> יוני 2012 | Morcake

29 ביוני 2012

בראוני בספל

מעשה חכם: לקנות באחד מאתרי הקופונים שובר הנחה לחנות בגדים מהממת וקרובה מאד לביתך.


מעשים לא חכמים: לחכות עד חמישה ימים לפני המועד האחרון לשימוש בשובר על מנת לנצל אותו.
ללכת לחנות הכל-כך-מהממת-שקצת-מפחיד-אותך-להיכנס-אליה-אז-מזל-שביקשת-מחברה-שלך-להצטרף-אלייך-כי- היא-לא-מפחדת-מבגדים-יפים. לגלות שכל הבגדים אולי יפים אבל ממש ממש לא במידה שלך. אולי במידה של האחיינית הכי קטנה שלך.
להילחץ כי תכף פג התוקף של השובר, ואולי זה היה חכם לקנות אותו כי הוא מקנה לך הנחה, אבל אם לא תמצאי בחנות שום דבר שעולה עלייך בלי להיקרע ולהיפרם לחלוטין, עלול להיווצר מצב שסתם תשרפי כסף במקום לחסוך כסף.
למדוד חצי חנות (את החצי השני מודדת החברה התומכת שלך), כי סטטיסטית - ככל שתמדדי יותר, גדל הסיכוי שתמצאי משהו במידה שלך. או במקרה הכי גרוע, תבקשי שיתפרו לך יחד שני פריטים ואולי כך תמצאי משהו במידה שלך.
בפעם הראשונה בחייך להתעלם מהמחירים, כי יש לך קופון, ובראש שלך זה משום מה מתורגם ל"הכל בחינם, יאללה בלאגן".
לגלות שאמנם רוב הבגדים לא עולים עלייך, ומה שכן לא ממש נסגר, אבל לשמוח שלחלק מהדברים יש גומי. גומי הוא חברך הטוב ביותר.
למצוא שלוש שמלות יפות. להמשיך להתעלם מהמחירים. להקשיב לחברה שלך המתעקשת כי את חייבת לקחת את שלושתן. טוב, למען ההגינות - את כרגע שכנעת אותה לקחת שמלה וחצאית, אחרי שהיא ממש התכוונה לבחור אחת בלבד מבין שתיהן.
לקנות שלוש שמלות בחנות מהממת-אבל-קצת-מפחידה, במחירים גבוהים בהרבה ממה שאת רגילה, אבל היי - היה לך קופון. לא היתה לך ברירה.


מעשה חכם: להחליט שאת עושה הפסקה ומפסיקה לקנות בן אנד ג'ריז לזמן מה, ברגע שתסיימי את מה שיש לך כרגע במקפיא, כי הבגדים שלך כבר לא עולים עלייך. ואמנם לשמלות החדשות שלך יש גומי, אבל גם ליכולת של הגומי יש גבול. 

מעשים לא חכמים: להחליט שמעט הבן אנד ג'ריז שיש לך בפריזר כרגע לא יספיק לך הערב, ואת צריכה משהו טעים עם הכדורגל. בכל זאת, חצי גמר היורו.
לחפש בפינטרסט שלך את המילים mug ו-cup, כי את יודעת שיש לך שם כל מיני מתכונים לעוגות בספל.
למצוא את המתכון לבראוני בספל. להודות בפני עצמך שעברת את נקודת האל-חזור, ושזה עניין של דקות עד שתאכלי עוגה בכוס.
לערבב בספל שמן, סוכר, קקאו, קמח. לחמם במיקרו במשך דקה. להניח מלמעלה את מעט הגלידה מהפריזר.
לטעום. להיזכר כמה מדהים השילוב של בראוני חם עם גלידה קרה. לאכול את הכל בנשימה אחת, בלי להרים את הראש מהספל אפילו פעם אחת.
להיזכר בשמלות החדשות שלך. לתהות האם הן יעלו עלייך מחר.

אז לסיכום - 
מעשה חכם: להכין בראוני בספל.
מעשה לא חכם: להכין בראוני בספל.


***
בראוני ספל במיקרו
מקור המתכוןAmandeleine, עם שינוים קלים שלי (פחות סוכר, יותר מים)

כמות: ספל אחד. אני הכנתי בספל ענק, כזה שאפשר לעבור לגור בתוכו, אבל בעקרון כל ספל בגודל סטנדרטי יתאים.

