> מאי 2012 | Morcake

27 במאי 2012

לחם קופים עם שום וגבינה צהובה

העניין הוא כזה. אתם אחד הקשרים הכי ארוכים שהיו לי. באמת, אתם נמצאים אי שם בטופ.. וואן שלי. כבר יותר משנתיים, לא צחוק. ואני קצת מרגישה שנכנסנו כאן לאיזשהו סוג של שגרה.

עכשיו תראו, אני לא אומרת ששגרה זה רע, או משהו כזה (מצד שני, אנשים הכותבים "שגרע" - אותם.. אותם צריך להוציא להורג). אבל מדי פעם צריך לגוון, לא?


בכל זאת, אני לא רוצה לקום בבוקר יום אחד, למצוא פתק עליו מופיעות בכתב ידכם (הקולקטיבי) שלוש מילים בודדות: "נמאס לנו. עזבנו". ואז לפרוץ בבכי.

או לחלוף ליד המחשב שלכם בתמימות מתישהו ולפתע לגלות בלוג אחר פתוח בדפדפן שלכם. לא לא, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להבריח אתכם אל זרועותיו של בלוג אחר. ועוד לתפוס אתכם על חם. ואז לפרוץ בבכי.


אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לנסות להפתיע אתכם.

ומה אומר "הפתעה" ו"גיוון" יותר ממאפה מלוח בבלוג של מתוקים?


נכון - מאפה מלוח עם גבינה בבלוג של מתוקים עליו אחראית בחורה המתנגדת אידאולוגית לגבינות

ובכל זאת.


אין מה לעשות, הייתי חייבת לעשות משהו כדי לרגש אתכם.

כדי שלא תמצאו את עצמכם יום אחד חושבים ש"פעם זה היה יותר עם... עננים". ואז פורצים בבכי. *

ובמקרה גם יצא ששבועות עכשיו. וזה החג הזה של הגבינות. או כמו שאני בוחרת לקרוא לו מעתה ועד עולם: החג בו אמא שלי הכינה מספיק אוכל כדי להאכיל מדינה אפריקאית קטנה עד בינונית.


אז היות שזה החג הזה של הגבינות - והיות שרציתי לוודא שגודל המדינה שנוכל להאכיל הוא אכן בינוני ולא קטן - החלטתי לתרום למאמץ המלחמתי. אז הבאתי מלא מאפי שמרים שהכנתי בקורס יום לפני ערב החג. מלא, איי טל יו.


והבאתי את עוגת הלימון, קוקוס ואגוזים של טולטולים אשר, לצערי הרב, לא יצאה לי כל כך טוב. אבל אני בטוחה שיש לתלות את האשמה בי ובאפיית היתר שלי, ולא במתכון של טל, כי אצלה העוגה נראית פשוט מעולה. באמת, קפצו לביקור בבלוג שלה ותראו.


אבל תחזרו, כן? אני לא רוצה לפרוץ בבכי!


אה, כן - הבאתי גם לחם קופים עם שום וגבינה צהובה.


אתם בטוח זוכרים שהכנתי לחם קופים עם סוכר, קינמון ואגוזים לפני כמה חודשים. ומאז, בערך אחת לשבוע, אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי - בלב או בקול רם - "וואו, איך בא לי לחם קופים".


לרוב אנשים מביטים בי בצורה מוזרה כשאני אומרת את המשפט הזה בקול. אבל זה לא קשור, הם מביטים בי בצורה מוזרה סתם כך, ג'אסט ביקוז.


אז אתמול הרמתי את הכפפה (המטאפורית. קשה לאפות עם כפפה ביד), התפחתי שמרים, גלגלתי כדורים, טבלתי אותם בחמאה מומסת עם אבקת שום, הנחתי בתבנית ופיזרתי פתיתי גבינה צהובה בין השכבות.


קל להכנה? כן.

כיף להכנה? כן.


תענוג לצפות בתהליך תפיחת השמרים? כן.

טעים? כן כן כן.


(פשוט גבינה צהובה היא סוג של יוצא מן הכלל עבורי בעולם הגבינות.. מין דבר כזה שאני יכולה לאכול. לפעמים. בערך. אם זה אפוי ונראה כמו פיצה. או לחם שום. ולפעמים גם כשזה לא אפוי, אבל רק בכמות של כפית בערך.)


* אם הבנתם את הרפרנס, אנחנו יכולים להיות BFF פור לייף.


