> מרץ 2012 | Morcake

30 במרץ 2012

מיני מאפינס שוקולד עם שוקולד צ'יפס לבנים

יש לי אהבה חדשה.


מיני מאפינס.


נכון, זו לא הפעם הראשונה שהשתמשתי בתבנית המיני מאפינס שלי (אם כי למען ההגינות, בפעם הראשונה הכנתי קאפקייקס ובשניה גביעי עוגיות. ואם בנוסף להגינות, אני רוצה להימנע משקרים, אז בפעם הראשונה בכלל השתמשתי בתבנית של אחותי...), אבל ככל שאני משתמשת בה יותר, כך אני מבינה עד כמה אני אוהבת אותה.


את התבנית.


ואת מה שיוצא ממנה.


חשבו על זה רגע: מאפינס. אבל בקטן. לא עוד מאפין אחד מפלצתי השווה ערך בגודלו לשלוש פרוסות עוגה, כי אם הגירסא המוקטנת, גירסת הביס. טוב בסדר, גירסת הזה-כל-כך-קטנטן-כמעט-בלתי-ניתן-לזיהוי-עבור-עין-בלתי- מזוינת-אין-סיבה-שלא-אוכל-עכשיו-שש-חתיכות. ומבחינה קלורית ומבחינת ייסורי המצפון שאכילת מתוקים גורמת ל.. הממ כולנו בערך, זה כבר שקול לאכילת מאפין אחד גדול, אם לא יותר, אבל זו לא הנקודה.

הרשומה הזו לא מכילה תוכן שיווקי. אפילו לא קצת.

הנקודה היא שמיני מאפינס הם דברים קטנים, יפים, חמודים וטעימים. בהנחה שמכינים אותם כך שהם יהיו טעימים, כמובן. אחרת הם פשוט קטנים, יפים וחמודים.


אלא אם כן הכנתם אותם מכוערים ודוחים.


טוב, אז סגרנו על זה שמיני מאפינס הם קטנים.


אוף, אני מרגישה שאני לא באמת מצליחה להעביר לכם את גודל אהבתי לדבר הזה. אבל כזו היא אהבה - לעיתים היא 
לא ברורה, לפעמים היא לא מובנת. אבל היא תמיד תמיד בגודל של ביס.

רגע.. משהו במשפט האחרון מרגיש לי לא נכון.

בכל אופן, מיני מאפינס. עם קקאו. וקצת קפה. ושוקולד צ'יפס לבנים. יופי של דבר. אמנם הם שוקולדיים, אבל לא מאד מתוקים וכאמור - מאד קטנים, אז הם יכולים להוות קינוח קליל לכל ארוחה, או כשסתם בא לכם משהו טעים, או אפילו - drumroll please - ארוחת בוקר. תגידו לי אתם, איך יום שמתחיל במאפינס שוקולד - סליחה, מיני מאפינס שוקולד - יכול להיות פחות ממושלם?


וואו, ואפילו לא התחלתי לדבר על כמה אני אוהבת את המיני מנז'טים של המיני מאפינס.

הבטחתי בעבר, והנה אני מקיימת - "אלה הקופסאות המגניבות שלי מלונדון!!"
שני סימני קריאה והכל...

***
מיני מאפינס שוקולד עם שוקולד צ'יפס לבנים
מקור המתכוןMy Baking Addiction. שני השינויים היחידיים שלי הם השימוש בשוקולד צ'יפס לבנים במקום רגילים והעובדה שהכנתי מיני מאפינס ולא מאפינס.