מצרכים:
2 כפות שמן קנולה
3 כפות מים
מעט תמצית וניל
קורט מלח
1/4 כפית אבקת נס קפה (לא חובה)
2 כפות אבקת קקאו
1 כף סוכר לבן
1 כף סוכר חום דמררה
2 כפות קמח לבן

אופן ההכנה:
1. מניחים שמן, מים, וניל, מלח וקפה בספל. מערבבים עם כף או מזלג.
2. מוסיפים קקאו וטורפים היטב עם מזלג.
3. טורפים פנימה שני סוגי סוכר.
4. מוסיפים קמח וטורפים היטב עם מזלג.
5. מכניסים למיקרוגל ל-60-75 שניות - ככל שזה יהיה פחות זמן בתנור, תקבלו בראוני פאדג'י יותר, ממש אפוי בקושי. לדעתי, כמה שפחות אפוי, יותר טוב. אבל זו רק אני, ואף אחד לא אמר שאתם צריכים לחשוב כמוני.*

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • רוצים להוסיף לבלילה שוקולד צ'יפס? לכו על זה.
  • רוצים להוסיף מעט גלידה לבראוני האפוי שלכם? בבקשה בבקשה, בכל לשון של בבקשה, לכו על זה. התוצאה לא פחות מנהדרת.
  • רוצים לאכול את הבראוני שלכם בלי מים ליד? טעות. אתם תזדקקו לבקבוק וחצי של מים. מינימום בקבוק וחצי. בקבוק קטן, קטן. תירגעו, לא גדול.
  • אני מקווה שאתם מעריכים את זה שאני נורא עייפה ולכן אין לי כח לספר לכם על האכזבה שלי מגרמניה (איטליה-ספרד בגמר? באמת?) ומהמודם שלי (אחרי שלושה חודשים אתה נשרף? באמת?) ומזה שאני עייפה מדי כדי לעשות משהו בלילה הלבן (רגע.. ללכת לישון נחשב "לעשות משהו"? אם כן, אני הכי עושה משהו הלילה).
  • טוב, מי מוצא לי שלושה דברים כיפיים לעשות המצריכים שמלה יפה? בעצם מספיק שניים - את אחת השמלות אני יכולה ללבוש לעבודה. בעצם אולי שתיים. אוקיי, אז אני צריכה משהו כיפי לעשות, משהו שיאפשר לי ללבוש את אחת השמלות החדשות והיפות שלי. רעיונות? מישהו?

לפני

אחרי
(כעבור חמש דקות. בדיוק)

* סתם, ברור שאתם צריכים

24 ביוני 2012

עוגיות שוקולד צ'יפס עצומות

שאלה לי אליכם: תכננתם פעם משהו במשך שנתיים?


אוקיי. סבבה. ועכשיו שאלה נוספת: תכננתם פעם עוגיות במשך שנתיים?


מישהו? קדימה. אל תתביישו. לא?


טוב, אני אתחיל. אולי זה יתן לכם אומץ להתוודות.


אם הייתם פה לפני אוקטובר האחרון, ודאי יצא לכם לשמוע אותי בוכה כמו ילדה קטנה מספרת בחינניות של בלרינה מילולית על הלימודים שלי. הלימודים האקדמאיים, כלומר התואר, לא לימודי הקונדיטוריה. על זה תשמעו אותי מייללת בהזדמנות אחרת.

אבל בסופו של דבר, לאחר ארבע שנים מפרכות, סיימתי. גם על זה כבר קראתם, לכן אין צורך שאספר לכם שוב על התואר או על שתי החברות הטובות שלי.

מה שכן אספר לכם עליו זה העוגיות שתכננתי להכין מזמן. כאילו.. ממש מזמן. היה לי ברור שכיוון שעבדנו כל כך קשה בשביל התואר הזה, אצטרך להכין לחברותיי משהו טעים כשנסיים אותו ו/או נקבל את התעודה עצמה. "אצטרך" במובן של "ממש ממש ארצה".


אז בשנה-שנתיים האחרונות הסתובבו לי בראש כל מיני רעיונות. לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, אבל די מהר התבייתתי על הרעיון של עוגיות עצומות - שוקולד צ'יפס, ברור - עם כיתוב שוקולדי. ולפני מספר חודשים, לאחר שהתחלתי לראות בפינטרסט כל מיני graduation caps מממתקים, החלטתי שלנסות להכין כאלה בעצמי לא יכול להיות רע: או שיצא לי משהו חמוד שאהיה מרוצה ממנו ואוכל להעניקו לחברות... או שיצא לי משהו מטופש ממש וכל כך מחריד שאוכל לצחוק על חשבונו - וחשבוני - בבלוג. win win.