***
לחם קופים עם שום וגבינה צהובה
מקור המתכון: התבססתי על לחם הקופים המתוק שלי, הפחתתי בכמות הסוכר, העליתי את כמות המלח, והחלפתי את הסוכר והקינמון מהציפוי באבקת שום וגבינה צהובה. אה, ושיניתי קצת את אופן ההכנה. פישטתי, אם תרצו.

כמות: תבנית קוגלהוף אחת בקוטר של 24-26 ס"מ. אפשר להשתמש גם בתבנית אחרת, כל זמן שהיא עמוקה מספיק.

מצרכים:
1/4 3 כוסות קמח לבן
1/2 2 כפיות שמרים יבשים
1/8 כוס (או בערך כף וחצי) סוכר לבן
1 כוס מים פושרים (מי ברז זה סבבה)
1/3 כוס חלב פושר (מספיק פשוט להוציא אותו מהמקרר כמה דקות לפני ההכנה)
30 ג' חמאה רכה, חתוכה לקוביות
2 כפיות מלח

לציפוי
100 ג' חמאה
2 כפיות אבקת שום
100-150 ג' פתיתי גבינה צהובה (תלוי כמה גבינתי אתם רוצים שהלחם שלכם יהיה. אני התחלתי עם קופסא של 240 ג' והשתמשתי פחות או יותר בחצי.. לא שקלתי או מדדתי, פשוט לקחתי קבוצות של פתיתי גבינה והנחתי בתבנית)

אופן ההכנה:
1. מניחים בקערת המיקסר קמח, שמרים וסוכר. מחברים וו ולישה ומתחילים ללוש על מהירות נמוכה.
2. מוסיפים מים וחלב בהדרגה, בזרם דק. לאחר ההוספה מגבירים את מהירות המיקסר לבינונית.
3. לאחר שהבצק מתחיל לפתח גלוטן - משהו כמו שבע דקות - מוסיפים את קוביות החמאה, אחת אחרי השניה, ומגבירים את מהירות הלישה.
4. לאחר שהחמאה מתחילה להיטמע, אך עדיין לא נטמעה לגמרי, מוסיפים מלח. ממשיכים ללוש עוד כשתי דקות על מהירות גבוהה, עד לקבלת בצק גמיש וחלק.
5. מכסים את הקערה בניילון נצמד ומתפיחים בטמפרטורת החדר למשך כשעה. הבצק אמור להכפיל, פחות או יותר, את נפחו.
6. בסיום התפיחה, מוציאים את הבצק מהקערה, מעבירים למשטח מקומח קלות ומעבדים קצת, רק על מנת לאחד את הבצק.
7. בוצעים מהבצק חתיכות במשקל של כ-10-15 ג' ומגלגלים כל חתיכה לכדור. מניחים בצד.
8. בינתיים מכינים את הציפוי: ממיסים חמאה בקערה קטנה במיקרוגל או בסיר.
9. מוסיפים אבקת שום לחמאה המומסת ומערבבים.
10. מפזרים חופן פתיתי גבינה בתחתית התבנית.
11. לוקחים כדור בצק, טובלים בחמאת השום המומסת ומניחים בתבנית.
12. ממשיכים כך עם שאר כדורי הבצק ומשתדלים למלא את כל החורים בתבנית. לאחר שמסיימים שורה אחת של כדורים, מפזרים מעט פתיתי גבינה מעליה וממשיכים הלאה.
13. אם נשארת חמאת שום בסיום התהליך, יוצקים אותה לתבנית, מעל כדורי הבצק.
14. מתפיחים בטמפרטורת החדר למשך כחמישים דקות.
15. לקראת סיום התפיחה, מחממים תנור ל-180 מעלות.
16. מכניסים את התבנית לתנור. אופים 30-35 דקות, עד שחלקו העליון של המאפה שחום וסדוק קצת. שימו לב: אני הסתפקתי באפיה של עשרים וחמש דקות (כולל סיבוב התבנית לאחר כרבע שעה בתנור), היות שהחלק העליון של המאפה שלי היה שחום מאד וחלקים מסוימים אפילו התחילו להיחרך. אבל כבר הסברתי פעם שהטוסטר אובן חי בעולם משל עצמו, לכן השארתי את זמן האפיה המקורי. פשוט שימו עין על המאפה וודאו שהוא נאפה מספיק אך לא יותר מדי. אם אתם לא בטוחים, אפשר גם לנעוץ קיסם ולוודא שהפנים אפוי.
17. מצננים מספר דקות בתבנית, הופכים על צלחת הגשה ומצננים עוד. מומלץ להגיש חמים, אבל מנסיון - זה טעים גם קר ;-)

