> מרץ 2013 | Morcake

26 במרץ 2013

מצה בריי

אתם יודעים שאני מחבבת אתכם, נכון?


אני תמיד מנסה להכין מתכונים חדשים ולא לחזור על קינוחים יותר מדי פעמים כדי שיהיו לי דברים חדשים לפרסם בבלוג. בשבילכם. באמת.


אבל הפעם.. הפעם זה מתכון בשבילי.


זה לא מתכון שאתם לא מכירים או לא ראיתם או לא אכלתם או לא הכנתם. וגם אם כן, בפסח האחרון ראיתי מתכונים שונים (טוב, כנראה לא כל כך שונים) למצה בריי (או מצה ברייט או מציות או צנצנת סגולה, קראו לזה איך שתרצו) בשלושה או ארבעה בלוגים שונים. וזה רק דברים שאני ראיתי בחג הנוכחי. כלומר, מהפכני ומחדש זה לא.


העניין הוא שאני אוכלת שנים את המצה בריי של אמא, ואני רוצה להכין כזה לעצמי. מצה בריי של אמא שלי, לא של אף אחד אחר. תכלס, בשנה שעברה היא כבר הסבירה לי איך מכינים ואפילו עמדתי וטיגנתי לעצמי מצה בריי או שניים (שתיים? נלך על שניים). למעשה, זה היה אחד המאכלים הראשונים שהכנתי לעצמי בדירה שלי (לא כולל לחמית עם חמאת בוטנים).


אבל עברה שנה ו.. שכחתי. כן, שכחתי איך מכינים מתכון שהוא בעצם חביתה עם מצות. תהרגו אותי.


אז במקום לשאול שוב את אמא, לזכור זמנית ולהטריד אותה שוב בשנה הבאה, החלטתי לשאול פעם אחת אחרונה, לצלם תמונות ולפרסם בבלוג. כדי שבשנה הבאה אוכל להציק לה לגבי דברים אחרים.


דברים כמו "אוף אוף אוף אמא, למה המוס הטבעוני על בסיס חלב קוקוס שניסיתי להכין לערב החג לא מצליח לי? למה זה לא מסמיך? למה היקום שונא אותי? למה, אמא, למה?" --> אתם חושבים שאני צוחקת, אבל זה ציטוט כמעט מדויק של עצמי מאתמול בצהריים.


כן, אני הגאונה שחושבת שאם היא תנסה להכין קינוח מסוים בפעם הראשונה שלוש שעות לפני הערב החג, זה יצליח לה.


מיותר לציין שכשלתי כשלון חרוץ. אפילו השטרויזל הטבעוני שהכנתי מבעוד מועד כדי לצוות למוס הכושל לא יצא מספיק פריך. אבל היי, לפחות הכנתי חמאת קוקוס (מקוקוס ששרפתי בתנור במקום לקלות. אופס. למי קראתם תאונת רכבת מהלכת? אם כבר, אז מדדה/צולעת/גוררת רגליים בחוסר חינניות. אבל על הנכות הזמנית-אני-מקווה שלי נדבר בהזדמנות אחרת).


בכל אופן, ממש תכננתי לפרסם מתכון למוס טבעוני עוד מספר ימים. אבל המוס לא הפך למוס וגם הניסיון להוסיף לו ביצה וקמח תפוחי אדמה ולאפות אותו לא ממש צלח. תשאלו את אחותי הגיבורה שאולצה לטעום מהדבר הזה על מנת להכריע בשאלה "להגיש לכל המשפחה או לא להגיש". לא דיברתי איתה היום, אבל היא בטח התעוררה באמצע הלילה, מזיעה כולה, בעקבות חלום בלהות בכיכובו של ה.. "מוס" הזה. או מה שזה לא היה.


רגע, אז מה רציתי לומר?


