> אוקטובר 2012 | Morcake

27 באוקטובר 2012

ביסקוטי תפוזים ואגוזי לוז

וואו, אוקטובר. מאיפה נפלת עלי.


אם תשאלו אותי מה עשיתי כל החודש... נו, תשאלו. תשאלו.


מה זה? מה עשיתי כל אוקטובר, אתם שואלים?


אפיתי.


כל החודש. אפיתי. או לפחות, כך זה מרגיש.


זה התחיל בשאריות של החגים - זוכרים אותם? כן, הם עוד היו פה בתחילת החודש. אחר כך היו מסיבות רווקות. וחתונות. וימי הולדת. ואירועים של העבודה.


אז הכנתי עוגות ועוגיות וקאפקייקס וטראפלס ועוד ועוד ועוד. יש גם את הקטע הזה ש.. איך לומר את זה? אני לא יודעת מתי להפסיק. זוכרים שלפני שנה ומשהו כתבתי על זה שאני לא יודעת להכין קינוח אחד? איכשהו יצא שגם אז כתבתי על ביסקוטי..


בקיצור, אז זה נכון. אלא אם כן אני מכינה "סתם" עוגה או עוגיות בכיף שלי, כדי לקחת לעבודה ביום ראשון בבוקר, אני לא יודעת להכין קינוח אחד. ישר נכנסות לי לראש מחשבות של "אבל צריך מגוון", "מה אם מישהו לא אוהב שוקולד? או אגוזים? או לימון? צריך אופציות", "קינוח אחד זה לא מספיק! יהיו עשרה אנשים, מה הם יאכלו?", ועוד כהנה וכהנה מחשבות נוירוטיות (אוי, יש לי צמרמורות רק מהמחשבה על זה שיום אחד אני אהיה גדולה ואארח ארוחה רצינית, ערב חג או משהו בסגנון. כמויות האוכל שיהיו שם...).


אז פעם הייתי מכינה שני קינוחים לכל מקום. מאז השתדרגתי והתחלתי להכין שלושה קינוחים לכל מקום.


"השתדרגתי", אגב, זו מילה נרדפת ל"הפכתי להיות יותר מופרעת".


קיצור. כן.. שלושה קינוחים. ולא משנה שכמעט תמיד יש ארוחה שלמה לפני הקינוחים ועד שמגיעים אליהם, כולם כבר מפוצצים ובקושי הולכים ונשאר המון מהכל. כאילו.. בפעם הראשונה הכנתי שלושה דברים, נשאר מלא, והבנתי שהגזמתי. בפעם השניה - אפילו שזכרתי את מה שקרה רק שבועיים קודם לכן - החלטתי לשחזר את המעשה הטיפשי. שוב לא אכלו כמעט כלום. ובפעם השלישית? יאפ. בהחלט. שלושה קינוחים, שלושתם בקושי נאכלו*. בשלושת המקרים, אגב, הייתי משוכנעת עד הרגע האחרון שאולי הייתי צריכה להכין עוד איזו עוגה. או עוגיות. או משהו. אני צריכה עזרה.


*יכול להיות שזה הזמן לתהות לגבי כישורי האפיה שלי.


בכל אופן, אתם מבינים עכשיו למה אני אומרת שכל מה שעשיתי החודש זה לאפות? קחו את כל האירועים, הכפילו את זה בשלוש ותקבל מלא. אל תעשו לי פרצוף כזה, זה חשבון פשוט: # אירועים * 3 = מלא.


טוב, אני מגזימה קצת. לא תמיד אפיתי כל כך הרבה. קחו את העל האש שסיפרתי לכם עליו בפעם הקודמת. לשם הכנתי רק שני קינוחים. וכן, גם מהם נשאר המון - זה הספיק לעוד יום או אפילו יומיים נוספים בעבודה.