כמות: לפי המתכון המקורי, 12 מאפינס. לי יצאו 36 מיני מאפינס, שזה תבנית וחצי, אם משתמשים בתבנית של 24 שקעים

מצרכים:
3/4 1 כוסות קמח לבן
2 כפיות אבקת אפיה
1/2 כפית סודה לשתיה
3 כפות אבקת קקאו
3/4 כוס סוכר לבן
1 כוס שוקולד צ'יפס לבנים
1 כוס חלב
1/2 כוס שמן קנולה
1 ביצה גדולה, טרופה קלות
2 כפיות אבקת נס קפה, מומסות בשתי כפות מים חמים (במקור צריך להשתמש באספרסו)
1 כפית תמצית וניל
מעט סוכר חום (או לבן. בכל מקרה, לא חובה)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-200 מעלות ומרפדים תבנית שקעים במנז'טים.
2. בקערה גדולה מערבבים קמח, אבקת אפיה, סודה, קקאו, סוכר ו-3/4 כוס שוקולד צ'יפס.
3. בקערה קטנה ממיסים נס קפה במים.
4. מוסיפים לקפה חלב, שמן, ביצה ווניל. טורפים היטב.
5. מוסיפים חומרים רטובים ליבשים וטורפים, רק עד לקבלת תערובת אחידה, אפילו מעט גושית.
6. מחלקים את הבלילה בין השקעים המנוז'טים (מרופדים במנז'טים, דא).
7. מפזרים מלמעלה את שאר השוקולד צ'יפס. אם רוצים, אפשר לזרות גם מעט סוכר חום על כל מאפין.
8. אופים 18-20 דקות למאפינס או 12-13 דקות למיני מאפינס, עד שהמאפינס כהים, תפוחים וקפיציים.
9. מוציאים, מחלצים מהתבנית, מצננים ואוכלים כאילו אין מחר.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • מטעמי עצלנות, המסתי את הקפה במים קרים ולא חמים. פשוט לא נראה לי הגיוני להרתיח קומקום בשביל שתי כפיות.
  • כמו כן, מטעמי עצלנות, ערבבתי את החומרים הרטובים במזלג בו השתמשתי כדי לטרוף את הביצה. פשוט המטרפה שלי היתה בחדר השינה, ואני הייתי במטבח, ו...
  • תגידו, מישהו יודע אם הכריזו כבר על פרס נובל לעצלות השנה או שעדיין יש לי סיכוי?
  • הסוכר החום שזריתי למעלה, אגב, היה בהשראת הסוכר הלבן שג'יימי מ-MBA זרתה. הוא אמור לתרום למרקם וזה.. פחות הרגשתי אותו, אז הוא לא מאד קריטי, אבל אפשרי אם בא לכם.
  • לחילופין, אפשר גם להפוך את המאפינס לחגיגיים בעזרת איזה קרם או קצפת או ציפוי אחר כלשהו.
  • אה, וכרגיל - השתמשתי בשני מנז'טים עבור כל מאפין. פשוט המנז'ט שנוגע ישירות בעוגה נדבק ונצמד והופך לדבר לא אסתטי במיוחד. בשביל זה מוסיפים את המנז'ט החיצוני. אם אתם מכינים את המאפינס לעצמכם או לאנשים שהמראה לא ממש קריטי עבורם, אפשר להסתפק במנז'ט אחד. אם רוצים מאפינס מתוקתקים, עם סטייל, מאפינס פאשניסטות - אני ממליצה על שני מנז'טים.
  • אני יודעת שזה היה בערך הפוסט הכי אנמי בהיסטוריה של היקום, אבל תאמינו לי שזה לטובה. נחסכו מכם סיפורים המתחילים בימים של שבע עשרה שעות בעבודה ותסריט לשעשועון שנכתב במהלך סוף השבוע (!) על תהליכי עבודה משעממים ונגמרים בזה שמצאתי את עצמי ביום ראשון בבוקר לבושה בז'קט מחויט, מהדסת מדדה על עקבים, מנחה את המשחק הפיקטיבי כאילו הייתי מינימום אברי גלעד.
  • לא, באמת. מי שלא ראה אותי יושבת על הספה בסלון ביום שישי בערב, כותבת בשצף קצף משפטים לא-שנונים לדמויות לא-משעשעות וצוחקת בקול מעצמי, לא יודע אדם מביך מהו.
  • אני מקווה, אגב, שאף אחד לא ראה אותי. קצת קריפי והכל.. אם כי לא אשקר לכם - אוחמא קלות אם אגלה שיש לי סטוקר.