אה כן, הייתי בדיוק באמצע של להסביר לכם למה לא הולך להיות לי קינוח פסחי עבורכם השנה (העיקר שליום הפאי וסיינט פטריקס דיי התכוננתי מספיק זמן מראש..) ואיך הפוסט הנוכחי הוא מתכון אנוכי לחלוטין.


נכון, על זה דיברתי.


כי מצטערת, אני מהאנשים האלה שאוהבים את פסח. אני אוהבת את ערב החג עם המשפחה שלי - עם רונה שצועקת בתחילת הארוחה "אין לי אוכל בצלחת!!" ואחר כך  לא מפסיקה לאכול "חורסת" (חרוסת, כמובן). ועם אוריקי ורותם ששרות את הקושיות ומקריאות את הקטע על ארבעת הבנים (באופן אישי, אני חושבת שהגיע הזמן לשכתב את זה ל"כנגד שתי בנות דודות מתוקות..."). ועם נטע, שגם אחרי שהאפיקומן כבר נמצא, מתעקשת שיחביאו אותו שוב, כדי שהיא תחפש ותמצא הפעם (המתנה עצמה לא קריטית לה. היא רק רוצה למצוא את האפיקומן). ועם זיו ונועם, שלא יכולים להתרגש יותר מהמתנה שהם קיבלו לחג (זבלונים, למי שמכיר. זבלונים? באמת? איפה הימים שהיינו משחקים בפוגים? וואו, אני מרגישה זקנה).


ואני אוהבת את האוכל של פסח - מצה (רטובה, ברור!) עם שוקולד או חמאת בוטנים (על מי אני עובדת - גם וגם) וקניידלעך ולטקעס (אצלנו קוראים גם ללביבות של פסח לטקעס, לא רק חנוכה. אצלכם לא?) ומצה בריי. הו מצה בריי. 


אז כן, אם נעבור שניה ללוח התוצאות: מצה בריי לי, שום דבר לכם.


אתם סולחים לי?


אוי. סליחות זה לא החג הזה.


***
מצה בריי של מאמזי
מקור המתכון: אמא שלי, מבחינתי. וכן, אני קוראת לאמא שלי מאמזי. זה התחיל באזור גיל שבע ואני לא יודעת להסביר את זה. נראה לי שזה היה אמור להיות כאילו משהו בריטי, כי זכור לי שאמא שלי, אחותי ואני דיברנו (טוב, ניסינו לדבר) במבטא בריטי כשהשם הומצא. אבל הייתי בשבע. יש מצב שאני הוזה.

כמות: נראה לי שזה אמור להספיק לארבעה אנשים, אם מחלקים לארבעה משולשים וכל אחד לוקח אחד. אבל אם יש שלושה אנשים ואחד מהם רעב במיוחד.. יש מצב שהוא יקח את המשולש הרביעי. אלא אם כן הוא יצליח להתאפק ואז הוא יעטוף לעצמו את הרבע האחרון בנייר כסף וישמח על זה שיש לו ארוחת בוקר לקחת איתו לעבודה. אה, ואם הסועדים אוכלים עוד משהו עם המצה בריי - סלט, גבינה, כל מיני דברים מטופשים שאנשים אוכלים - אז יש מצב שזה יכול להספיק ליותר אנשים, אפילו שישה-שמונה.

מצרכים:
6-7 מצות
מים רותחים, לכיסוי המצות
2 ביצים גדולות
1/2 כפית מלח
מעט פלפל שחור
מעט שמן (נניח כפית? חצי כף?) לטיגון