בשבוע שעבר התקיים טכס קבלת התואר באוניברסיטה. זה היה אירוע משעמם למדי, למען האמת. הרקטור וסגניתו - שני אנשים שלא ראיתי מעולם, ואפילו אם אתקל בהם עכשיו ברחוב, כאילו.. פיזית אתקל בהם, ככל הנראה עדיין לא אזהה אותם - נאמו. זמרת שנראתה כמו כפילה של מיקי קם שרה שיר של קובי אפללו (לא מאמינה שזה קרה לי. זה גרוע כמעט כמו מחרוזת שירי צביקה פיק שנאלצנו לבצע בטכס הסיום של התיכון לפני אי אילו שנים), המשיכה ל"רק בגלל הרוח" (בגלל הרוח? כן? חשבתי שזה בגלל המדעים המדויקים) וגמרה אותי סופית עם "צעיר לנצח" (גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לטכס יום הזכרון לבוגרי תואר ראשון ו/או שני. ונעבור לשיר הסוחף הבא, "שריפה אחים שריפה"). איזה דוקטור או פרופסור נתן הרצאה מרתקת על משפט פיתגורס (כנראה שלא, פשוט אלו היו שתי המילים היחידות בהרצאה ששמעתי. בעצם זה לא מדויק, שמעתי אותו גם אומר אפלטון במלעיל, כאילו מדובר בחברו הטוב מהשכונה. "אני זוכר, כשהייתי ילד, ושיחקתי סטנגה עם אפ-LAT-ון". אפלTON, פרופסור/דוקטור, אפלTON. בחייאת, קצת כבוד..), מלווה במצגת מרטיטה בשחור לבן. חבוב, אם אתה לא יודע לעבוד עם פאואר פוינט, פשוט שחרר. היצמד למה שאתה טוב בו. תראה אותי - ברגע שהבנתי שמתמטיקה זה לא התחום שלי, ויתרתי. האמן לי, let go. זה יעשה לך רק טוב.


ואז עברו לחלוקת התארים: תואר ראשון. תואר שני. בוגר תואר ראשון בהצטיינות. בוגרת תואר שני בהצטיינות יתרה. תואר במדעי המחשב עם קולנוע. תואר במתמטיקה וכלכלה. תואר בגיאופיזיקה. תואר ב-אהההההה. שלוש עשרה שורות של בוגרים היו שם. שלוש עשרה. וכולם צעדו על הבמה בצורה מצחיקה (כן, גם אני. אבל היי, לפחות הפחד הגדול שלי לא התממש והצלחתי לא ליפול על הבמה!).



בקיצור, זה היה ארוך. ולחשוב שכמעט נאלצתי לעבור את זה לבד.


אתם מבינים, ניסו להושיב אותנו לפי שמות משפחה. אז כן, יש בזה הגיון, כי כשעולים לבמה וזה.. עניין הא"ב מצמצם את הבלאגן. הבעיה היחידה היא שחברותיי ואני התפזרנו על כל הא"ב - אחת בהתחלה, השניה באמצע והשלישית בסוף. לאחר שהתיישבנו, או ליתר דיוק - חברה אחת ואני התיישבנו וכעבור עשר דקות הגיעה השלישית, באיחור, והתיישבה - פנה אלי מישהו שלמד איתי וישב כמה כסאות לשמאלי בחיוך: "נראה לי שזו הפעם הראשונה והאחרונה בתואר שמפרידים ביניכן". מצחיק, בחור. מצחיק.

רואים כמה העוגיה גדולה? לא? הממ. בואו ננסה שנית.

ועכשיו? יותר טוב, לא? חכו, בסוף מגיע הכי טוב

אבל אז, כשכל באי הטכס כבר היו ישובים בכסאותיהם והאירוע עמד להתחיל, שמעתי את אחת החברות משמאלי קוראת בשמי. היא הראתה לי שהכסא מימינה והכסא משמאלה פנויים - כנראה היו בוגרים שהחליטו להבריז מהטכס, למרבה השמחה. הבטתי ימינה לעבר החברה השניה (כן, אני זאת שנמצאת באמצע הא"ב), ולאחר מספר שניות של החלפת מבטים מהוססים, עשינו מעשה: קמנו וצעדנו לעבר החברה עם הכסאות הפנויים. בדרך דרכתי על כמה אנשים, הצלפתי באחרים עם תיקי, ובאופן כללי - פשוט הייתי אני. אתם מבינים איזה נס זה שלא נפלתי על הבמה בהמשך הערב?!

