> מאתיים | Morcake

20 במרץ 2013

מאתיים

אני מתנצלת, זה לקח קצת יותר זמן ממה שתכננתי.

שנה וארבעה חודשים, ליתר דיוק.

מה מה? הזמן שעבר מאז הפוסט המאה ועד לפוסט המאתיים.


אני אתן לכם רגע לצעקות היסטריות של אושר. יודעים מה? אני אפילו אצרח ביחד אתכם.

מוכנים? שלוש, ארבע ו...

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה.

איזו התרגשות, אה?


טוב, אז תשמעו. בפוסט העגול הקודם קיבצתי שלל חיפושים מצחיקים/משונים/מטרידים שהובילו אנשים לבלוג שלי וסיפרתי לכם עליהם. אבל הפעם.. הפעם החלטתי לשנות.


זה לא שלא היה על מה לספר. היה, ברור:
  • "האם האש בראוניז באמת עובד" (וואלה לא יודעת)
  • "כשתרצו להחשיך את החדר פשוט אמרו: ש"ס ש"ס ש"ס ש"ס ש"ס ש"ס. חשוך מספיק?" (עזבו האש בראוניז, אני רוצה את מה שהאדם הזה לקח)
  • "למה יש נקודות קטנות על הברכיים" (כי כל דבר יותר מגניב עם נקודות)
  • "מה קורה אם בולעים סבון" (כלום. יש טעם מגעיל בפה שעובר אחרי כמה דקות. אפשר להעלים אותו יותר מהר בעזרת חתיכת עוגה או עוגיה)
  • "מה הקינוח שלך מעיד עלייך" (איזה חיפוש אדיר! לא אכפת לי אם הכוונה לקינוח כמו עוגה או לקינוח אף -- אדיר!)
  • "הגלגול הקודם של כלים חד פעמיים" (אממ.. מה?)
  • "סבתא צוחקת לבד לבד" (מסכנה סבתא. למה אף אחד לא זורם איתה?)
  • "טוב די אני עייפה" (לגמרי, סיסטר. אני איתך. בכל רגע נתון)
  • "מרית הוא מריר" (זה נשמע כמו התחלה של שיר, מהסגנון שמנתחים בשיעורי ספרות)
  • "ילדה חנונית" (כן? מישהו קרא לי?)
  • "מונולוג השוקולד" (אני מוכנה לשלם הרבה כסף כדי לשמוע את המונולוג הזה)
  • "אין כזה דבר ילד קינמון" (מסכימה, אבל אם היה כזה, כנראה הייתי רוצה לאמץ אותו)
  • "chocolet chip chokees" (לא שגיאת הכתיב במילה צ'וקלט מצחיקה אותי אלא העובדה שמישהו חיפש "חונקות" שוקולד צ'יפס)

והיו עוד. ברור. אבל אבל. החלטתי שלא בא לי לכתוב את הכל. למה? כי ככה בא לי.


אז מה כן?

אממ.. אז ככה. חשבתי לספר לכם כמה דברים עלי.

למה? כי ככה בא לי. וכי, כרגיל, אני מאמינה שהעולם סובב סביבי.


אז כן, בסדר אקראי למדי - הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם עלי. ואולי כן. וואטאבר.

***
כשהייתי ילדה גרתי בחו"ל שבע שנים. לא ברצף. ארבע שנים בקפריסין, שנה בגרמניה, שנתיים באוסטריה. בכל המקומות למדתי בבתי ספר אמריקאיים בינלאומיים. זה קצת מסביר למה אני כל הזמן דוחפת מילים באנגלית למשפטים בעברית, לא? אני די שונאת שאנשים עושים את זה (ואפילו שונאת יותר אנשים שאומרים מילה אחת באנגלית כחלק ממשפט בעברית ופתאום דופקים מבטא אמריקאי מטורף, נניח "כתבתי היום מסמך בווRRRRד". אוי. נורא בעיני), אבל אני צבועה ועושה את זה בעצמי כל הזמן. לפחות עכשיו יש לי חצי תירוץ לזה.. או כמו שאני נוהגת לומר על כל כל כל דבר שאני לא יודעת מהו (טוב, לרוב מדובר על סדרות ילדים ששודרו בטלוויזיה בעבר. או דברים שקרו אתמול, סתם כי התרגלתי לתירוץ) --> "לא הייתי בארץ". אגב, טכנית באמת לא הייתי בארץ בחלק מאתמול...