אני לא מבינה, אנשים - אם מישהו מכין לכם מלא דברים מתוקים וטעימים, המעט שאתם יכולים לעשות זה לאכול את הכל, אחרת המישהו הזה עלול לחשוב שאתם שונאים אותו ואת העוגות שלו ולבכות ולבכות ולבכות.


דרמטית? אני? לא.


טוב, אפשר לעבור למתכון, בבקשה? תודה.


ולא, אני לא הולכת לומר לכם לפני כמה זה אני אוהבת ביסקוטי, ואיך זה טעים בטירוף ואפשר לגוון במה שמכניסים לתוך העוגיה - אגוזים, פירות, שוקולד, קינמון, קפה, תבלינים אחרים - ואיך אפשר להשתמש גם בקמח מלא ואיזה יופי שזה פרווה וקל להכנה ואפילו לא מאד מאד מאד משמין, כי אין בביסקוטי חמאה ואין בביסקוטי שמן, ואיך לדעתי האישית אלה העוגיות הכי יפות שיש, יותר מהמקרונים המטופשים.


ממש לא הולכת לומר את כל זה. אני לא מבינה, אנשים - אתם לא מקשיבים לי? לא קראתם את כל זה בפעמים הקודמות?


מה יהיה אתכם. אני מאד מאוכזבת מכם. ברצינות.


***
ביסקוטי תפוזים ואגוזי לוז
מקור המתכון: לקחתי את הביסקוטי שוקולד צ'יפס וקינמון שהכנתי פעם, לפי מתכון של קרין גורן, ושיניתי מלא. הפחתתי את כמות הסוכר והמרתי את חלק מהלבן בחום, החלפתי גם את חלק מהקמח הלבן במלא, ואת השוקולד והקינמון הפכתי לתפוזים ואגוזי לוז.

כמות: קשה לומר, זה תלוי ברוחב הככרות שיוצרים בהתחלה (משפיע על אורך הביסקוטי) ועל עובי העוגיות. במקרה שלי, חתכתי כל עוגיה בעובי אחר - לא כי רציתי, פשוט כי אני עקומה - וקיבלתי 58 עוגיות ארוכות למדי, ובעוביים משתנים.

מצרכים:
1/2 1 כוסות קמח לבן
1/2 כוס קמח מלא
1 כפית אבקת אפיה
1/2 כפית אבקת סודה לשתיה
1/2 כפית מלח
1/4 כפית ג'ינג'ר טחון
3 ביצים
1/2 כוס סוכר לבן
1/4 כוס סוכר חום דמררה
2-4 כפות מיץ תפוזים
גרידה מתפוז אחד
1/2 כוס אגוזי לוז, קצוצים גס 

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-170 מעלות. מרפדים תבנית גדולה בנייר אפיה.
2. מערבבים יחד בקערה שני סוגי קמח, אבקת אפיה, סודה, מלח וג'ינג'ר.
3. בקערה נפרדת טורפים ביצים, שני סוגי סוכר, שתי כפות מיץ וזסט תפוז.
4. מוסיפים חומרים רטובים ליבשים. מערבבים היטב, עד לקבלת בצק אחיד. אם הבצק מתפורר מדי בשלב זה (כפי שקרה לי), מוסיפים עוד כף או שתיים של מיץ.
5. מוסיפים אגוזי לוז ומערבבים קלות, עד לפיזור אחיד בבצק.
6. מחלקים את הבצק לשניים ויוצרים מכל חצי ככר ארוכה, שוות רוחב עד כמה שניתן, על התבנית שהכנו מראש. שתי הככרות יכולות להיכנס בתבנית אחת.
7. אופים 20-30 דקות (לי הספיקו עשרים דקות), עד שהככרות מזהיבות ומתייצבות, אך עדיין רכות למדי למגע. מצננים לגמרי, לפחות שעה.
8. מחממים מחדש את התנור, הפעם ל-140 מעלות.
9. מניחים את הככרות על קרש חיתוך ופורסים לפרוסות דקות בעזרת סכין. מניחים את העוגיות על רשת, עם הצד החתוך כלפי מעלה.
10. אופים כ-20-25 דקות (גם הפעם הספיק לי הרף התחתון, עשרים דקות), עד שהעוגיות יבשות לגמרי. 