ברגע שהתיישבנו יחדיו, לאחר שעשינו רעש ובלאגן בדרך, נשמנו לרווחה ואמרנו אחת לשניה "או. עכשיו זה מרגיש כמו שצריך". בשאר הערב לא הפסקנו לדבר ולצחוק וכפי שקרה לאורך כל הלימודים, אנשים נזפו בנו במבטיהם מכל עבר. אמא ואבא שלי, שישבו כמה שורות מעלינו, זכו לקבל הצצה קטנה אל עבר התואר של בתם (זו אני!). אבל לא נראה לי שהם התייחסו לזה יותר מדי, האופוריה של "היא סוף סוף סיימה ללמוד!!!" אחזה בהם לאורך כל הערב.


למחרת הטכס התמלא כל הפיד הפייסבוקי שלי באנשים כאלו ואחרים, מחויכים מאוזן לאוזן, לבושים בחולצות לבנות ואוחזים בידיהם את תעודת הסיום בגאווה רבה. ומה אצלנו? הרשו לי לצטט מייל ששלחה אחת החברות: "כמה אופייני - כולם מעלים תמונות שלהם מחויכים עם התעודות המטופשות האלו, ורק אצלנו על הוול מתנוססות תמונות של עוגיות".

למי שתהה, קוטר כל צלחת הוא 26 ס"מ

תכלס? הכי אופייני.


אז אתם רוצים לשמוע על העוגיות? שמעו, אין הרבה מה לספר. אפיתי שתי עוגיות שוקולד צ'יפס גדולות. ממש גדולות. עשרים-ומשהו-סנטימטר-גדולות. כתבתי על כל אחד בשוקולד "מתמטיקאית דגולה", בדיחה שלנו מהסמסטר הראשון של הלימודים. על כל עוגיה הצמדתי שני graduation caps שהכנתי. הנחתי כל עוגיה מקושטת על צלחת, עטפתי בנייר צלופן וסרט והבאתי לחברותיי הבוגרות, המתמטיקאיות הדגולות.


ואם אתם שואלים את עצמכם את מה שהבנות שאלו אותי, התשובה היא לא - לא הכנתי לעצמי עוגיה. למה? קודם כל, כי טעמתי כל כך הרבה במהלך ההכנה, שממש לא היה צורך. חוץ מזה, לא רציתי לפשל בהכנה, אז כמה ימים קודם לכן הכנתי שתי עוגיות נסיון, אותן לקחתי לעבודה, ומשתיהן טרחתי "לטעום". אז.. אז זה קצת כאילו הכנתי לעצמי שתי עוגיות כמה ימים לפני הטכס. אל תדאגו לי, אני לא אמות מרעב. לעולם לא. אין סיכוי.

עוגיית נסיון #1

טוב, הכבדתי עליכם עם מספיק פרטים לא חשובים ולא מעניינים? אפשר לעבור למתכון?

ועוגיית נסיון #2. גם אתכם נורא מצחיק שדווקא ב-tough cookie יש סדק בגודל של החיים?
או רק אותי?

***
עוגיות שוקולד צ'יפס עצומות
מקור המתכוןMel's Kitchen Cafe

כמות: מל הכינה עוגיה אחת של כ-28 ס"מ, אני אפיתי שתיים שקוטרן 22-25 ס"מ (אז לא יצאו לי עיגולים מושלמים, אז מה)

מצרכים:
1/2 כוס סוכר לבן
1/2 כוס סוכר חום דמררה
100 ג' חמאה מומסת קרה
1 ביצה
1/2 כפית תמצית וניל
1/2 1 כוסות קמח לבן
1/2 כפית אבקת סודה לשתיה
1/2 כפית מלח
1/2 כוס שוקולד צ'יפס