טוב, איכות התמונות מזעזעת. אני חייבת להתחיל (לאפות ו)לצלם במשך היום. מזל שעברנו לשעון קיץ, יש יותר אור...

25 במרץ 2012

אצבעות לחם בננות עם שטרויזל פקאן וקינמון

מתישהו, בזמן שהתבנית שלי (טוב, אחת מהן) היתה בתנור, הבנתי את הסמליות. אם בפוסט הקודם מלמלתי משהו על המתיקות והמליחות של מעבר הדירה שלי (איך איך איך אף אחד מכם לא אמר לי שזה דבר ממש מטופש לומר? הייתם מלאכים מקסימים וחסתם על רגשותיי או שאתם סתם לא מקשיבים לי?), אז הפעם בא לי ללהג קצת על זה שהפוסט הראשון אי פעם בבלוג היה לחם בננות, והדבר הראשון שאפיתי בדירה (כי הממתק משבוע שעבר לא נחשב. הוא לא דרש אפיה) היה אצבעות לחם בננות, המבוססות על המתכון המקורי מלפני שנתיים פלוס (מתכון אותו כבר שיניתי ושדרגתי, אגב, לרגל חגיגות יום ההולדת השני של מורקייק).


אממ. אז זהו, בעקרון.


נראה לי שדי מיציתי את מה שרציתי לומר - אתמול אפיתי לראשונה בדירה, והמאפה הנבחר היה אצבעות לחם בננות (וגם כמה לבבות לחם בננות - לבבוננות! אוי, יודעים מה? זו לא באמת מילה טובה. או הגיונית). אין ספק שלא היה פה גרם אחד של סמליות. ואני מבינה בגרמים, יש לי משקל דיגיטלי והכל. כן.. טוב, אין לי בעצם מה להוסיף. 


חוץ מזה שאני גאה לבשר לכם שהתגברתי על הפחד. איזה פחד, אתם שואלים? הפחד מהטוסטר-אובן-תנור-וואנבי שלי. שזה, בגדול, טוסטר אובן גדול שהוא כמעט כמו תנור.


העניין הוא שקצת פחדתי ממנו. לא יודעת למה. אולי כי לא באמת הכרתי אותו. אני יודעת שהוא גר איתי בדירה, ובעצם אנחנו סוג של שותפים, אבל בפועל הרגשתי שאנחנו די זרים. לכן אני ממש שמחה לספר על הבונדינג שעשינו אתמול. אני שטפתי לו את כל החלקים הפנימיים, הפעלתי אותו על ריק כדי לנקות אותו והכנסתי אליו שתי תבניות מלאות בלילה, והוא בתמורה סיפק לי שתי תבניות מלאות לחם בננות נהדר. מעולם לא הרגשתי כל כך קרובה למישהו. זאת אומרת, משהו. זאת אומרת, מישהו. רגע, איזו מילה מוציאה אותי פחות מופרעת?


קיצור... לקחתי את לחם הבננות הקבוע שלי, המרתי את רוב השמן ברסק תפוחים, הכנתי שטרויזל פקאן וקינמון מלוח (לדעתי, מלוח בצורה מושלמת. לדעת כמה מחבריי לעבודה, מלוח בצורה מוגזמת. משום מה הם פחות תמכו בעניין הזה של גרגרי מלח בתוך העוגה. נו, אבל מה יכולתי לעשות, בטעות קניתי בסופר מלח לבישול במקום מלח שולחן. זה לא הופך אותי לאדם פחות טוב!!) ובין לבין דחפתי קצת גנאש שוקולד שהיה לי במקרר.