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • כפי שכבר אמרתי, אפשר לשחק מלא עם הטעמים של העוגיות האלה. את אגוזי הלוז אפשר להשמיט או להחליף בכל אגוז אחר, במקום מיץ תפוזים אפשר להשתמש בחלק או מים או ליקר. הג'ינג'ר גם לא חובה.. קיצור, הרכיבו את שילוב הטעמים האהוב עליכם - וחזרו לפה כדי לספר לי!
  • אם אתם נשארים עם העוגיות כפי שהן, דעו שהן מאד תפוזיות. בקטע טוב. בקטע תפוזי. בקטע תפוזי טוב.
  • זהו. נגמרו לי ההערות. מה אני אגיד לכם, כשיש ביסקוטי לא צריך הערות.
  • בעצם רגע, עברתי עכשיו על התמונות ונזכרתי - מה עושים עם כל המיץ שנשאר לכם אחרי שהשקעתם וסחטתם תפוז, והשתמשתם רק בכמה כפות? שותים אותו ככה. מיץ תפוזים זה טעים! או שמשקיעים, מוסיפים לו בננה קפואה ומפרגנים לעצמכם פרי שייק בריא וטעים.
  • אוקיי, באמת זהו.


זה שולחן הסלון שלי במצב מסודר יחסית. ביום רגיל יש עליו לפחות עוד שניים-שלושה בקבוקי מים.

23 באוקטובר 2012

עוגת קפה ומייפל בציפוי שוקולד

בעבודה שלי רגילים לזה שאני מביאה להם עוגות. ועוגיות. וקאפקייקס. ומיני קאפקייקס. טוב, הבנתם.


מה זה רגילים. יש לכם מושג כמה נוזפים בי כשעובר שבוע שלם מבלי שאני מביאה איתי משהו? השבוע הבאתי להם שתי קופסאות עם שאריות של דברים שהכנתי בסוף השבוע, והם צעקו עלי שקיבלו רק פירורים. בלי בושה.

בכל אופן. התלונות של ה"חברים" שלי נובעות לרוב מכמות המתוקים שאני מספקת, לא מהאיכות. יש דברים שהם אוהבים יותר, יש כאלה שפחות, הכל עניין של טעם.. אבל בתכלס, הם תמיד מרוצים. אם מתעלמים מעוגיות משחת השיניים שהכנתי פעם. וגם אותן הן אכלו.


העניין הוא שהם תמיד מקבלים את המוצר המוגמר. "עוגה שהכנתי בקורס", "עוגיות שאפיתי בשבת". אני תמיד עושה קולות של מישהי שיודעת על מה היא מדברת בהקשר של אפיה, ובדרך כלל יש לי הוכחות אכילות לכך, אז עד כה הם פשוט האמינו לי. אבל לפני כמה ימים.. לפני כמה ימים הם זכו לראות אותי בפעולה, ו.. טוב, אולי "זכו" זו לא המילה הנכונה במקרה הזה.


בשבוע שעבר עשינו על האש, מעין יום גיבוש. בשתיים בצהריים יצאה כל הקבוצה שלי מהמשרד ונסענו ליער אילנות לאחר הצהריים של בשר, בירות ומשחקי פנטומימה (מה? לא, ממש אין סרטון מביך שלי מנסה להסביר זברה בפנטומימה, למה שתחשבו שיש דבר כזה?!). חלק מאיתנו נעקצו בטירוף על ידי יתושי השטן והתגרדו במשך שבוע שלם לאחר מכן. אבל חלק מאיתנו לא יתלוננו על זה, כי חלק מאיתנו גיבורים.