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות. מציירים שני עיגולים גדולים על שני ניירות אפיה שונים - אני השתמשתי ברינג בקוטר 18 ס"מ - ומרפדים שתי תבניות תנור בנייר, עם הצד המצויר כלפי מטה, מן הסתם. אפשר לנסות להשתמש בתבנית אחת עבור שתי העוגיות, אבל זה עלול להיות קצת צפוף מדי, ויש סיכוי שהעוגיות תתחברנה לאחת סופר-ענקית.
2. מניחים שני סוגי סוכר וחמאה מומסת בקערת המיקסר. מקרימים בעזרת וו גיטרה, למשך משהו כמו חמש דקות.
3. מוסיפים ביצה ותמצית וניל וממשיכים לערבב, עד להיטמעות.
4. בקערה נפרדת מערבבים חומרים יבשים - קמח, סודה ומלח.
5. מוסיפים חומרים יבשים לקערת המיקסר בהדרגה, תוך כדי ערבוב איטי. ממשיכים לערבב, רק עד לקבלת בצק אחיד.
6. מקפלים פנימה שוקולד צ'יפס - אפשר עם לקקן, אפשר גם להפעיל את המיקסר על מהירות איטית מאד למספר שניות.
7. מחלקים את הבצק לשניים ומניחים כל חצי במרכז העיגול שציירנו מראש בתוך התבניות. משטחים כל גוש בצק בתוך העיגול, כאשר אפשר לחרוג קצת מגבולותיו אם הבצק עבה מדי. קחו בחשבון שהעוגיה מתפשטת עוד קצת במהלך האפיה.
8. אופים 12-16 דקות, עד שהעוגיות משחימות ומתייצבות, אבל לא קשות מדי.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • למה חמאה מומסת ולא רכה, כמו ברוב המתכונים של עוגיות שוקולד צ'יפס? לא יודעת. אבל מישהי שאלה את מל על זה, ולטענתה הקמח נספג יותר טוב בבצק כשמשתמשים בחמאה מומסת ולא רכה, וכך העוגיות יותר יציבות מעוגיות שוקולד צ'יפס רגילות, או משהו כזה. אני פחדתי לעשות דווקא ולנסות עם חמאה רכה אחרי הסבר כזה משכנע, אבל אתם מוזמנים לנסות ולספר לי איך יצא.
  • תראו, יש לי בבית מלא פירורי בייגלה שנשארו מהעוגה הזאת, ואני רק מחפשת מה לעשות איתם מאז (כן, לפעמים התשובה היא פשוט "להכניס אותם לתוך מעדן וניל ולשמוח", אבל גם לזה יש גבול), אז הוספתי אותם גם לעוגיות האלה. ממש ממש לא חובה, אבל אם בא לכם.. אני הוספתי שתי כפות של בייגלה טחון יחד עם השוקולד צ'יפס.
  • אם אתם תוהים האם אפשר להקטין את העוגיות העצומות האלה ולהכין אותן כעוגיות שוקולד צ'יפס סטנדרטיות, גודל-wise,  אז נראה לי שכן. אבל למה? מי לא רוצה עוגיית שוקולד צ'יפס עצומה בחייו?
  • בפעם הראשונה שהכנתי את העוגיות, המתנתי בערך יממה שלמה מרגע הכנת הבצק ועד לאפייתו, כלומר הכנסתי אותו למקרר ושמרתי אותו שם עד לאפיה. בעקרון זה אפשרי, אבל כשהוצאתי את הבצק וניסיתי לשטח אותו בתבנית, הוא התנגד לי ולא שיתף פעולה יותר מדי. בפעם השניה השתמשתי ישר בבצק, ללא קירור. הוא היה הרבה יותר רך ונוח לעבודה, ממש התמסר לי. אבל רק שתדעו.. זה אפשרי. מקסימום, אם ממש קשה לשטח אותו, אפשר לתת לו לעמוד כמה דקות בחוץ. יש כרגע שלוש מאות ותשע מעלות ביום ממוצע, אני מאמינה שהבצק יתרכך לכם די מהר.
  • אה, כיתוב השוקולד: פשוט המסתי כמה עשרות גרמים שוקולד מריר (אני נוטה לומר שמונים גרם, אבל זה היה ממש יותר מדי) במיקרו, מילאתי קונוס קטן בשוקולד המומס, גזרתי את הקצה המחודד שלו (כמה שיותר מחודד, יותר טוב) וכתבתי. את הקונוס עצמו, אגב, לא הכנתי לבד, כי לא משנה כמה פעמים אנסה - אני פשוט. לא. מצליחה. מזל שכמה ימים קודם לכן נפגשתי עם חברה הרבה יותר מוכשרת ממני, והמלאכית הזו הכינה לי שני קונוסים מראש. זו חברות אמיתית :-)
  • ולגבי ה-graduation caps: הכנתי ריסז קאפס (אפילו יותר פשוט מהמתכון בלינק: פשוט המסתי מעט שוקולד מריר וציפיתי מנז'טים קטנים, קיררתי, הנחתי מעט חמאת בוטנים מעל השוקולד, קיררתי עוד קצת ולבסוף כיסיתי את חמאת הבוטנים בעוד שוקולד מומס. לאחר קירור נוסף קילפתי את המנז'טים) והעמדתי אותם על הראש, כך שהצד הרחב כלפי מעלה. לקחתי ריבוע של שוקולד לינדט 70% (סתם כי זה השוקולד היחיד המחולק לריבועים מספיק גדולים, או לפחות היחיד שמצאתי) והדבקתי לחלק העליון (הרחב) של הריסז עם מעט שוקולד מומס. במרכז כל ריבוע הדבקתי סוכריה - אני לא מצאתי עגולה שהתאימה, אז השתמשתי בסוכריות בצורת כוכבים, אבל אם יש לכם עגולה טובה, אז מעולה. בצמוד לסוכריה הדבקתי "חוטים" אשר השתלשלו במורד ה"כובע". החוטים היו בעצם סוכריית ליקריץ שחורה כזאת שגזרתי לחתיכות. בסוף בסוף הדבקתי שני כובעים לכל עוגיה. עם שוקולד מומס, אלא מה. האמת היא שתכננתי לצרף רק כובע אחד, אבל הכנתי מראש ארבעה ולא שניים, היות שפחדתי להרוס ורציתי שיהיו לי ספיירים.. ואז כולם יצאו סבירים ולא ידעתי מה לעשות, אז החלטתי (זאת אומרת, אממ.. חישבתי. כי אני מתמטיקאית דגולה וזה) שיש מספיק מקום על העוגיפלצות שלי לשני כובעים. 
  • אני יודעת, אני יודעת. גם אני בהלם מהיצירתיות של עצמי. בייקרלה, מאחורייך.