איך יצא? מעולה. תודה ששאלתם. אמנם את התבנית הראשונה הוצאתי מהתנור טוסטר אובן, טוסטר אובן!! מוקדם מדי, אבל סבב אפיה שני תיקן את הבעיה. איך אני יודעת שהתבנית הראשונה לא נאפתה מספיק, אתם שואלים? כי אכלתי אצבע אחת מיד בתום האפיה. ואז אכלתי לב (לב בננות. לא את הלב. לא אכלתי את הלב). ואחרי האפיה השניה של תבנית האצבעות, אכלתי עוד אצבע. כדי לוודא שהן אפויות מספיק. והיום בשבע בבוקר עוד אחת, כדי לבדוק איך הן שרדו את הלילה. ואחר כך עוד אחת, בעבודה, כי רציתי משהו עם הקפה. לא, אין לי הפרעת אכילה. עובדה, אף אחד לא באמת יכול להפריע לי לאכול את לחם הבננות שלי!


בכל אופן, עכשיו נותר לי רק להתגבר על הפחד שלי מהמיקסר. כן, גם הוא מפחיד אותי. אבל איתו זה בכלל סיפור אחר, דיוה שכמותו. לפני כמה ימים הוצאתי את המיקסר הוורוד שלי מהקופסא, הייתי מאד מרוצה מעצמי וממנו, אבל משהו הרגיש לי חסר. ואז הבנתי מה חסר. קערה. המיקסר שלי הגיע בלי קערה.
קראו לי שמרנית, קראו לי קטנונית, קראו לי חסרת מעוף, אבל אני מרגישה שלמיקסר צריכה להיות קערה. אני לא חמדנית, לא צריכה שתי קעריות, בטח לא שלוש. אבל אחת.. קערה אחת. זה פשוט מרגיש לי נכון.
אז הלכתי לחנות, אספתי קערה ויצאתי משם שמחה וטובת לבב. חזרתי הביתה, הוצאתי שוב את המיקסר מהקופסא (לא יודעת למה החזרתי אותו לשם מלכתחילה. כנראה רציתי לשמור עליו, שלא יתקלקל או משהו. יש מצב שגם פחדתי שהאובן יסית אותו נגדי. באותה תקופה עדיין לא היינו BFF, כמו שאנחנו היום). ואז גיליתי שיש עליו משהו. ספק לכלוך, ספק שריטה. מעין כתם לידה. אני יודעת שזה מוציא אותי קצת שטחית, בכל זאת - אל תסתכל במיקסר אלא בדברים הטעימים שבתוכו, אבל לבסוף החלטתי שמיקסר חדש לא צריך להיות מוכתם. אז החזרתי אותו לחנות.


זה שקר. ביקשתי מההורים שלי להחזיר אותו. והם החליפו לי אותו. במהלך התהליך החלטתי גם שאני בכל זאת מעדיפה צהוב על פני ורוד (הזהרתי אתכם שאני עלולה לפרוץ בצעקות "צהבהב! צהבהב!" מתישהו, לא?), אז עכשיו יש ברשותי מיקסר צהוב. בקופסא. אולי כדאי שאוציא אותו משם ואבדוק מה קורה איתו.


בכל אופן, כל עניין החלפת הצבע לא באמת מפתיע. הרי תמיד העדפתי את הפאואר ריינג'רית הצהובה על פני הוורודה, ובינינו.. היה רק הגיוני להשליך מזה על בחירת צבע המיקסר שלי. לא?


טוב, אני צריכה להתחיל לכתוב לעתים יותר תכופות. ההפסקות הארוכות האלה גורמות לי לדבר יותר מהרגיל. ואף אחד לא מרוצה מזה - לא אתם, לא אני, לא אתם.