אופן ההכנה:
1. שוברים את המצות לתוך קערה בינונית. לאיזה גודל? קטן אבל לא מאד, חתיכות שאפשר לאכול בביס-שניים.
2. מכסים את המצות במים רותחים, אבל רק עד שהמצות העליונות טובלות במים, אין צורך להטביע אותן. מערבבים קצת  (כף זה בסדר) ומכסים במגבת נקיה. מניחים בצד למשך כעשר דקות.
3. שוברים פנימה את הביצים, מוסיפים מלח ופלפל ומערבבים היטב.
4. משמנים קלות מחבת ומחממים.
5. מעבירים את כל התערובת למחבת ומיישרים כך שהיא ממלאת את כולה. מטגנים על חום גבוה למשך דקה-שתיים, על מנת לצרוב קצת את המצה בריי. אם יש מכסה למחבת, אפשר להשתמש בו.
6. מנמיכים את האש לבינונית ומטגנים עוד ארבע-חמש דקות (אולי אפילו קצת יותר, תלוי כמה התערובת במחבת עבה). מדי פעם מנערים מעט את המחבת, על מנת לוודא שהמצה בריי משוחרר ולא נדבק לתחתית.
7. מחליקים את המצה בריי לצלחת, או למכסה של המחבת אם יש, והופכים חזרה למחבת, כך שהצד המטוגן נמצא כעת כלפי מעלה. מטגנים שוב על חום גבוה למשך דקה-שתיים.
8. כמו קודם, מנמיכים את האש לבינונית ומטגנים עוד ארבע-חמש דקות, בהתאם לעובי.
9. אם צריך, כלומר אם המצה בריי עוד לא השחים בשני הצדדים ו/או נראה שהוא לא נעשה בפנים, מטגנים כל צד שוב על חום גבוה למשך דקה אחת.
10. מסירים מהאש, מעבירים לצלחת הגשה ופורסים למשולשים. אוכלים ושמחים ומעמידים פנים שמצה זה כמו קרקר, אז זה בעצם מרזה. מה זאת אומרת "עונת הרחצה נפתחת עוד שבועיים"???

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אם אתם מצליחים להתאפק ולא לאכול חצי מהמצות הטבולות במים רותחים במהלך עשר הדקות שהן עומדות בצד, כל הכבוד לכם. אני נופלת כל פעם מחדש ואוכלת מלא מצות רטובות. האם זה סותם לי את התאבון ומפריע לי לאכול את פרוסת המצה בריי שלי אחר כך? ממש. הצחקתם אותי. הייתי אוכלת גם אתכם אם הייתם מציגים את עצמכם בתור "שם פרטי מצה, שם משפחה בריי".
  • אני יודעת שיש קטע כזה של מצה בריי מתוק. עם סוכר. משהו קינוחי כזה. אני מודה ומתוודה, לא אכלתי מעולם. בכל אופן, אני מאמינה שאפשר להכין גירסא מתוקה גם של המתכון הזה (בלי מלח-פלפל, עם.. סוכר, כנראה. או דבש או מייפל או משהו ממשפחת ממתיקי הפנקייק/פרנץ/ טוסט), אבל מבחינתי מצה בריי זה מלוח, כך שאני לא באמת יכולה לסייע כאן.
  • אפרופו מלוח - אם אתם לא נרתעים מביצים חיות, פשוט טעמו קצת מהבלילה לפני הטיגון ווודאו (כמה ווים!!) שהיא מספיק מלוחה לכם. שלא תתבאסו אחר כך ממצה בריי תפל.
  • ואם אתם נרתעים מביצים חיות -- די, שחררו. יש דברים הרבה יותר מסוכנים מסלמונלה בעולם. אל תעשו לי את הפרצוף הזה, אתם באמת הולכים להעמיד פנים שאתם לא שולחים הודעות ומשחקים עם הפלאפון בזמן הנהיגה? יפה מאד, זה מה שחשבתי. אז הניחו לסלמונלה המסכנה לנפשה.
  • איך, למען השם, הצלחתי לכתוב פוסט כל כך ארוך על מצה בריי, אתם תוהים? מה אני אגיד לכם.. זו ברכה וקללה.



בעיקר קללה.