אה? אה? הכי טוב או לא?
(שמתם לב לעשר האגורות בתחתית התמונה, כן?)

17 ביוני 2012

מיני קאפקייקס נוטלה

אני לא ממש יודעת מה לומר. אין לי נושא לשיחה. יש למישהו עצות?

ושוב הפכתי את הספה לחלק מהמטבח. הפעם גם הכרית נכנסה לפריים.

זאת אומרת...

אני יכולה לספר לכם על הכתבה המזעזעת שראיתי הערב בטלוויזיה על בני נוער העוברים ניתוחים קוסמטיים בכמויות. טוב, בנות נוער. או על הכתבה שהופיעה מיד אחריה - על אמנית אוסטרלית בת חמש. כן, אמרתי אמנית. לטענתה, היא אוהבת את כל הצבעים. אפילו שחור ואפור.

אני יכולה להתרעם על שלושת האנשים - שתי נשים וגבר - המבוגרים למדי שישבו מאחוריי בהצגה לפני כמה ימים ולא. הפסיקו. לדבר. במשך כל ההצגה, הם רק התלוננו ונאנחו על כמה שההצגה לא מוצלחת. אני, שדווקא נהניתי - עד כמה שניתן היה ליהנות, בהינתן הקדיחות הבלתי פוסקות של שכניי האחוריים - הסתובבתי אליהם כל כמה דקות ושילחתי מבט נוזף. אמא שלי, שישבה לידי, סייעה למאמץ המלחמתי במבטים חמורי סבר משלה, אבל זה לא עזר. זה היה כל כך גרוע, שבסופו של דבר, בערך עשרים דקות לסיום ההצגה, הסתובבתי וביקשתי מהם להפסיק. ממש ביקשתי, בקול, עם מילים. עכשיו.. אני לא יודעת עד כמה אתם מכירים אותי, אבל זה ממש נדיר שאעיר למישהו, הם צריכים לעשות משהו ממש קיצוני על מנת שזה יקרה.
מובן שזה לא עזר לי, כי מסתבר שהם בכלל לא שמעו אותי - איך ישמעו, הם לא סתמו לרגע - וכשפנינו אליהם בתום ההצגה ואמרנו שהם ממש הרסו לנו, אחת מהן - עם מראה וקול של מורה, לא פחות - אמרה לנו בתמימות "אז למה לא אמרתן כלום?"

are. you. kidding. me.