אז רק שתדעו - אצבעות לחם בננות עם שטרויזל פקאן וקינמון (ואופציה לגנאש שוקולד אפוי). זה טעים. זה מתנהג יפה בטוסטר אובן. וזה אפילו לא הדבר הכי משמין/מזיק בריאותית בעולם (יחסית לז'אנר הקינוחים, כן? אל תציבו את האצבעות האלה ראש בראש מול סלט. בעיקר כי סלט זה מגעיל). לכו על זה.




***
אצבעות (ולבבות!) לחם בננות עם שטרויזל פקאן וקינמון
מקור המתכון: התבססתי על לחם הבננות הקבוע שלי, אבל הפחתתי חלק גדול מהשמן והשתמשתי ברסק תפוחים במקום. את השטרויזל די אלתרתי, למען האמת.

כמות: 12 אצבעות + 9 לבבות. במקור המתכון מיועד לתבנית אינגליש קייק אחת.

מצרכים:
4 בננות בינוניות בשלות, מעוכות
1/4 כוס שמן (קנולה עובד טוב)
1 גביע (113 ג') רסק תפוחים (אני השתמשתי ברסק עם קינמון, סתם כי זה מה שהיה לי)
3/4 כוס סוכר לבן
2 ביצים
2 כוסות קמח לבן
2 כפיות תמצית וניל
1 כפית סודה לשתיה
1/2 כפית אבקת אפיה
1/2 כפית מלח

לשטרויזל
50 ג' חמאה
1/4 כוס קמח
1/4 כוס שיבולת שועל
3 כפות סוכר חום דמררה
2 כפיות קינמון
1/4-1/2 כפית מלח
חופן אגוזי פקאן, שבורים גס

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-160-165 מעלות.
2. בקערה גדולה מערבבים בננות, שמן, רסק תפוחים, סוכר וביצים. אפשר עם מזלג, בהנחה שהשתמשתם בו כדי למעוך את הבננות שלכם בהתחלה (כי עדיין אין לכם בדירה דבר כזה שמועך דברים ועושה מהם פירה).
3. מוסיפים קמח, וניל, סודה, אבקת אפיה ומלח ומערבבים.
4. מחלקים את הבלילה לתבנית שקעים.
5. מכינים את השטרויזל: ממיסים חמאה בקערה קטנה-בינונית. כן, אפשר במיקרוגל.
6. מוסיפים קמח, שיבולת שועל, סוכר, קינמון, מלח ופקאנים (כן, כל השאר) ומערבבים. טועמים מלא שטרויזל לא מוכן אבל מתאפקים לא להוסיף לקערה חלב ולאכול את השטרויזל כקורנפלקס, חרף הפיתוי הגדול.
7. מפזרים מעט שטרויזל מעל הבלילה בשקעים.
8. אופים כ-30 דקות, עד שהאצבעות מזהיבות וקיסם יוצא נקי לגמרי. שימו לב: זו הפעם הראשונה שאני אופה את הלחם כאצבעות, ואפיתי בטוסטר אובן, לא בתנור, אז זו הערכת הזמן שלי.. ייתכן שתזדקקו לפחות או יותר זמן אפיה. מקסימום טועמים אצבע אחת בסיום האפיה ומחזירים לסבב שני בתנור, אם היא לא מוכנה ;-)
9. מחלצים מהתבנית, מצננים ואוכלים הכל לבד. ושאף אחד לא יפריע לכם.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • קודם כל, לדעתי לא אמורה להיות בעיה להשתמש בקמח מלא במקום לבן - לפחות במקום חלק מהכמות - ובסוכר חום במקום לבן. אתם יודעים, בשביל בריאות עד הסוף.
  • מצד שני, אם בא לכם להשחית את לחם הבננות שלכם, אתם יכולים להוסיף קצת גנאש שוקולד (קר, כזה שכבר הגיע למרקם טראפלי. פירורי טראפל, אם תרצו) בין הבלילה לשטרויזל. כמובן שאפשר להשתמש ב"סתם" שוקולד צ'יפס או שוקולד קצוץ, אבל אתם יודעים.. גנאש זה גנאש.
  • מצד שלישי, לחם הבננות יהיה פרווה בלי הגנאש והשטרויזל, אז.. הידד.
  • לגבי המלח בשטרויזל: בהתחלה כתבתי חצי כפית, אבל כאמור לעיל - אין לי מלח שולחן, רק מלח לבישול, אז פשוט זרקתי פנימה כמה גרגרים. אני לא ממש יודעת כמה זה יוצא מבחינת מלח "רגיל", אבל כיוון שהתלוננו בעבודה על מליחות יתר, החלטתי שאולי גם רבע כפית מספיקה. שחקו עם זה, תלוי במליחות הרצויה של הפירורים...
  • כשהכנתי את הלבבות, ניסיתי לעבוד הפוך: קודם שטרויזל, אחר כך פירורי טראפל ורק בסוף את בלילת הבננות. זה גם נחמד, אבל לדעתי זה בכל זאת עובד יותר טוב כשהשטרויזל למעלה.. כשהוא למטה הוא פשוט לא באמת הופך לשטרויזל, ומה כיף בזה? כלום. שום דבר לא כיף בזה.