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • לגבי כמות ומשקל הכדורים: אני שקלתי כדורים במשקל של 25 ג' (כשלמעשה הם נעו בין 24 ל-27 ג') ויצאו לי שלושים כאלה, פלוס אחד תינוק, משהו כמו 10 ג'. בדיעבד אני חושבת שהכדורים האלה גדולים מדי, היות שהם תפחו מאד ובסופו של דבר כמעט אי אפשר היה להבחין בכך שלחם הקופים שלי מורכב מכדורים. אני חושבת שאם מתחילים עם כדורים קטנים יותר, אז ניתן להבחין בהם יותר בלחם האפוי, גם לאחר התפיחה. לכן כתבתי 10-15 ג' בהוראות.
  • מצד שני, אני חושבת שאולי פעם אחת בחיי האפייתיים הייתי פדנטית מדי (לרוב האפיה שלי היא שכונה שאין לתאר): בפעם הקודמת שאפיתי לחם קופים, לא שקלתי את הכדורים ואני חושבת שהמוצר המוגמר היה יותר חינני ואטרקטיבי. דווקא המראה הקצת אסימטרי של הכדורים יכול לתרום במקרה הזה. אז אל תילחצו אם אין לכם משקל עבור הכדורים, להיפך - זרמו עם זה, זה כנראה לטובה.
  • אני משערת שאפשר להשתמש בשום קפוא וכמובן גם בשום טרי, או לחילופין להוסיף את השום ישירות לבצק. אבל אבקה זה כל מה שהיה לי, ורציתי ממש ללכת על אותו עקרון כמו לחם הקופים המתוק, כלומר שהשום ישמש אותי במקום הסוכר והקינמון בציפוי, אז זה מה שעשיתי. אתם יכולים לאלתר, אם תרצו.
  • אפשר גם להוסיף עשבי תיבול או כל מיני דברים כאלה, שהולכים טוב עם שום. בזיליקום, לא יודעת.. אני פחות מבינה בכל הצד המלוח של המטבח. הצעות ורעיונות יתקבלו בברכה.
  • לגבי הגבינה, השתמשתי בפתיתי עמק, אבל גם כאן זה לא קריטי. לכו על מה שבא לכם.
  • בעקרון, בסיום האפיה של לחם הקופים, אמורים להפוך אותו על צלחת יפה ולהגיש. זה מה שעשיתי, אבל החלק העליון (שהיה התחתון במהלך האפיה) היה בהיר מאד וקיבל את הצורה של התבנית בה אפיתי אותו, בניגוד לצד השני - שהיה שחום וכדורי. לכן הפכתי בחזרה. זה לא כזה משנה, לכו על הצד האטרקטיבי יותר והגישו אותו. ואז התחילו לבצוע חתיכות ממנו. כמו שצריך. כמו קופים.
  • אפשר להכין את הלחם יום מראש, לשמור במקרר במשך הלילה ולהתפיח שוב לפני האפיה. מבחינת זמנים, אתם מוזמנים להסתכל על הוראות ההכנה של לחם הקופים האגוזי המתוק שלי. אותו אפיתי לאחר לילה במקרר, את הלחם הפעם אפיתי ישר אחרי ההתפחה, ובשתי הפעמים יצא אש.
  • וכבר עכשיו בא לי לחם קופים מלוח עם שום וגבינה, ואחריו קינוח של לחם קופים מתוק עם סוכר, קינמון ואגוזים.
  • אפרופו מלוח, סבתא שלי טענה שהלחם היה לה קצת מלוח מדי. אבל היא היחידה ששמעתי ממנה את התלונה הזו. אם אתם לא אוהבים מלוח, אפשר להוריד איזה חצי כפית של מלח.
  • טוב, בפעם הבאה חוזרים לשגרה - מתוק ובלי גבינה. מבטיחה.



אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אפילו לבשתי שמלה לכבודכם. שלא תגידו שאני לא משקיעה בכם!