אני יכולה גם לספר לכם שבשבת האחרונה הייתי בים וחוויתי תחושת חופש של ממש. לאורך כל התואר שלי, חברותיי ואני היינו מייבבות ללא הפסקה מתחילת הקיץ ועד סופו, בפרט בשבתות: "אנחנו רוצות ים!". אתם יודעים כמה קשה זה לשבת יום שלם מול הפייסבוק ולראות סטטוסים עמוקים של אנשים ("ייייייםםםםםם", "איזה יום מושלםםםם לים!!!!" וכו') ותמונות של בחורות בבגדי ים שבוודאות העבירו את כל החורף בהרעבה עצמית (אני מסרבת להאמין שבחורה מסוגלת גם לאכול וגם להיות רזה. בחרי אחד והתמידי, אי אפשר את שניהם)?
אממ. זאת אומרת. לשבת מול הקלסרים והסיכומים והתרגילים והקוד והאינטגרלים ו... טוב, על מי אני עובדת. זה תמיד היה פייסבוק.
אז כשסוף סוף הפכתי לאחת מהאנשים האלה - מינוס סטטוס הכולל משיכת אותיות ו/או תמונת תת משקל - זה היה פשוט אושר טהור.


לחילופין, אני יכולה להתמרמר על זה שלא משנה כמה אני מנסה לצחצח את הבית (אם כי בינינו, מתחילת התהליך ברור לי שזה נועד לכשלון), בסוף הוא מתכלכך מחדש ומצריך נקיון נוסף. ולא משנה כמה מאות שקלים אני אוציא בסופר, בסוף אצטרך לבקר שם שוב ולהוציא את אותו הסכום על אותם המצרכים. וכן, "מצרכים" זה אכן שם נרדף לבן אנד ג'ריז. ולא משנה אם אמלא את מיכל הדלק עד לגבול העליון שלו, בסוף תידלק הנורה והאוטו יאיים לפתוח בעיצומים אם לא אעשה משהו בנדון. ולא משנה כמה טוב אכבס את הבגדים שלי... רגע, בעצם אמא שלי עדיין עושה לי כביסה. אז לא משנה.


המילה שאתם מחפשים היא פרזיטית.


אני יכולה לשאול אתכם האם אתם מבינים למה ד"ר מרדית' גריי וחבריה מתעקשים לחזור לבית החולים סיאטל גרייס כל שנה מחדש. לא יודעת, לי נראה שהמקום הזה מקולל ומוטב היה לשרוף אותו ולהקים בית חולים חדש במקום אחר. אבל אולי זו רק אני.


אה אה, אני יכולה לחלוק אתכם את טיפשותי ה(לא-כל-כך-)חיננית. זו שבעטיה התבאסתי במשך ערב שלם בעודי מנסה להתנסח ולחשוב מה אומר לבעל הבית שלי ואיך אבקש ממנו בעדינות להחליף את המזגן הישן והרועש שלי שמסתבר, בנוסף לכל, שהוא גם לא עובד.
ואז - כעבור שלוש שעות - הבנתי שאם מפעילים מזגן על חום, אין סיבה לבוא בטענות אליו כשהוא לא מקרר.


או שאני יכולה פשוט לספר לכם על מיני קאפקייקס נוטלה. קטנים, נוטליים, טעימים מאד.*


* מישהו בעבודה אמר לי שהוא לא התעלף עליהם ושהכנתי כבר דברים יותר טעימים. מצד שני, הוא ביקש ממני להכין לו משהו עם שוקולד השחר, אז אני לא יודעת עד כמה אפשר לסמוך עליו.


***
מיני קאפקייקס נוטלה
מקור המתכון: כאילו, כשידעתי שאני רוצה להכין קאפקייקס עם נוטלה התחלתי עם המתכון הזה, אבל אני משווה בינו לבין מה שהכנתי בסוף ומתקשה למצוא דמיון, אז.. נראה לי ששיניתי די הרבה. הרבה ברמת היא-הכינה-קאפקייקס-חמאת-בוטנים-עם-ציפוי-נוטלה-ואני-פשוט-הכנתי-קאפקייקס-נוטלה. בכל אופן, ההשראה הגיעה משם.

כמות: לי יצאו 24 מיני קאפקייקס - מילאו לי תבנית אחת בדיוק. איזה אושר. אני משערת שאם מכינים קאפקייקס בגודל רגיל, אמורים שנים עשר, בערך.