קיצור. פתאום, משום מקום, המנהל שלי בא ביציאה מצחיקה - "מור, תכיני פיתות". אבל אממ.. קמח? הוא הביא. תנור? יש סאג'. אה אה, אני יודעת. שמרים! צריך שמרים לפיתות! לא לא, יש קטע כזה של פיתות שטוחות שמכינים על הסאג'. צריך רק קמח, מים, מלח וזהו. אולי שמן זית. ממש בקטנה. אז מור ניסתה להכין פיתות (יכול להיות שבתהליך היו מעורבים גם שני בקבוקי בירה שנשתו על בטן ריקה, כי מור לא אכלה יותר מדי ביום ההוא. ובכמה ימים שקדמו לו. ייתכן שזה מסביר חלקית את התוצאה הסופית של הנסיון).


ניסתה. אני לא יכולה להדגיש את המילה הזו מספיק. כי מה שקרה לפיתות שלי... וואו. תראו, חוץ מהצורה, הגודל, העובי, המרקם והטעם - יצא אש. איכשהו הצלחתי ליצור ב"פיתות" שלי שילוב קסום של חוסר אפיה ואפיית יתר-בואכה-אוי ויי זמיר, זה שרוף!

זו אני. גאון קולינרי.

אוי, יצא טוב עם הכיתוב, כי זו אני באמת

בכל אופן, ייתכן שלעגו לי קצת. ייתכן גם שלעגו לי הרבה. בואו לא נתקטנן.


בשלב מסוים הם התחננו שאפסיק לזרוק חתיכות בצק על הסאג'. אבל היה לי קילו שלם של קמח להתעלל בו, אז המשכתי עוד ועוד. ערמתי פיתות-לא-פיתות  אחת על גבי השניה, אפילו שאף אחד לא נגע בהן. בסוף המנהל שלי פשוט לקח לי את קערת הבצק ואמר שמספיק, הגיע הזמן לעצור.


אז עצרתי. בלב כבד - עצרתי.


מפה לשם, עד שסיימתי את מלאת ההבכה העצמית שלי, כולם כבר סיימו לאכול והיו מוכנים לקינוחים. מזל שהכנתי מבעוד מועד ביסקוטי (מתכון בפעם הבאה, מבטיחה) ועוגת קפה ומייפל בציפוי שוקולד, שהיתה סוג של אלתור מוצלח. שני הקינוחים היו מאד מוצלחים, כך שנראה לי שהצלחתי להציל את שאריות הכבוד שלי. איכשהו.


בעצם, נראה לי.


יש מצב שהם בכלל חשבו שלא הכנתי בעצמי את הקינוחים? יכול להיות שהם איבדו את כל האמון שלהם בי?


נו מילא. העיקר שאתם עדיין מאמינים לי. ובי. אתם באמת.. מאמינים... נכון?

עזבו, אל תענו. אני לא בטוחה שאוכל להתמודד עם התשובה שלכם.


***
עוגת קפה ומייפל בציפוי שוקולד
מקור המתכון: התחלתי מעוגת הלימון הזו שהכנתי פעם, ואז עשיתי לה מתיחת פנים היסטרית. אתם יודעים.. הוצאתי את הלימון, הוספתי קפה, הפכתי אותה גם לפרווה על הדרך. הציפוי, אגב, הוא מעין שילוב של הציפוי מפה והציפוי מפה.

כמות: אפיתי בתבנית מלבנית בגודל ???? ס"מ וקיבלתי עוגה די גדולה אבל לא גבוהה, בלשון המעטה. חתכתי ל-54 ריבועים שהיו אמורים להיות שווי גודל, אבל אתם יודעים איך ואני דיוק - לא מסתדרים כל כך טוב.