21 במרץ 2013

עוגיות סוכר כשרות לפסח ומדריך להכנת קופסאות - פוסט אורח של KashKesh

תגידו, סיפרתי לכם פעם על גיסתי? סופר מוכשרת.. מעצבת ותופרת בגדים.. בונה לילדים שלה מטבחי צעצוע ומציירת פרחים על קירות ואריות על מיטות.. מכינה עוגות בצק סוכר (נניח אלה) כאילו היא עושה את זה כל החיים כשבפועל היא הכינה.. אולי אולי עשר במצטבר, אולי.. אה, וגם אחראית על כותרת הבלוג שלי. כן, ה"מורקייק" האדום הזה שם למעלה. וגם על הכותרת הקודמת, למי שהיה פה פעם, לפני אלפי שנות אור (אני יודעת שזו לא באמת מידה של זמן, טוב? אין צורך לתקן אותי), ועוד זוכר.
קיצור, אז גיסתי (שגורמת לאנשים אחרים, נניח לאחותו-של-בעלה חובבת הלקים והנקודות, להיראות רע) ושתי חברות  שלה מהלימודים (שנקר, אלא מה), מוכשרות גם הן - כאילו דא, איחדו כוחות לפני מספר חודשים וחשבו יחד על מוצר מגניב במיוחד: טי שירטים וטוניקות לילדים, כולם בשחור לבן, הנמכרים בערכה יחד עם סט טושים צבעוניים. הילד יכול לצבוע את החולצה כאוות נפשו ולאחר מכן ללבוש אותה, כמובן. אתם חייבים להודות שזה רעיון מגניב..
קיצור. החלטנו לשתף פעולה, בנות KashKesh (זה השם שלהן, למקרה שתהיתן. אתם יכולים למצוא אותן באתר שלהן ובפייסבוק ובמרמלדה) ואני. מה זה אומר, "לשתף פעולה"? בעקרון.. הן עשו את כל העבודה - הכינו עוגיות וקופסאות וצילמו וכתבו וקישטו. אני? אני כותבת להן הקדמה. וואו, זה הפוסט הכי כיפי EVER. בא לי לנוח ולתת לאנשים להתארח בבלוג לנצח נצחים!!
אז קבלו את KashKesh במחיאות כפיים סוערות - ואל תשכחו לקפוץ לבקר בחנות שלהן...


***
הי,
איזה כיף להתארח פה בבלוג החמים והמתוק של מור.  יהיה קשה לשחרר אותנו מפה - תכלס, נדבקנו לכסא מרב חמאת בוטנים ובננות הפזורות פה מכל עבר...:)
אנחנו, בנות KASHKESH, לא מגיעות מתחום האפייה או הקולינריה בכלל, אלא מתחום האופנה - בדגש על עיצוב לילדים. לקראת פסח ניסינו לקחת את מהות הערכות שלנו ולשלב אותה בפעילות יוצרת, חגיגית ומשמחת את בלוטות הטעם והראיה.
בסימן רוח האביב הפורח מסביבנו - נשמח אם תצטרפו אלינו להכנת עוגיות (כשרות לפסח וטעימות כל כך) מעוטרות וארוזות בקופסאות מתנה אישיות - והכל home-made!
את הכל ניתן להכין בבית (פעילות מעולה עם הילדים) והתוצאה מתוקה מכל הבחינות.

*מצורף כאן לינק להורדת הקובץ בפורמט PDF. בקובץ שלושה עמודים עם דוגמאות מגוונות וניתן להדפיס מה וכמה שרוצים על ידי בחירת העמודים להדפסה. המלצה חמה וחשובה: כדאי להדפיס על נייר עבה יותר מדף מדפסת רגיל (80 גר'). ניתן לקנות מארז קטן של דפים מעט עבים (סביבות 100 גר' ומעלה - לנו עלה 11 ש"ח לחבילה של 100 דפים) או לחלופין לקנות בריסטול בגודל גליון ולחתוך אותו לגודל של A4 (עובד מצוין).












עדי טוביאס, אמא של עופר, תודה על המתכון!