יש לי שם שני. על שם דודה של סבתא. בלי להיכנס לפרטים כמו מהו השם, אומר רק שהוא הכי מתאים לי ומתאר אותי בדיוק רב.


אני מרכיבה משקפיים מכיתה ד'. בכיתה ט' עברתי לעדשות. יש הפרש של ארבעה מספרים בערך בין שתי העיניים שלי - ומי שמרכיב משקפיים/עדשות יודע שזה די מוזר - ובעין שמאל אני לא מצליחה לראות כמעט שום דבר בלי משקפיים או עדשות.


אני תמיד עונדת את השעון על יד ימין - אם כי בחודשים האחרונים אני עדיין מתאבלת על השעון שלי, אז אני לא הולכת עם שום דבר - אפילו שאני ימנית. התחלתי עם זה לפני הרבה שנים ופשוט התרגלתי. נראה לי שבזמנו, כלומר במקור, העתקתי את זה מאחותי הגדולה. גם היא, אגב, ימנית.


כשהייתי בת שתים עשרה הגשמתי חלום והשתתפתי בתכנית הטלוויזיה האהובה עלי בעולם כולו (כן, עדיין), "תיק תק" (זוכרים שכתבתי עליה בפייסבוק לא מזמן?), יחד עם אח שלי. הייתי צעירה מדי כדי להשתתף לבד, אז הוא הצטרף אלי. היה כיף גדול - מכירים את זה שאתם ממש ממש מחכים למשהו ובונים ציפיות ובסוף מתאכזבים? אז זה היה בדיוק ככה, חוץ מהאכזבה :-) היה מעולה וניצחנו (אני מחזיקה את עצמי לא לומר הבסנו) את הילדה שהתחרתה מולי ואבא שלה. יואל גבע אפילו קרא לי גאון. מסתבר שגם יואל גבע טועה לפעמים... בכל אופן, חודש-חודשיים אחר כך התכנית ירדה, מה שהעציב אותי מאד מאד מאד, אבל ההפקה הזמינה אותי להשתתף גם בתכנית הסיום. הכי שמחה מהולה בעצב מהול בשמחה מהולה ב.. טוב די. הזמן קצר והחפירה מרובה.


כשראיתי את "מלך האריות" בפעם הראשונה, בגיל שמונה, בכיתי. כשראיתי אותו בפעם האחרונה (בינתיים), באזור גיל עשרים, בכיתי. כשראיתי את ההצגה בלונדון, לפני שנתיים, בכיתי. אם אראה אותו שוב עכשיו, סביר להניח שאבכה שוב. הוא פשוט כל כך.. מלך האריות.
ב"מולן רוז'" צפיתי שמונה או תשע פעמים. כולל פעמיים רצוף. רצוף, איי טל יו. במובן של ראיתי-עם-חברה-בדיוידי- וכשהסרט-נגמר-לחצנו-שוב-על-פליי-וראינו-שוב. היתה תקופה שידעתי חלקים מהסרט בעל פה. מביך? אולי קצת. או הרבה.
גם את "פורסט גאמפ" ראיתי מספר פעמים. פחות פעמים אמנם, אבל אחת מהן היתה בגרמנית.
שלושת הסרטים האלו, אגב, הם האהובים עלי. אני יודעת, יש לי טעם משונה. עזבו אותי.


לא תאמינו, אבל למרות כמויות הסוכר שרצות בבלוג הזה, את הקפה והתה שלי אני שותה ללא סוכר או סוכרזית או דבש או כל ממתיק אחר כבר שנים. לא זוכרת מתי בדיוק ובטח לא למה הפסקתי, אבל כיום קשה לי לשתות משקה חם ממותק.


יש לי אובססיה למספרים. ברגע שאני נתקלת במספר כלשהו, אני מתחילה לנסות לפרק אותו לגורמים ראשוניים. כשאני באוטו, אני מתחילה לשחק בראש עם מספרי הלוחיות שלפניי - איפה יש פלינדרום, כמה קרוב הסכום של המספרים החיצוניים בלוחית למאה, כאלה..


טוב, אני לא אובססיבית רק למספרים: יש לי נטיה לשמוע מילים ולהתחיל "להקליד" אותן בראש, זאת אומרת.. לדמיין איך הייתי כותבת אותן במחשב אם הייתי יושבת מול מקלדת. אני חושבת שזה אולי מה שלימד אותי להקליד עיוור. בעצם, אולי גם הנגינה בפסנתר מגיל צעיר עזרה לזה. נגינה.. שיעור פעם בשבוע במשך שמונה-תשע שנים פלוס מינימום אימונים במהלך השבוע. לפעמים המינימום היה ממש מינימלי: אפס. אז כן.. מוצרט אני לא.