מצרכים:
50 ג' חמאה רכה
1/2 כוס סוכר חום דמררה
1/4 כוס נוטלה
1 ביצה
1/2 כוס חלב
1 כפית תמצית וניל
1/2 1 כוסות קמח לבן
1/4 כפית מלח
1/2 כפית אבקת אפיה

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית מיני-שקעים במיני-מנז'טים (או שלא, אבל אז יהיה פחות כיף לחלץ את הקאפקייקס).
2. מניחים חמאה וסוכר בקערה בינונית. טורפים היטב עם מטרפה (כדאי להניח את הקערה על מגבת בזמן העבודה, זה עשוי לסייע לה לזוז פחות).
3. מוסיפים נוטלה וטורפים היטב.
4. מוסיפים ביצה, חלב ווניל. טורפים עד לקבלת בלילה אחידה.
5. מוסיפים קמח, מלח ואבקת אפיה. מערבבים רק עד לקבלת בלילה חלקה, לא יותר מדי - זה לא טוב! מרקם, דחיסות, פויה. ערבוב מינימלי, טוב?
6. מחלקים את התערובת בין שקעי התבנית ואופים 10-14 דקות, עד שהקאפקייקס תפוחים ויפים, וקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא נקי. מצננים מספר דקות בתבנית ולאחר מכן מחלצים ומצננים לגמרי.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • בתשובה לשאלתכם - כן, אפשר להכין במיקסר.
  • ובתשובה לשאלתכם השניה - לא, אני לא יודעת למה הכנתי בלי מיקסר. נראה לי כי התעצלתי להוציא אותו מהארון, וחשבתי לעצמי שאם הצלחתי (פעמיים!) להכין קרם חמאה עם מטרפה ידנית (תודה לך, קורס יקר, על שכמעט גרמת לשתי הידיים שלי לנשור), אז מה זה לטרוף חמישים גרם חמאה עם חצי כוס סוכר. פינאטס.
  • המממממ פינאטס. בא לי.
  • טוב, זה שקר. יש לי כאב בטן מכל הגלידה שאכלתי קודם. לא בא לי כלום חוץ מהמון המון מים.
  • אגב, אם מתחשק לכם לקרמל את הסוכר ואז להוסיף לו את החמאה ואז להוסיף את שאר הדברים שצריך בשביל הבלילה, אז מגניב. אבל סתם שתדעו, אם קורה לכם הדבר הזה שתכף תראו, זה לא טוב. כדאי לוותר. ואולי לטרוף את החמאה והסוכר. חבל סתם לבזבז חמאה וסוכר. XOXO, אחת שיודעת.
  • רק שיהיה ברור: אני לא מחזיקה את הסיר בתמונה למעלה. לא נוגעת בידיות שלו בכלל. הוא דבוק לכף ומרחף באוויר.. האמת היא שהייתי בטוחה שהרסתי את הסיר, אבל איכשהו הכל נשטף ממנו די בקלות. סוג של קסם, הידד. וכן, הוא גם ניתק מהכף לבסוף. "לבסוף".. שלוש שניות אחרי שצילמתי את הפלא המרחף.
  • ועוד משהו: אם יש לכם המון גנאש במקפיא (ברצינות, למה הוא לא נגמר לי? יש מצב שכבר פג תוקפו) והכנתם מרשמלו ביתי חביב (אבל הוא לא יצא לכם מספיק טוב כדי לפרסם בבלוג שלכם) ובא לכם לקשט את הקאפקייקס ואולי אפילו להניח אותם מספר שניות בתנור כדי שהמרשמלו יימס קצת - לכו על זה.
  • אבל: או שפשוט תניחו מעט גנאש על המיני קאפקייקס ומעליו מרשמלו, בלי להחזיר את הקאפקייקס לתנור, או שתשתמשו במיני מרשמלו ואז תחזירו את המיני קאפקייקס לתנור. או שתניחו מרשמלו רגיל על קאפקייקס רגילים ותחזירו לתנור. אתם מבינים, אני השתמשתי בחתיכות מרשמלו גדולות מדי עבור המיני קאפקייקס שלי, אז זה לא נראה כל כך טוב אחרי הביקור החטוף בתנור.
  • חזרתי ממש אחורה, אבל נזכרתי במשהו: אם לא הוצאתם את החמאה מספיק זמן מראש ואין לכם סבלנות לחכות שהיא תתרכך (אם כי בואו לא נעמיד פנים שהיא לא מתרככת תוך שניות בחום הנוכחי, בין אם תרצו בזה או לא), אפשר לרכך אותה במיקרוגל - משהו כמו עשר שניות, לא יותר, כדי שהיא לא תימס!



ווהו, הפרק האהוב עלי בסיינפלד בטלוויזיה. תודה לאל שלוקח לי שעות לכתוב ונשארתי ערה.