וואוו איזה טיול חלומי!
ומיקי מאוס בריח שוקולד?! זה אמיתי? :)

הוסף רשומת תגובה