אז שיהיה:


מבית KASHKESH.  מקוות שנהניתם (יחד איתנו) ומודות למורקייק על האירוח הלבבי. נרגשות להיות הפוסט ה-201!! 

אבל למה מתחשק לנו M&M בטעם מנטה פתאום?

***

וואו, בא לי עוגיות פריכות בצורות.. פסח מעולם לא נראה טוב יותר, אתם לא חושבים?
אגב - וזה יהיה האקט השיווקי האחרון שלי לפוסט הזה*, מבטיחה - שכחתי לספר לכם של-KashKesh יש מבצעים מיוחדים לכבוד פסח. ממש כאן.
ואגב #2 - יכול להיות, אני לא בטוחה אבל יש סיכוי מסוים, שהקרייבינג הזה ל-M&M's מנטה קשור לתמונה הזו ולהגרלה שאני עורכת ובמסגרתה אעניק למישהו את כל הממתקים המופיעים בתמונה. רוצים גם אתם הזדמנות לקבל כל מיני ממתקים אמריקאיים מגניבים שהבאתי מחו"ל? אז כנסו כנסו**.

*לא, אני לא מקבלת אחוזים על כל הפרסום הזה. הלו? קשקש? אתן קוראות את זה? כאילו.. אם תציעו לתת לי עמלה כלשהי או משהו בסגנון, אני לא אתנגד. just sayin'.

** זה לא נחשב אקט שיווקי, נכון? אה כן? אוי. אז יצאתי גם יחצ"נית וגם שקרנית. נו מילא, לפחות לא הייתי צריכה לעבוד כמעט על הפוסט הזה. win some, lose some. חג שמח, ילדים וילדות!!

20 במרץ 2013

מאתיים

אני מתנצלת, זה לקח קצת יותר זמן ממה שתכננתי.

שנה וארבעה חודשים, ליתר דיוק.

מה מה? הזמן שעבר מאז הפוסט המאה ועד לפוסט המאתיים.


אני אתן לכם רגע לצעקות היסטריות של אושר. יודעים מה? אני אפילו אצרח ביחד אתכם.

מוכנים? שלוש, ארבע ו...

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה.

איזו התרגשות, אה?


טוב, אז תשמעו. בפוסט העגול הקודם קיבצתי שלל חיפושים מצחיקים/משונים/מטרידים שהובילו אנשים לבלוג שלי וסיפרתי לכם עליהם. אבל הפעם.. הפעם החלטתי לשנות.


זה לא שלא היה על מה לספר. היה, ברור:
  • "האם האש בראוניז באמת עובד" (וואלה לא יודעת)
  • "כשתרצו להחשיך את החדר פשוט אמרו: ש"ס ש"ס ש"ס ש"ס ש"ס ש"ס. חשוך מספיק?" (עזבו האש בראוניז, אני רוצה את מה שהאדם הזה לקח)
  • "למה יש נקודות קטנות על הברכיים" (כי כל דבר יותר מגניב עם נקודות)
  • "מה קורה אם בולעים סבון" (כלום. יש טעם מגעיל בפה שעובר אחרי כמה דקות. אפשר להעלים אותו יותר מהר בעזרת חתיכת עוגה או עוגיה)
  • "מה הקינוח שלך מעיד עלייך" (איזה חיפוש אדיר! לא אכפת לי אם הכוונה לקינוח כמו עוגה או לקינוח אף -- אדיר!)
  • "הגלגול הקודם של כלים חד פעמיים" (אממ.. מה?)
  • "סבתא צוחקת לבד לבד" (מסכנה סבתא. למה אף אחד לא זורם איתה?)
  • "טוב די אני עייפה" (לגמרי, סיסטר. אני איתך. בכל רגע נתון)
  • "מרית הוא מריר" (זה נשמע כמו התחלה של שיר, מהסגנון שמנתחים בשיעורי ספרות)
  • "ילדה חנונית" (כן? מישהו קרא לי?)
  • "מונולוג השוקולד" (אני מוכנה לשלם הרבה כסף כדי לשמוע את המונולוג הזה)
  • "אין כזה דבר ילד קינמון" (מסכימה, אבל אם היה כזה, כנראה הייתי רוצה לאמץ אותו)
  • "chocolet chip chokees" (לא שגיאת הכתיב במילה צ'וקלט מצחיקה אותי אלא העובדה שמישהו חיפש "חונקות" שוקולד צ'יפס)

והיו עוד. ברור. אבל אבל. החלטתי שלא בא לי לכתוב את הכל. למה? כי ככה בא לי.