מצרכים:
4 ביצים
1 כוס סוכר לבן
1/2 כוס סוכר חום כהה
1 אבקת כף נס קפה מומסת בכוס מים רותחים
1 כוס שמן קנולה
1/2 כפית מלח
1/2 2 כוסות קמח לבן
1/2 כוס אבקת שקדים
2 כפיות אבקת אפיה
2 כפות סירופ מייפל (לא חובה)

לציפוי
1/2 כוס סירופ תירס
2 כפות אבקת קקאו
1 כף אבקת נס קפה
1/2 כפית קינמון טחון
1/4-1/2 כוס מים (ראו הערה בהמשך)
קורט מלח
50 ג' שוקולד מריר, קצוץ גס

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
2. טורפים ביצים ושני סוגי סוכר בקערה בינונית.
3. מוסיפים קפה, שמן ומלח. מערבבים.
4. מוסיפים קמח, אבקת שקדים ואבקת אפיה. מקפלים בעזרת לקקן.
5. מוסיפים סירופ מייפל ומערבבים קצת.
6. יוצקים לתבנית. אופים עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא כמעט נקי, עם מעט פירורים לחים עליו. לי זה לקח 27 דקות (הקיסם היה אפילו נקי לגמרי בשלב זה), אבל העוגה שלי היתה נמוכה ורחבה - זה מאד תלוי בתנור ובתבנית.
7. להכנת הציפוי: מניחים סירופ תירס בסיר קטן. מביאים לרתיחה.
8. כאשר הסירופ מבעבע, מוסיפים קקאו, קפה, קינמון, מים ומלח. מערבבים ומבשלים על אש נמוכה למשך כשלוש דקות נוספות.
9. מסירים מהאש. מוסיפים שוקולד ומערבבים פנימה, עד להמסתו. מניחים את הציפוי בצד על מנת שיגיע לטמפרטורת החדר ויסמיך מעט.
10. כאשר הציפוי מגיע למרקם הרצוי, יוצקים מעל העוגה האפויה. אפשר גם לחורר את העוגה בעזרת קיסם או סכין, וכך לאפשר לציפוי לחלחל פנימה.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • המייפל שהוספתי לבלילה היה אלתור של רגע. הסירופ ממש לא בגדר חובה, בעיקר כי הוא לא ממש מורגש בתוצאה הסופית. אם רוצים, אפשר להוסיף יותר משתי כפות, אולי זה יעזור.
  • לגבי הציפוי, אני חייבת להודות שהוא היה קצת בעייתי. הטעם אמנם היה טוב, אבל המרקם היה מאד מאד נוזלי, ובגלל התבנית המעט בעייתית שלי, והעובדה שפני העוגה לא היו ישרים, הציפוי נזל לצדדים וכמעט ברח מחוץ לתבנית לאחר שיצקתי אותו. לכן ביצעתי את מלאכת היציקה מספר פעמים - כל פעם אספתי את מה שזלג לצדדים בחזרה לסיר ויצקתי מחדש, וחוזר חלילה.. מספר גדול מדי של פעמים. ציפיתי שבשלב מסוים הציפוי יתייצב קצת, או לפחות יבין שהוא לא אמור לברוח מהתבנית, אבל הוא לא שיתף פעולה. אז מה שעשיתי בסוף - אחרי שחוררתי את האמ-אמא של העוגה וקיוויתי שלפחות חלק מהציפוי יחלחל פנימה (זה באמת עזר, אבל רק חלקית) - זה לחתוך את העוגה לקוביות וליצוק מעט ציפוי על כל חתיכה בנפרד. זה לא היה שיא האסתטי, אבל זה היה פתרון מתקבל על הדעת. כמובן שיכולתי גם מלכתחילה פשוט להסתפק בשכבה דקה של ציפוי ולזרוק את כל השאר, אבל כאב לי לעשות את זה (אם כי בסוף בכל זאת זרקתי קצת. אבל באמת רק קצת).
  • אופציה נוספת היא לא להשתמש בחצי כוס מים בציפוי, כמוני, אלא להסתפק ברבע כוס. זה אמור להניב ציפוי קצת יותר סמיך, אני מקווה, ואז הוא לא ישתולל לכם וינסה להשתלט על המטבח.
  • אם יש לכם ציפוי שוקולד מוצלח ואמין, זה כנראה יהיה הפתרון הכי טוב :-)
  • אה, אם במקרה הבלילה שלכם לא חלקה לגמרי (לא שזה קרה לי או משהו, דברים כאלה אף פעם לא קוראים לי) אבל כבר ערבבתם הרבה ואתם לא רוצים לערבב עוד ועוד ועוד ולקבל עוגת חנק - פשוט קחו נפה וסננו את הבלילה לתוך התבנית.
  • סתם לסיכום כזה: העוגה הזו טובה. לדעתי היא היתה מתוקה מאד, אבל אנשים שטעמו ממנה אמרו שלא, אפילו שהתעקשתי איתם. יש לה טעם של קפה, אבל לא חזק מדי. והצבע שלה? בכלל הורס. קרמלי כזה.. קצת כמו בלונדיז, או כאילו צבעו את העוגה בעוגיות לוטוס (אני לא יודעת איך אפשר לצבוע עוגה בעוגיות, טוב? זה היה סתם משהו שאמרתי, ממש לא בניתי על זה שתיתפסו לזה. אוף די, עזבו אותי). קיצור - טעימה, קלה להכנה, פרווה, ניתנת לחיתוך מראש ולא דורשת קירור.. הכי קינוח טוב לפיקניק/על האש. לא פוטוגני במיוחד, אבל למי אכפת מפוטוגניות כשאוכלים בחיק הטבע?