חינני? לא. טעים? מאד.
  • אה, וגם ניסיתי לצלם אמנותית. בואו תראו כמה טוב זה עבד.
אמנות

אמנות - כך עושים זאת. ולכל המתחכמים - כן, הסוללה והכבל של המחשב הכרחיים לאמנות.

קלוז אפ. כי השטרויזל דורש את זה. וגם השוקולד.

ומבט חטוף פנימה. רק למקרה שלא האמנתם לי שהאצבעות נאפו. או שאכלתי את כולן אני מגזימה, רובן.

17 במרץ 2012

ממתק שוקולד ובייגלה

יש יתרונות לדירה לבד, כלומר לעזוב את בית ההורים ולעבור לגור עם עצמך.
יש לך חופש ופרטיות ושקט ועצמאות.

אבל יש גם חסרונות. כי פתאום יש לך עצמאות. והעצמאות הזו מתבטאת באחריות. אם לא תנקי את הבית, תיאלצי לגור בתוך טינופת. אם לא תדליקי לעצמך דוד, תיאלצי להתקלח במים קפואים. אם לא תעשי קניות, תיאלצי למלא בקבוקי מים בעבודה, לקחת אותם איתך הביתה ולשתות במשורה, כדי שלא תישארי בטעות בלי מים בדיוק כשמתייבש לך הגרון. ואם לא תכיני לעצמך אוכל, תיאלצי להישאר רעבה. וכשאת נהיית רעבה, את נהיית עצבנית.

ארוחה ראשונה בדירה: סנדוויץ' לחמית וחמאת בוטנים. גורמה זה כאן.

במהלך הקצת-פחות-משבוע אחרון, מאז עברתי רשמית לדירתי החדשה (זה האות שלכם לפצוח במחיאות כפיים סוערות ובקריאות עידוד נרגשות), גיליתי כמה דברים. את חלקם הייתי מעדיפה לא לגלות.

בשישי בצהריים כבר השתדרגתי: קוסקוס משקית, גרגרי תירס קפואים והפרק האחרון של "תא גורדין".

גיליתי שהחניה שלי, הממוקמת בתוך הבניין, דורשת שאעשה רוורס לתוכה מאמצע הרחוב. רחוב די ראשי, דרך אגב. וגם אז נדרשים תמרונים רבים על מנת שלא ארסק את האוטו שלי לתוך המכוניות של השכנים. ברשותכם, הייתי רוצה לנצל הזדמנות זו כדי להודות לממציא חיישני הרוורס. תודה לך, אדוני (או גברתי. לא ארצה, חלילה, לצאת שוביניסטית), אני חבה לך את חיי.