אני שונאת מטריות. למעשה, אני קצת מפחדת מהן. זה לגמרי לא יהיה מופרך בעיני אם בסופו של דבר מטריה תהיה אחראית למותי בטרם עת.


אני לא יודעת לרכוב על אופניים ואם אצטרך לשחות כדי להציל את חיי, כנראה אמות. אולי לא יפתיע אתכם לשמוע שהוצאתי פטור מריצה בבגרות בספורט (אסתמה לנצח!) ושנכשלתי בשאר הבחינה - כפיפות בטן, קפיצה לרוחק, כאלה.


ואיכשהו, למרות זאת, החלום שלי הוא להיות כדורגלן. באמת. כשאני רואה קליפים של כדורגל - נו, אתם יודעים.. שחקנים מבקיעים ורצים וחוגיים וקופצים האחד על השני וכל זה - אני ממש מתרגשת.


אם עניין הכדורגל לא יסתדר, הייתי רוצה לעשות משהו שקשור לתשבצי הגיון. זאת אומרת, שימציאו לי עבודה שכולה תהיה לפתור תשבצי הגיון. אני באמת חושבת שזה הדבר שאני הכי טובה בו בעולם. ואחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. אם לא ה-... אז אם מישהו שומע על משהו, אני אשמח לשמוע ;-)


אני לא יודעת להתאפר. אני גם לא אוהבת להתאפר*. יש לי איזה קטע מטופש כזה שאני יודעת שהוא כנראה מטופש, אבל מה לעשות, כך אני חושבת - אם מחמיאים לך כשאת מתאפרת, זה בעצם עלבון סמוי. כאילו אמרו לך "הממ. ביום יום את לא משהו, אבל עכשיו שהתאפרת וכיסית את הפנים שלך בכל מיני דברים, את דווקא בסדר". בכל אופן, כשאני כן צריכה להתאפר (חתונה, למשל), אני נוסעת לאחותי או לאמא שלי.


*לק לא נחשב איפור. סבבה? סבבה.


עוד משהו שאולי יפתיע אתכם זה שאני מאד ביישנית בחיים האמיתיים (מה? זה לא החיים האמיתיים פה? אמאל'ה, איפה אנחנו??). אני יכולה לשתוק במשך שעות ליד אנשים זרים. וכשאני אומרת שעות, אני כמובן מתכוונת לימים. אז.. אם אתם פוגשים אותי בחיים האמיתיים ואני לא מדברת, תדעו שזה לא מסנוביזם, טוב? זאת אומרת, אולי גם זה. אבל כנראה לא רק.


ודבר אחד אחרון: אתם יודעים שבכלל לא רציתי לפתוח בלוג? זה לגמרי הרגיש לי מהדברים האלה שהם אחלה לאנשים אחרים, אבל לא בשבילי. זאת אומרת - אני נהנית לקרוא בלוגים, אבל לכתוב אחד? בעצמי? קצת פלצני, לא? מה, עכשיו אני אסתובב ואומר לאנשים שאני בלוגרית? באיזה קטע? כן.. בסוף פתחתי בלוג. ולפעמים אני אומרת על עצמי שאני בלוגרית. וחוטפת בחילה מעצמי. אני מאד אוהבת את הבלוג וגאה בו, אבל עדיין מתפדחת לספר עליו אנשים. ממש קשה לי כשאנשים שאני מכירה קוראים כשאני נמצאת לידם, או מדברים איתי על משהו שכתבתי. אני אוהבת להעמיד פנים שאנשים שמכירים אותי לא קוראים. מה לעשות, אני קצת דפוקה.


***
טוב, זהו. אולי היו עוד דברים, אבל שכחתי. נשאיר משהו לפוסט השלוש מאות, לא?


למעשה, אולי היו דברים שהייתי צריכה להשמיט, אבל.. כן.


תכלס, אני צריכה שתדעו עוד משהו אחד: תכננתי את הפוסט הזה מזמן. ממש מזמן. כאילו.. ידעתי שזה מה שאעשה בפוסט המאתיים לפני ארבעה חודשים בעבר. כי אני שפויה. אבל כמו כל דבר שאני מתכננת בראש הרבה זמן מראש, זה יצא הרבה פחות טוב ממה שתכננתי.


אם אספר לכם שאני פחות או יותר כותבת מתוך שינה עקב ג'ט לג.. זה יגרום לכם לשנוא אותי פחות או לפחות להיות יותר סלחניים כלפי הפוסט הבלתי מוצלח?