אוכל פוטוגני ותמונות יפות זה לחלשים. just sayin'.

16 באוקטובר 2012

טראפלס שוקולד לבן וקפה

סבא שלי חשמלאי במקצועו. היום הוא כבר גמלאי, אבל במשך עשרות שנים הוא עשה אממ.. דברים של חשמל לכל מיני מקומות.. אנשים פרטיים, עסקים, מה שרק תרצו.


בזמנו הוא עשה כל מיני דברים עבור המפעל של גלידות ריאו. חוץ מזה, כפי שגילתה לי היום אמא כששאלתי אותה על הנושא, "המשפחות מכירות שנים". אז מפה לשם, נוצר מצב שבמשך תקופה מסוימת - אני רוצה לומר חודשים, אבל אני הייתי מאד קטנה אז, כך שכל מושג הזמן קצת מעורער אצלי ולא הייתי סומכת עלי בעניין הזה - סבא שלי היה חוזר הביתה כל כמה ימים עם קופסא ענקית של גלידה שקיבל במפעל. או ארטיקים. כן, בעיקר ארטיקים, אם אני זוכרת נכון.


קיצור, אולי כבר שמתם לב שאני לא באמת זוכרת יותר מדי. בראש שלי זה קרה כשהייתי בערך בת ארבע-חמש ובדיוק עברנו לגור באותה העיר כמו סבא וסבתא, מה שמסביר למה הייתי הרבה אצלם בדירה. אבל יש סיכוי טוב שהייתי בכלל בת שמונה-תשע, וכל הסיפור הזה התרחש בזמן שהמשפחה שלי גרה בחו"ל וביקרנו בארץ באיזה קיץ. כשביקרנו בארץ בחופשים תמיד שהינו אצל סבא וסבתא, אז גם זה יכול להסביר למה הייתי שם. חוץ מזה, אם היה קיץ, כל עניין הגלידה בכלל מתיישב בול.

טוב, אני כבר מבולבלת, ואתם? נחליט שאנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים ונסגור עניין?


מעולה, תודה.


בכל אופן, הזכרון מאד מעורפל, אבל יש דבר אחד שאני זוכרת - את הארטיקים בטעם אייס קפה. אני לא זוכרת מה היה השם האמיתי שלהם, אני לא זוכרת אם הם אמנם הוגדרו רשמית כ"בטעם אייס קפה", ואני לא מצליחה להבין איך ההורים שלי נתנו לי לאכול גלידת קפה כשהייתי בת ארבע-חמש ו/או שמונה-תשע.