גיליתי שגוגל סובלים מסדר עדיפויות קלוקל. ב-14 במרץ, שהוא גם יום הולדתו של אלברט איינשטיין, וגם יום הפאי, הגאונים החליטו להקדיש את הלוגו שלהם לאמן אוריגמי יפני כלשהו. נו באמת. גם אני, אגב, התעלמתי מיום הפאי השנה, והאמינו לי שהדבר כאב לי עד מאד, כיוון שמדובר ביום המשלב בין חנוניות לאפיה, והרי גם אני משלבת בין חנוניות לאפיה. כלומר, כל יום הוא יום הפאי עבורי. אבל מעבר דירה וזה.. זה לא תירוץ, אני יודעת. למור של שנה שעברה זה לא היה קורה.

סתם שתדעו, ביום הדירה מוארת בטירוף. בלילה, אממ.. פחות.

גיליתי מחדש ובצורה לא נעימה במיוחד משהו שידעתי כבר במשך שנים: אני לא יודעת לפתוח שקיות של סופר. לא צוחקת אתכם. לא. יודעת. זה לוקח לי שעות. כשסוף סוף עשיתי קניות לדירה (800 ג' חמאה, ארבע שמנות מתוקות, 1.2 ק"ג שוקולד מריר. אתם יודעים, דברים בסיסיים שצריכים להיות בכל בית), הקופאית פתחה לי את השקיות. סיפור אמיתי לגמרי. האמינו לי, הלוואי שהייתי ממציאה אותו.

גיליתי שלמושג "נפילת סוכר" יכולה להיות משמעות אחרת לגמרי. בעצם, הרשו לי לחוד לכם חידה: מה יותר מצחיק - וכשאני אומרת מצחיק, אני כמובן מתכוונת למטופש - מלהחליק על בננה?

...


...

נכון מאד. להחליק על סוכר. ואני לא מתכווונת ל"אוי, נתקעתי בקצת סוכר ומעדתי בחינניות". אני מתכוונת ל"החלקתי על סוכר, נפלתי על הרצפה, חלק לא קטן מהיד שלי מחליף צבעים ביומיים האחרונים, התחיל בכחול וכרגע נעצר על גוון מרשים מאד של סגול, תודה ששאלתם".

כן.

ויותר מזה אני לא רוצה לפרט.

אומר רק שבדיעבד, אני קצת מופתעת שזה קרה לי רק עכשיו. הרי אם יש מישהו בעולם שצריך היה להחליק על סוכר וליפול מתישהו, זו אני. זה שהגעתי עד הלום ("עד הלום", אגב, נעצר אתמול בבוקר) מבלי שזה קרה - nothing short of a miracle.


בכל אופן.
מצד אחד, בית יכול להפוך לבית רק לאחר הכנת משהו טעים, נכון? מצד שני, אני עדיין רק מאורגנת חלקית, וכל הסידורים והארגונים לא השאירו לי יותר מדי כח לאפיה של ממש, לכן החלטתי ללכת על משהו פשוט להכנה, בקטנה כזה.
לפני המעבר, צילמתי ממחברת המתכונים של אמא את המתכון לעוגת הביסקוויטים (AKA עוגת נקניק) שלה. האמת היא שכבר לפני כמה זמן תהיתי מה יקרה אם אמיר את הביסקוויטים בבייגלה, והשבוע החלטתי שהגיע הזמן לבדוק.


אם הייתי רוצה להתפלצן, ואם לא הייתי כותבת כבר מגילה, אולי הייתי מתפלספת על זה שהשילוב המתוק-מלוח בממתק הזה (כי זה מה שהכנתי בסוף. ממתק שוקולד ובייגלה, לא בדיוק עוגה) מסמל את ההרגשה המתוקה-מלוחה שלי לגבי דירתי החדשה. אתם יודעים, העצמאות המתוקה לעומת העצמאות המלוחה.