אז מה כן?

אממ.. אז ככה. חשבתי לספר לכם כמה דברים עלי.

למה? כי ככה בא לי. וכי, כרגיל, אני מאמינה שהעולם סובב סביבי.


אז כן, בסדר אקראי למדי - הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם עלי. ואולי כן. וואטאבר.

***
כשהייתי ילדה גרתי בחו"ל שבע שנים. לא ברצף. ארבע שנים בקפריסין, שנה בגרמניה, שנתיים באוסטריה. בכל המקומות למדתי בבתי ספר אמריקאיים בינלאומיים. זה קצת מסביר למה אני כל הזמן דוחפת מילים באנגלית למשפטים בעברית, לא? אני די שונאת שאנשים עושים את זה (ואפילו שונאת יותר אנשים שאומרים מילה אחת באנגלית כחלק ממשפט בעברית ופתאום דופקים מבטא אמריקאי מטורף, נניח "כתבתי היום מסמך בווRRRRד". אוי. נורא בעיני), אבל אני צבועה ועושה את זה בעצמי כל הזמן. לפחות עכשיו יש לי חצי תירוץ לזה.. או כמו שאני נוהגת לומר על כל כל כל דבר שאני לא יודעת מהו (טוב, לרוב מדובר על סדרות ילדים ששודרו בטלוויזיה בעבר. או דברים שקרו אתמול, סתם כי התרגלתי לתירוץ) --> "לא הייתי בארץ". אגב, טכנית באמת לא הייתי בארץ בחלק מאתמול...


יש לי שם שני. על שם דודה של סבתא. בלי להיכנס לפרטים כמו מהו השם, אומר רק שהוא הכי מתאים לי ומתאר אותי בדיוק רב.


אני מרכיבה משקפיים מכיתה ד'. בכיתה ט' עברתי לעדשות. יש הפרש של ארבעה מספרים בערך בין שתי העיניים שלי - ומי שמרכיב משקפיים/עדשות יודע שזה די מוזר - ובעין שמאל אני לא מצליחה לראות כמעט שום דבר בלי משקפיים או עדשות.


אני תמיד עונדת את השעון על יד ימין - אם כי בחודשים האחרונים אני עדיין מתאבלת על השעון שלי, אז אני לא הולכת עם שום דבר - אפילו שאני ימנית. התחלתי עם זה לפני הרבה שנים ופשוט התרגלתי. נראה לי שבזמנו, כלומר במקור, העתקתי את זה מאחותי הגדולה. גם היא, אגב, ימנית.


כשהייתי בת שתים עשרה הגשמתי חלום והשתתפתי בתכנית הטלוויזיה האהובה עלי בעולם כולו (כן, עדיין), "תיק תק" (זוכרים שכתבתי עליה בפייסבוק לא מזמן?), יחד עם אח שלי. הייתי צעירה מדי כדי להשתתף לבד, אז הוא הצטרף אלי. היה כיף גדול - מכירים את זה שאתם ממש ממש מחכים למשהו ובונים ציפיות ובסוף מתאכזבים? אז זה היה בדיוק ככה, חוץ מהאכזבה :-) היה מעולה וניצחנו (אני מחזיקה את עצמי לא לומר הבסנו) את הילדה שהתחרתה מולי ואבא שלה. יואל גבע אפילו קרא לי גאון. מסתבר שגם יואל גבע טועה לפעמים... בכל אופן, חודש-חודשיים אחר כך התכנית ירדה, מה שהעציב אותי מאד מאד מאד, אבל ההפקה הזמינה אותי להשתתף גם בתכנית הסיום. הכי שמחה מהולה בעצב מהול בשמחה מהולה ב.. טוב די. הזמן קצר והחפירה מרובה.