23 במאי 2012

עוגת גבינה וקרמל עם תחתית בייגלה

היום ייצגתי את החברה שלי ביריד תעסוקה שנערך באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה הפזורים ברחבי הארץ. לא המוסד בו למדתי. לאחר נסיעה של כמעט קצת יותר משעה וחצי - כולל עצירה בדרך ב"ארומה", כי החלטתי מראש שאני צריכה לקנות קפה, ולא רציתי לתת לעובדה שאני מאחרת לעצור בעדי - הגעתי. ואז חיפשתי חניה במשך חצי שעה. גם ההכוונה בעל פה של השומרת בכניסה והתמיכה הטלפונית של חברתי הלומדת שם לא עזרו - נסעתי, נסעתי, הסתובבתי, הגעתי לאיזה בניין עם טיל לידו, משהו הקשור לחקר החלל. נראה לי. בסוף מצאתי חניה. עתודאית חמודה התחילה להסביר לי איך מגיעים לבניין אותו חיפשתי, וכשמלמלתי משהו על זה שאני מחפשת את יריד התעסוקה, היא פלטה את צמד המילים המשמח ביותר בעולם: "בואי איתי". ואמנם, לאחר הליכה קצרה וקיצור ש"בנות אוהבות לעשות, כי זה כולל לעלות במעלית" - מילים שלה, לא שלי - הגעתי.


ואז העברתי חמש שעות מתישות, בשמש הקופחת, של "אתה מכיר את החברה?", "מה בעצם את לומדת?", "אתה סטודנט או בוגר?" ו"אנחנו לא לוקחים קורות חיים, את מוזמנת להירשם באחת העמדות הממוחשבות שלנו. ולקבל חולצה. שחור או לבן? איזו מידה?".


אני, אגב, בחרתי ללבוש את החולצה הלבנה. חשבתי שהיא תקלוט פחות חום. אז חשבתי. ניסיתי לקרר את עצמי בעזרת קרטיב או שניים. טוב, שלושה. ועוד גביע גלידה לקראת סוף היום. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נזלו וטפטפו עלי וטינפו את הידיים שלי בצבע מאכל נוזלי ודביק. קרטיבים, קולטים? אתם כבר יודעים מה אני חושבת על קרטיבים. ובכל זאת, הם היו ישועתי היחידה. לכאורה. גם הם לא באמת הצליחו לצנן אותי, רק ללכלך אותי קלות.


אז כן, זה היה יום מעייף. אבל משעשע. אני מתקשה להחליט מה היה רגע השיא עבורי. ההתלבטות היא בין:


א) הבחור שניגש לדוכן, אמר לי היי וכשהוא קלט שאני מביטה בו כבאדם זר ועומדת לתת לו את נאום ה"אתה מכיר את החברה? מה בעצם אתה לומד? אתה סטודנט או בוגר? בוא תירשם וקח חולצה", הוא מיד המשיך "אני עובד איתך". אני, מופתעת ולגמרי caught off guard, כבר עמדתי לומר לו שהוא כנראה מבלבל אותי עם מישהי אחרת, ואז הוא סובב אלי את התיק שלו, זה ששם החברה שלנו כתוב עליו, והנחית עלי את המכה הניצחת: "את הבחורה עם העוגות". הממ. הבחורה עם העוגות. כאן כבר אין מקום לטעויות. לא מביך. לא מביך בכלל.
המשכנו לשיחה של כמה דקות על סופלה ומיני סופלה ודברים בסגנון, אבל אני די בטוחה שאם אראה אותו מחר בעבודה, לא אזהה אותו. סליחה, בחור שמשום מה הפרצוף שלו לא נכנס לי לראש. זה לא אישי.
(טוב, בעצם זה כנראה כן אישי. אני דווקא ממש טובה בלזכור אנשים - גם שמות וגם פרצופים, לכן ממש מוזר לי שלא זיהיתי. סליחה. אפשר לפצות אותך באיזו עוגיה?)


ב) מגוון ה"מועמדים" שהייתי צריכה לאיית להם באנגלית את תחום הלימודים שלהם, או להסביר להם שכצריך למלא את ה-area of studies, הכוונה היא לא לעיר בה הם לומדים, וגם אלה שלא ראיתי בעצמי, אבל חברה שלי סיפרה לי עליהם - אלה שניסו ללחוץ על מסך הלפטופ כאילו היה מסך מגע. אני לא רוצה שתחשבו שאני שופטת או משהו, אבל כן... אתכם אני רוצה בחברה.


ג) הבחור שביקש חולצה במידה לארג' (אגב, כל היום הזה היה בגדר הגשמת החלום שמעולם לא היה לי: מוכרת בחנות בגדים. אם תסלחו לי על הפרגון העצמי, דווקא נראה לי שיש לי פוטנציאל) ואז הסתכל עלי, שאל מה אני לובשת וכשעניתי לו "מדיום", הוא אמר שבעצם גם הוא רוצה מדיום. מר בחור, אתה קורא לי שמנה?