יאללה, מתחילה את הספירה לאחור לשלוש מאות ואת התכנון לפוסט הזה. בעצם לא, לא! אמרנו שתכנון מראש עושה רע לי ולדברים שאני עושה. אז לא משנה.


וכן, גם הפעם, כמו במאתיים, צירפתי מספר תמונות נבחרות ממאה הפוסטים האחרונים. לא יודעת למה כתבתי את זה בקטן, בעצם.

15 תגובות:

אולגה אמר/ה...

מור, מזל טוב וברוכה השבה! אני שמחה שחלק מהדברים שסיפרת אני כבר יודעת עלייך כי יצא לנו להיפגש ולהכיר :) ותפסיקי לקשקש - יצא לך אחלה פוסט!

רעות אמר/ה...

אז טוב לדעת שאני לא היחידה שמקלידה מילים בראש! וגם לי יש את הקטע של המטריות, אני ממש מעדיפה להירטב מאשר להסתובב עם אחת כזאת.
בכל מקרה, פוסט מעולה :)

אנונימי אמר/ה...

חדשה כאן - אבל נהנית מכל מילה. תודה!!

Shani אמר/ה...

אין כמו תיקתק. מקווה שתשתכנעי לפרסם לינק

טלי אמר/ה...

טוב, אני לא זוכרת את תיקתק, אבל הקטע שכתבת על אופניים, שחייה ובגרות בספורט - נכתב עליי. וגם הקטע שאת מתכננת חודשים מראש מה את הולכת לכתוב..
וחוץ מזה - פוסטמאתיים שמח!

MoranSha אמר/ה...

הקטע עם ההקלדה בראש? עושה את זה גם. שונאת את זה. אבל זה ניתן לשליטה P:

חוץ מזה, באמת היינו באותו המקום למשך איזה שעה ולא דיברנו P:

הגר אמר/ה...

מזל טוב! התמונות מקסימות. כמה פחמימות יפות וטעימות עברו פה?!

גיתית אמר/ה...

אני קוראת את הבלוג שלך כבר הרבה זמן ועד היום לא הגבתי, אבל אחרי שקראתי את הפוסט האחרון הייתי חייבת! בדיוק אתמול חשבתי לעצמי שהדבר שהכי הייתי רוצה לעשות בחיים זה לפתור תשבצי היגיון כל היום! וגם אני הייתי צופה אדוקה של תיקתק.
אז מזל טוב! מחכה לפוסט ה-300!

אלון ילוז אמר/ה...

מזל טוב! את גדולה, תמשיכי לכתוב... ולאפות כמובן!

בישול בזול אמר/ה...

כירושלמית פוסט מספר מ-א-תיים מאוד מרגש אותי כי הוא נותן לי הזדמנות להגיד מ-א-תיים המון פעמים. אז מזל טוב! פוסט מ-א-תיים שמח! התמונות מעולות ומזכירות שאני לא פה רק בשביל הצחוקים. גם כמובן ברור, אבל יש פה גם קיק אס אוכל. אוהבת!

אפרת אמר/ה...

את מלכה
מלכה
מלכה!

אוהבת אותך בכל ליבי

אור אמר/ה...

מזל טוב, and many mor(e), וכו'.
בכל מקרה, עניין השתייה ללא ממתיק למרות אהבת עוגות זה ממש לא מוזר. בכלל, תה עם סוכר זה לא טעים כי לא מרגישים את הטעם של התה!
ואני לגמרי מסכימה איתך שלק לא נחשב איפור. יש לקים הולוגרפיים, אין איפור הולוגרפי. מסקנה: איפור הוא תת קבוצה של לק ולא ההיפך (הוכחת הצד השני: קל לראות שכל דבר צבעוני הוא לק. מ.ש.ל).

Mor אמר/ה...

תודה על כל התגובות! ואיזה כיף לגלות שחלקכם מזדהים עם חלק מהדברים.

שני, לצערי/לשמחתי אין לי לינק, רק קלטת וידאו ישנה אצל אמא שלי..

מורן, איפה ומתי זה קרה?! מתי היינו באותו המקום??

Unknown אמר/ה...

איזו כיפית את!
אני גם מזדהה עם חלק מהדברים...

מזל טוב :)

liora אמר/ה...

מזל טוב.נהנת לקרוא אותך, התמונות עשו אותי רעבה,הולכת לנבור בבלוג שוב ולרייר (:

הוסף רשומת תגובה