כשראיתי את "מלך האריות" בפעם הראשונה, בגיל שמונה, בכיתי. כשראיתי אותו בפעם האחרונה (בינתיים), באזור גיל עשרים, בכיתי. כשראיתי את ההצגה בלונדון, לפני שנתיים, בכיתי. אם אראה אותו שוב עכשיו, סביר להניח שאבכה שוב. הוא פשוט כל כך.. מלך האריות.
ב"מולן רוז'" צפיתי שמונה או תשע פעמים. כולל פעמיים רצוף. רצוף, איי טל יו. במובן של ראיתי-עם-חברה-בדיוידי- וכשהסרט-נגמר-לחצנו-שוב-על-פליי-וראינו-שוב. היתה תקופה שידעתי חלקים מהסרט בעל פה. מביך? אולי קצת. או הרבה.
גם את "פורסט גאמפ" ראיתי מספר פעמים. פחות פעמים אמנם, אבל אחת מהן היתה בגרמנית.
שלושת הסרטים האלו, אגב, הם האהובים עלי. אני יודעת, יש לי טעם משונה. עזבו אותי.


לא תאמינו, אבל למרות כמויות הסוכר שרצות בבלוג הזה, את הקפה והתה שלי אני שותה ללא סוכר או סוכרזית או דבש או כל ממתיק אחר כבר שנים. לא זוכרת מתי בדיוק ובטח לא למה הפסקתי, אבל כיום קשה לי לשתות משקה חם ממותק.


יש לי אובססיה למספרים. ברגע שאני נתקלת במספר כלשהו, אני מתחילה לנסות לפרק אותו לגורמים ראשוניים. כשאני באוטו, אני מתחילה לשחק בראש עם מספרי הלוחיות שלפניי - איפה יש פלינדרום, כמה קרוב הסכום של המספרים החיצוניים בלוחית למאה, כאלה..


טוב, אני לא אובססיבית רק למספרים: יש לי נטיה לשמוע מילים ולהתחיל "להקליד" אותן בראש, זאת אומרת.. לדמיין איך הייתי כותבת אותן במחשב אם הייתי יושבת מול מקלדת. אני חושבת שזה אולי מה שלימד אותי להקליד עיוור. בעצם, אולי גם הנגינה בפסנתר מגיל צעיר עזרה לזה. נגינה.. שיעור פעם בשבוע במשך שמונה-תשע שנים פלוס מינימום אימונים במהלך השבוע. לפעמים המינימום היה ממש מינימלי: אפס. אז כן.. מוצרט אני לא.


אני שונאת מטריות. למעשה, אני קצת מפחדת מהן. זה לגמרי לא יהיה מופרך בעיני אם בסופו של דבר מטריה תהיה אחראית למותי בטרם עת.


אני לא יודעת לרכוב על אופניים ואם אצטרך לשחות כדי להציל את חיי, כנראה אמות. אולי לא יפתיע אתכם לשמוע שהוצאתי פטור מריצה בבגרות בספורט (אסתמה לנצח!) ושנכשלתי בשאר הבחינה - כפיפות בטן, קפיצה לרוחק, כאלה.


ואיכשהו, למרות זאת, החלום שלי הוא להיות כדורגלן. באמת. כשאני רואה קליפים של כדורגל - נו, אתם יודעים.. שחקנים מבקיעים ורצים וחוגיים וקופצים האחד על השני וכל זה - אני ממש מתרגשת.