אבל כנראה שהשיא האמיתי היה ד) שוק התן-קח (טוב, בעיקר קח) שהתנהל בין הדוכנים השונים בסוף היום. "אפשר מחצלת? או מטקות? או סוכריות גומי?" "כן, תביאו לנו חולצות" "אבל נשארו לנו רק אקסטרה אקסטרה לארג'" "לא נורא, נמצא למי לתת".
השלל איתו יצאתי: מטקות (שחברה שלי לקחה ואז החליטה שהיא נותנת לי אותן), בקבוק ספורטיבי כזה למים (גם - החברה לקחה ובסוף התעקשה לתת לי), שקית בד, בקבוק מתקפל למים (כמה בקבוקים צריך הבן אדם?), מחברת משבצות ופרח קטן כזה שרוקד אם שמים אותו בשמש. וכל מיני גלידות, קרטיבים, סוכריות גומי וגו'. רופאי השיניים ברחבי העולם חטפו עכשיו צמרמורת קולקטיבית.


באותו הזמן התקיימה בעבודה שלי, מרחק של כמה עשרות קילומטרים ממני, תחרות עוגות גבינה לכבוד שבועות. אז אמנם ביני לבין גבינה עבר חתול שחור לפני שנים רבות (ליתר דיוק, גביע קוטג' עבר בינינו. טוב, אם ממש ממש לדייק, הוא פשוט נעמד ואני ברחתי ממנו בצעקות), אבל החלטתי להתמודד עם הפחד והגועל ולהגיש עוגה לתחרות. וכיוון שהמח שלי, הפועל בצורה מסתורית ביותר, מקשר תחרויות עם בייגלה, החלטתי גם הפעם לשלב בייגלה בעוגה שלי.


אוקיי, אז בייגלה בתחתית - יש. הלאה לגבינה. לאמא שלי יש עוגת גבינה שהיא הכינה הרבה בעבר והיתה מאד מוצלחת, לטענתה, אז ביקשתי ממנה לצלם את הדף הרלוונטי ממחברת המתכונים ולשלוח לי. למען האמת, חשבתי שמדובר בעוגה קרה, אבל החלטתי לזרום איתה גם כשגיליתי שלמעשה מדובר בעוגה אפויה. בעקרון זו עוגת גבינה פירורים, אבל לקחתי רק את החלק הגבינתי שלה. כי בסיס בייגלה כבר היה לי, לא נזקקתי לבצק פריך.


אבל מה, זהו? בייגלה וגבינה (אגב, במקור רציתי להכין תחתית מקרקרים, כי הרגיש לי שקרקרים וגבינה זה שילוב הגיוני, אבל כמה תגובות צוננות - בלשון המעטה - מחבריי לעבודה הורידו אותי מזה) וזהו? בהתחלה חשבתי לצפות בריבת חלב. ואז נטיתי לכיוון הקרמל. התייעצות עם אמא שלי הוביל אותי לכיוון השוקולד-חמאת בוטנים (איי נואו. יחי המקוריות), אבל לבסוף החלטתי שזה יהיה יותר מדי ושגם ככה אני כבר בדיחה עם השימוש המופרז שלי בשילוב הזה. גם שיחת הטלפון עם בת דודי שכנעה אותי. היא מאד תמכה בקרמל. פחות בשוקולד וחמאת הבוטנים. אז חזרתי לקרמל. 


הכנתי את העוגה לראשונה שבוע וחצי לפני התחרות. הבייגלה - אשר נאלצתי לנסוע עד לבית הוריי כדי לטחון אותו - יצא סבבה. שכבת הגבינה - לא יודעת, מה לי ולגבינה? היא נראתה אפויה, אבל לא מדי. שחומה למעלה, לבנה בפנים - סבבה. הקרמל... פחות סבבה. כאילו, הוא יצא טעים. נראה לי. אבל לא ממש קרמלי. מאד חיוור. די שקוף. סביר מינוס.


את עוגת הפרוטוטייפ לקחתי לעבודה ונתתי לאנשים הוראה מפורשת: אמרו לי את דעתכם. הכנה. אין לי מושג מה הטעם של העוגה, אין לי מושג אם השילוב עובד, אין לי מושג אם בטעות השתמשתי במלח במקום סוכר. בקיצור - אין לי מושג.