אני כן זוכרת שזה היה טעים. ממש טעים. הארטיקים האהובים עלי מכל מה שסבא הביא באותה התקופה. וכאמור, הוא הביא מלא ארטיקים באותה התקופה.

אז תראו, לומר לכם שעשרים שנה, פלוס מינוס, לאחר מכן אני עדיין זוכרת את הטעם של הארטיקים יהיה שקר. בכלל, קשה לי להאמין לכל האנשים האלה שתמיד טוענים שהם עדיין זוכרים את הטעם או הריח של משהו מלפני עשרים-שלושים שנה. אבל אני כן יכולה להאמין לאנשים שטועמים או מריחים משהו וזה זורק אותם שנים אחורה. אפשר להיזכר, אפשר לקשר בין טעמים וריחות.


אני, למשל, חזרתי לטעם של הארטיקים האלה כשהכנתי את הקרמבואים של קרין גורן בפעם הראשונה, לפני משהו כמו שבע שנים. הייתי בצבא, בדיוק קניתי את הספר "סודות מתוקים" ומיד ניסיתי את הקרמבו מוקה שלה, מעין ממתק קפוא שהמילוי שלו הוא למעשה קרם המורכב משמנת מוקצפת, שוקולד לבן וקפה.


שמעו. אני לא מתה על שוקולד לבן. מה זה לא מתה.. אם הוא ידפוק על דלתי ויבקש ממני לאכול אותו, אני לא אטרוק לו את הדלת בפנים או משהו כזה. אבל תמיד תמיד אעדיף את אחיו הגדולים, שוקולד מריר ושוקולד חלב, על פניו. אין מה לעשות, הם הרבה יותר רציניים, הרבה יותר בוגרים. שוקולד לבן.. הוא קצת ילד.


ובכל זאת, יש משהו בשילוב הזה של שוקולד לבן עם קפה - וואו. מדהים. אני לא יכולה לעמוד בפני זה. וכשטעמתי את קרם המוקה הזה בפעם הראשונה, ישר חזרתי לארטיקים של סבא. אני לא יודעת אם הטעם זהה, אבל מבחינתי הקישור נוצר והוא יישאר שם לנצח.


הפעם החלטתי לקחת את השילוב הזה לכיוון הטראפלס. טוב, ליתר דיוק - מצאתי מתכון, הרעיון לא היה שלי. אני רק שיחקתי קצת עם הכמויות, רוצה לומר - הכפלתי את כמויות השוקולד הלבן והשמנת וחיזקתי את הקפה. כי אני אוהבת שמרגישים את טעם הקפה בתוך השוקולד הלבן. נראה לי שזה מה שעובד כל כך טוב (זהירות, רגע של בלתי נסבלות): המרירות של הקפה בתוך המתיקות המוגזמת של השוקולד.


אז בגלל ששילוב הטעמים הזה עושה לי כל כך טוב, אני ארשה לעצמי להישאר חיובית פעם אחת (אמרתי מתיקות מוגזמת של השוקולד? התכוונותי למתיקות מוגזמת של המור) ורק אומר שהטראפלס האלה מצוינים. אני לא אומר ולו מילה אחת על כמה שאני שונאת שונאת שונאת להכין טראפלס, ואיך כל התערובת נדבקת ליד, ואיך אין דרך לא לטנף את כל העולם, אלא אם כן אתם נוסעים לאיסלנד או משהו כדי להכין את הטראפלס שלכם, כי רק שם קר מספיק כדי להתמודד עם מלאכת הכדרור בשלום יחסי.

אפילו לא מילה אחת, אתם שומעים אותי?

כן, זו התמונה הכי טובה של פנים הטראפל שהצלחתי להוציא. עזבו אותי.