אם עניין הכדורגל לא יסתדר, הייתי רוצה לעשות משהו שקשור לתשבצי הגיון. זאת אומרת, שימציאו לי עבודה שכולה תהיה לפתור תשבצי הגיון. אני באמת חושבת שזה הדבר שאני הכי טובה בו בעולם. ואחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. אם לא ה-... אז אם מישהו שומע על משהו, אני אשמח לשמוע ;-)


אני לא יודעת להתאפר. אני גם לא אוהבת להתאפר*. יש לי איזה קטע מטופש כזה שאני יודעת שהוא כנראה מטופש, אבל מה לעשות, כך אני חושבת - אם מחמיאים לך כשאת מתאפרת, זה בעצם עלבון סמוי. כאילו אמרו לך "הממ. ביום יום את לא משהו, אבל עכשיו שהתאפרת וכיסית את הפנים שלך בכל מיני דברים, את דווקא בסדר". בכל אופן, כשאני כן צריכה להתאפר (חתונה, למשל), אני נוסעת לאחותי או לאמא שלי.


*לק לא נחשב איפור. סבבה? סבבה.


עוד משהו שאולי יפתיע אתכם זה שאני מאד ביישנית בחיים האמיתיים (מה? זה לא החיים האמיתיים פה? אמאל'ה, איפה אנחנו??). אני יכולה לשתוק במשך שעות ליד אנשים זרים. וכשאני אומרת שעות, אני כמובן מתכוונת לימים. אז.. אם אתם פוגשים אותי בחיים האמיתיים ואני לא מדברת, תדעו שזה לא מסנוביזם, טוב? זאת אומרת, אולי גם זה. אבל כנראה לא רק.


ודבר אחד אחרון: אתם יודעים שבכלל לא רציתי לפתוח בלוג? זה לגמרי הרגיש לי מהדברים האלה שהם אחלה לאנשים אחרים, אבל לא בשבילי. זאת אומרת - אני נהנית לקרוא בלוגים, אבל לכתוב אחד? בעצמי? קצת פלצני, לא? מה, עכשיו אני אסתובב ואומר לאנשים שאני בלוגרית? באיזה קטע? כן.. בסוף פתחתי בלוג. ולפעמים אני אומרת על עצמי שאני בלוגרית. וחוטפת בחילה מעצמי. אני מאד אוהבת את הבלוג וגאה בו, אבל עדיין מתפדחת לספר עליו אנשים. ממש קשה לי כשאנשים שאני מכירה קוראים כשאני נמצאת לידם, או מדברים איתי על משהו שכתבתי. אני אוהבת להעמיד פנים שאנשים שמכירים אותי לא קוראים. מה לעשות, אני קצת דפוקה.


***
טוב, זהו. אולי היו עוד דברים, אבל שכחתי. נשאיר משהו לפוסט השלוש מאות, לא?


למעשה, אולי היו דברים שהייתי צריכה להשמיט, אבל.. כן.


תכלס, אני צריכה שתדעו עוד משהו אחד: תכננתי את הפוסט הזה מזמן. ממש מזמן. כאילו.. ידעתי שזה מה שאעשה בפוסט המאתיים לפני ארבעה חודשים בעבר. כי אני שפויה. אבל כמו כל דבר שאני מתכננת בראש הרבה זמן מראש, זה יצא הרבה פחות טוב ממה שתכננתי.


אם אספר לכם שאני פחות או יותר כותבת מתוך שינה עקב ג'ט לג.. זה יגרום לכם לשנוא אותי פחות או לפחות להיות יותר סלחניים כלפי הפוסט הבלתי מוצלח?


יאללה, מתחילה את הספירה לאחור לשלוש מאות ואת התכנון לפוסט הזה. בעצם לא, לא! אמרנו שתכנון מראש עושה רע לי ולדברים שאני עושה. אז לא משנה.


וכן, גם הפעם, כמו במאתיים, צירפתי מספר תמונות נבחרות ממאה הפוסטים האחרונים. לא יודעת למה כתבתי את זה בקטן, בעצם.