אז הם נתנו את דעתם. היו שאמרו שהקרמל מלוח מדי. מעניין, בהתחשב בכך שהוא הכיל סוכר ושמנת מתוקה בלבד. היו שאמרו שהבייגלה מלוח מדי. היו שאמרו שאולי עדיף לוותר על הקרמל. היו שאמרו שאולי עדיף לוותר על הבייגלה. היו והיו ואמרו כל מיני דברים. לבסוף החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני ביותר ולהתעלם מכל הדעות והעצות ולהשאיר את העוגה בדיוק כמו שהיא.


אבל אז נכחתי בסדנת הקונפיסרי וממתקים של מנטקה, אותה העבירה רינת צדוק המעולה. החלטתי להיעזר בכמה מהטיפים שלה ולשדרג את הקרמל שלי. והוא בהחלט השתדרג - בפעם השניה שהכנתי את העוגה, לפני יומיים, לקראת התחרות, הוספתי חמאה, שיניתי קצת את אופן ההכנה, ובתמורה קיבלתי קרמל קרמלי (כן, התיאור שלו הוא קרמלי),  במרקם קצת כמו של טופי, בצבע קרמל (אין אדם בעל אוצר מילים מגוון יותר בעולם כולו) ובטעם נהדר.


ואיך זה נגמר בסוף? חבריי לעבודה - אותם אנשים מקסימים שלקחו את העוגה שלי לתחרות וייצגו אותי בכבוד - עדכנו אותי שזכיתי במקום השלישי. אני לא יודעת אילו עוגות זכו במקומות הראשון והשני, אבל אני מרוצה. תכלס? הפרס והזכיה לא באמת היו חשובים שלי. בסך הכל חיפשתי תירוץ לאפות. רק רציתי מתכון לבלוג :-)


אז הפעם אני לא באמת יכולה לומר לכם "עוגה טעימה בטירוף, אתם חייבים להכין אותה כי לא תוכלו להפסיק לאכול אותה". אני לא יודעת אם זו האמת, כי אני לא יודעת מה טעמה. אבל אני כן יכולה לומר לכם שמדובר בעוגה קלה להכנה, מרשימה ופשוט יפה. אבל אתם מכינים אותה ובא לכם לומר לי מה דעתכם מבחינת הטעם, אשמח לשמוע. 


אה, ושיהיה לכם חג שמח. אני, ברשותכם, אמשיך לרטון על החג המיותר הזה. זה שבאשמתו יש מלא גבינות ויוגורטים ושמנות ודברים לא נעימים, גם בערב החג וגם בכל הפרסומות והשלטים והמבצעים הקודמים לו. נו טוב, לפחות אני יכולה להתנחם בזה שיש לי דבר אחד לחכות לו בשבועות - הפיצות של אבא.


***
עוגת גבינה וקרמל עם תחתית בייגלה
מקור המתכון: הבייגלה לקוח מפאי הצ'אבי האבי שלי (אם כי השתמשתי בסוכר חום כהה הפעם, כי זה מה שמצאתי אצל ההורים שלי), שכבת הגבינה ממחברת המתכונים של אמא שלי, ולפי מה שכתוב שם - ערוץ 3 (כן, זה ישן), הקרמל.. לא ממש זוכרת מאיפה לקחתי את הכמויות המקוריות, אבל בסוף שיניתי והשתמשתי בכמויות שלי, אז המקור הוא שום מקום, בעצם.

כמות: תבנית עגולה בקוטר 26 ס"מ

מצרכים:
לתחתית
250 ג' מקלות בייגלה (אם אתם מוצאים לא מלוחים, אחלה. אחרת, מלוחים זה גם טוב. לא שומשום!)
2 כפות גדושות סוכר חום כהה (אפשר גם דמררה)
200 ג' חמאה מומסת, רצוי צוננת (אבל לא חובה)

לעוגת הגבינה
3 ביצים, מופרדות
1 כוס סוכר לבן
750 ג' גבינה לבנה 5/9% (אני השתמשתי ב-5% בשתי הפעמים, אבל נראה לי שעם 9% תצא לכם עוגה יותר עשירה או משהו בסגנון. איכס)
3 כפות קמח לבן
1/2 כפית תמצית וניל

לקרמל
1 כוס סוכר לבן
25-30 ג' חמאה, רצוי רכה
1/2-1 כוס שמנת מתוקה (125-250 מ"ל) - מומלץ להוציא מהמקרר לפני ההכנה, על מנת שלא תהיה קרה מדי