***
טראפלס שוקולד לבן וקפה
מקור המתכוןSips and Spoonsfuls, שוב - עם התאמות קטנות שלי

כמות: תלוי בגודל הכדורים. אני הכנתי 39 טראפלס.

מצרכים:
300 ג' שוקולד לבן
160 מ"ל שמנת מתוקה (כ-2/3 כוס)
2 כפות אבקת נס קפה
10 ג' חמאה, בטמפרטורת החדר
אבקת קקאו, לציפוי

אופן ההכנה:
1. קוצצים את השוקולד גס ומניחים בקערה.
2. מניחים שמנת וקפה בסיר. מביאים לרתיחה.
3. ברגע שהשמנת רותחת, מסירים מהאש ויוצקים על השוקולד. ממתינים שתיים-שלוש דקות ומערבבים - לא טורפים - בזהירות עם מטרפה או לקקן. נזהרים לא להכניס אוויר.
4. לאחר שהשוקולד נמס, מוסיפים חמאה וממשיכים לערבב עד לקבלת גנאש אחיד. בשלב זה מומלץ לעבור ללקקן, גם אם מתחילים במטרפה.
5. מעבירים לתבנית קטנה מרופדת בניילון נצמד, ומכסים גם את החלק העליון בניילון נצמד. לחילופין, אפשר להעביר לקופסא סגורה. מניחים במקפיא למשך שעה לפחות, עד שהגנאש מתייצב. אפשר גם להניח במקרר, אבל זה יקח יותר זמן.
6. כשהגנאש יציב מספיק, מוציאים את התבנית/הקופסא וחותכים לריבועים קטנים, משתדלים שיהיו שווי גודל. לחילופין, אפשר להשתמש בכפית קטנה, נניח כף פריזיאן.
7. מגלגלים כל חתיכת גנאש לכדור. מניחים על תבנית מרופדת בנייר אפיה, או על קרש חיתוך, ומחזירים למקרר/למקפיא לחצי שעה נוספת.
8. מניחים אבקת קקאו בקערה ומצפים את כל הטראפלס. רצוי לנער עודפי קקאו בעזרת נפה או פשוט לנער ידנית מעל הקערה.
9. מחזירים למקרר לחצי שעה-להתייצבות אחרונה. לאחר מכן, אפשר להעביר לקופסא ולשמור במקפיא.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • לא יודעת מה אתכם, לי תמיד יש בעיה עם המסה של שוקולד לבן. גם הפעם, נשארו לי קצת חתיכות שלא לגמרי נמסו למרות ערבוב מטורף של שמנת רותחת. קיצור, אם השוקולד לא נמס לגמרי, אפשר להחזיר את לסיר לשתיים-שלוש דקות. אם גם זה לא עוזר, אפשר פשוט לסנן את התערובת לתוך קערה, וכך הגושים יישארו בחוץ.
  • מבחינת הזמנים של הקירור - מקפיא, מקרר וזה - זה לא באמת מדויק. פשוט תראו מתי נוח לכם לעבוד עם הגנאש. אני, למשל, כל פעם גלגלתי רק כמה טראפלס ואז החזרתי את הקופסא למקפיא, כי כבר היה לי לא נוח לגלגל.
  • אם לא מגישים את הטראפלס מיד (אני הכנתי אותם שבוע קודם), חלק מהקקאו ייספג. אני התלבטתי אם לכסות בשכבה נוספת ובסוף ויתרתי, אבל קחו בחשבון שאולי תזדקקו לסבב נוסף של קקאו.
  • אה, כן. אפשר להשתמש גם בשוקולד מריר או חלב. אבל השילוב של הלבן והקפה עובד מעולה.
  • במתכון המקורי יש גם פקאנים קצוצים. אני ויתרתי עליהם. את מוזמנים להוסיף אותם. או לא.
  • זה היה פוסט מוזר, נכון? משהו פה לא מסתדר לי.. נראה לי שעדיף להשאיר את הסיפורים הנוסטלגיים והכתיבה היפה באמת לעלמה.