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומשמנים קלות את התבנית.
2. להכנת התחתית: מניחים בייגלה וסוכר חום במעבד מזון. טוחנים לפירורים, עדיף אפילו לאבקה גסה עם מעט פירורים.
3. מעבירים לקערה, מוסיפים חמאה מומסת ומערבבים היטב.
4. מניחים את התערובת בתבנית ומשטחים לשכבה אחידה - אפשר עם הידיים, אפשר להיעזר בכוס.
5. אופים שש-שבע דקות. מצננים.
6.  מנמיכים את חום התנור ל-150 מעלות.
7. עוברים לשכבת הגבינה: מניחים בקערת המיקסר חלבונים, מחברים וו בלון ומתחילים להקציף על מהירות נמוכה-בינונית.
8. לאחר כחצי דקה-דקה מוסיפים חצי כוס סוכר. מגבירים בהדרגה את מהירות המיקסר, עד שמגיעים למהירות מקסימלית. בסך הכל אמורים להקציף משהו כמו שבע-שמונה דקות, עד לקבלת קצף יציב. מעבירים לקערה אחרת ומניחים בצד (אלא אם כן יש לכם שתי קערות מיקסר, ואז פשוט מחליפים קערה).
9. מניחים בקערת המיקסר (אין צורך לשטוף, לכן התחלנו בחלבונים ולא בחלמונים) חלמונים, את שאר הסוכר, גבינה, קמח ותמצית וניל. ממשיכים לעבוד עם וו הבלון: מתחילים להקציף על מהירות נמוכה ומעלים בהדרגה, עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה, בסך הכל שלוש-ארבע דקות.
10. בעזרת לקקן מקפלים בהדרגה את קצף החלבונים לתוך קערת החלמונים: מתחילים עם כשליש מהכמות, על מנת לבצע השוואת מרקמים.
11. מקפלים פנימה שליש נוסף ולבסוף את שאר החלבונים.
12. יוצקים את בלילת הגבינה מעל תחתית הבייגלה ומיישרים.
13. אופים 60-65 דקות, עד שהעוגה יציבה וחלקה העליון שחום. מצננים.
14. להכנת קרמל: מניחים סוכר בסיר ומבשלים על אש בינונית, עד לקבלת קרמל זהוב. אפשר לערבב מדי פעם בעזרת כף עץ (לא פלסטיק, זה יימס!).
15. לאחר שהתקבל קרמל, מסירים מהאש, מוסיפים חמאה ומערבבים היטב, עד להיטמעות.
16. מחזירים את הסיר לאש (עדיין בינונית) ומוסיפים שמנת בהדרגה, תוך כדי ערבוב. מסירים מהאש ומצננים לטמפרטורת החדר.
17. מניחים את העוגה על רשת מעל קערה גדולה, אשר קוטרה גדול מזה של התבנית, או לחילופין מעל תבנית תנור גדולה מרופדת בנייר אפיה.
18. יוצקים את הקרמל, לאט לאט, מעל העוגה, על מנת שהוא יצפה את כל העוגה ויזלוג בהדרגה לצדדים. אם הקרמל לא מתפשט מספיק, אפשר לעזור לו קצת בעזרת כף או לקקן.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אם אופים את העוגה יותר מכמה שעות מראש, יש לשמור אותה במקרר.
  • לפי מה שהבנתי, עוגות גבינה - בעיקר כאלה המכילות גבינות רזות יחסית - נוטות להגיר נוזלים. אני קצת חששתי שהיות שהכנתי את העוגה שלי יומיים מראש ואחסנתי אותה בקירור, היא באמת תתנהג כך, אבל מקורותיי בעבודה מסרו לי שהיא נותרה יפה וייצוגית עד לרגע האחרון, אז כנראה שהכל בסדר. בכל זאת, היו מודעים לזה.. נראה לי שבניגוד לעוגות גבינה מסוימות, לא כדאי להכין את העוגה הזו יותר מדי זמן מראש.
  • אם אתם רוצים לחסוך קצת זמן (וחשמל), אפשר לוותר על האפיה של הבייגלה בלבד, בלי הגבינה, כי גם ככה אופים את העוגה כולה במשך שעה אחר כך. אני בכל זאת העדפתי לאפות קודם את הבסיס, כדי לייצב קצת את הבייגלה.
  • אפרופו נוזלים ואפיה - העוגה הזו מטפטפת במהלך האפיה. וזה דוחה בדיוק כמו שזה נשמע. הניחו תבנית מרופדת בנייר אפיה מתחת לתבנית העוגה, התנור שלכם יודה לכם.
  • אוקיי, למרבה השמחה צילמתי את שלבי ההכנה של העוגה בפעם הראשונה - הכל יצא יופי טופי אז (פרט לקרמל). בפעם השניה בטעות הוספתי את כל הסוכר לחלבונים.. לא הבנתי מה קרה, הקצף שלי לא יצא מאד יציב והסוכר עדיין הורגש בו, כולו גרגרי ולא חלק. ואז החלמונים לא יצאו ממש תפוחים. קיצור, אני מתארת לעצמי (כי אני, כמובן, לא יכולה לדעת בוודאות) שהחלק הגבינתי של העוגה יצא פחות טוב בפעם השניה (כן, הפעם שבאמת היתה חשובה. הפעם של התחרות) מאשר בראשונה, אבל נראה לי שיצא בסדר למרות הטעות. בכל זאת, אתם שימו לב והקפידו - חצי כוס סוכר עם החלבונים, חצי כוס עם החלמונים!
  • אוקיי, הגענו לקרמל: מבט חטוף בתמונות יבהיר לכם שבפעם הראשונה הקרמל יצא מאד בהיר ולא מאד קרמלי. טעים ונחמד, אבל לא משהו. מה שעשיתי אז זה זה: המסתי סוכר על חום גבוה, הוספתי את כל השמנת בבת אחת והמשכתי לבשל. ברגע שהוספתי את השמנת, הסוכר נכנס לשוק, התגבש לגוש ונראה כאילו הכל אבוד. המשכתי לבשל ולערבב, והכל נמס בחזרה... אז קיבלתי קרמל חביב.
  • אבל כשהכנתי בפעם השניה, הבנתי כמה הקרמל של הפעם הראשונה לא מתקרב לקרסוליו של הקרמל הכהה, הסמיך והמהמם (כן, אמרתי מהמם על אוכל. אני שונאת את עצמי). הבישול ההדרגתי של הסוכר, תוספת החמאה לעצירת הבישול וההוספה ההדרגתית של השמנת הלא-מאד-קרה, על מנת לא להקפיא פתאום את הקרמל החם שלנו - כולם עזרו למאמץ המלחמתי, והמאמץ הזה ניכר בתוצאה הסופית.
  • כתבתי ברשימת המצרכים שצריך להשתמש בחצי כוס עד כוס של שמנת מתוקה. העניין הוא שבמקור תכננתי להשתמש בכוס שלמה (= מיכל שלם), כי בקרמל הראשון שהכנתי השתמשתי בחצי כוס סוכר ו-250 מ"ל שמנת. אבל אז, בפעם השניה, הוספתי את השמנת בהדרגה וקיבלתי קרמל סמיך. לא רציתי לדלל אותו יותר מדי, וגם הרגשתי שכבר יש לי כמות יפה, אז לא השתמשתי בכל מיכל השמנת. אני חושבת שכן השתמשתי ביותר מחצי, לכן לדעתי זה אמור להיות משהו באמצע. ההמלצה שלי היא פשוט להתחיל להוסיף שמנת בהדרגה לקרמל, ולהוסיף רק עד לקבלת המרקם והסמיכות הרצויים.
  • אגב, המלצה: לא לטעום את הקרמל תוך כדי ההכנה. זה חם ושורף ויהיו לכם פצעים בפה. לא מנסיון, מן הסתם. אני אף פעם לא מדברת מנסיון.
  • אה, ואני יודעת שכולם תמיד אומרים שצריך מדחום בשביל קרמל. זה כנראה נכון. אני התעצלתי והכנתי פשוט לפי העין. אני חושבת שגם אתם יכולים לעשות זאת, פשוט היו זהירים - אל תתנו לסוכר להתקרמל יותר מדי, אחרת הוא יישרף ואתם תהיו עצובים ואני אהיה עצובה ויהיה מלא עצב. חבל. עצוב אפילו.
  • כל התמונות בתחילת המתכון היו של העוגה הראשונה שהכנתי, כולל גירסת הקרמל הפחות מוצלחת. קבלו עכשיו תמונות של העוגה החדשה, כולל תמונות מהתחרות:





ורק שתדעו: לשבת במשך כמה שעות לאחר סיום היריד במעין כיתה עם כל מיני סטודנטים למחשבים, בעודי ממתינה לחברה שלי שלומדת שם... לשמוע אותם מזכירים כל מיני מילים כמו "פונקציה רציפה", "חדו"א" ו"גרדיאנט"... ולדעת שהמושגים האלה כבר לא חלק מהחיים שלי... אושר. אושר גדול.