אבל אני לא רוצה להתפלצן. וכן כתבתי מגילה. אז אני לא מתפלספת.


מה גם שלרוב מדברים על תחושה חמוצה-מתוקה ולא מלוחה-מתוקה. העניין הוא שהממתק שלי לא חמוץ. כמובן, הייתי יכולה לוותר על הבייגלה ולהשתמש בלימון, אבל אתם יודעים.. רציתי להכין ממתק טעים, לא משהו שאוכל לפטם בו את אויביי על מנת להוציא מהם מידע באיומים.

אני יודעת, הדמיון שלי קצת יותר אלים ממה שהוא צריך להיות.


בקיצור - הכנתי את הדבר המתוק הראשון בדירתי החדשה. עכשיו אפשר כבר לומר שאני מרגישה בבית באופן רשמי :-)

***
ממתק שוקולד ובייגלה
מקור המתכון: התבססתי על מתכון לעוגת ביסקוויטים של אמא שלי והחלפתי לבייגלה, שיניתי כמויות וזה.. אז אני מקור המתכון, כנראה.

כמות: ממש קשה לי לומר - תלוי כמה משטחים את התערובת, תלוי לאיזה גודל חותכים את הקוביות, תלוי כמה אתם אוכלים תוך כדי ההכנה או מיד בסופה, כשעדיין לא הספקתם לספור כמה חתיכות יצאו לכם. ממש לא מבוסס על סיפור אמיתי, מן הסתם.

מצרכים:
100 ג' חמאה
100 ג' שוקולד מריר
5 כפות סוכר לבן
1 כף גדושה אבקת קקאו
1/2 כוס חלב
200-250 ג' בייגלה (אני השתמשתי במקלות בייגלה מלוחים, ואני מודה שלא ממש שקלתי בכמה השתמשתי, אבל הכוונה שלי היתה להשתמש בכמחצית שקית של 400 ג'. אני חושבת שהשתמשתי בערך בחצי, אולי קצת יותר)

אופן ההכנה:
1. מניחים הכל חוץ מהבייגלה (חמאה, שוקולד, סוכר, קקאו וחלב) בסיר ומבשלים, עד להמסת השוקולד החמאה וקבלת תערובת חלקה.
2. שוברים את הבייגלה לחתיכות קטנות ומוסיפים לתערובת השוקולד. מערבבים היטב ומניחים בצד לרבע שעה בערך, אפשר גם קצת יותר.
3. מניחים נייר אפיה או ניילון נצמד על תבנית או בתוך קופסא מלבנית גדולה ומשטחים את התערובת על הנייר/הניילון. מהדקים היטב בעזרת כוס ו/או היד. אני ריפדתי קופסא בניילון נצמד, הידקתי את התערובת ועטפתי גם מלמעלה בניילון נצמד.



4. מעבירים למקפיא למספר שעות, עדיף למשך הלילה.
5. חותכים לקוביות, מלבנים, או סתם צורות אקראיות. אפשר, ואפילו רצוי, לחלץ מהתבנית או הקופסא לפני החיתוך (לכן ריפדנו בנייר אפיה/ניילון נצמד).


6. אוכלים המון עד שכבר אי אפשר יותר, שותים כוס מים וממשיכים לאכול. רק עוד קצת.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני שברתי את הבייגלה לחתיכות יחסית גדולות, כיוון ששברתי את המקלות ישירות לתוך סיר השוקולד (המטרה: לכלוך מספר מינימלי של כלים), מה שהקשה עלי לשלוט בגודל. לכן היה לי נוח ליצוק את כל התערובת לתוך קופסא עם ניילון נצמד, לשטח ואחר כך לחתוך לריבועים. אם רוצים, אפשר לשבור את הבייגלה לחתיכות קטנות יותר וליצור מהתערובת כדורי שוקולד או עוגת נקניק.
  • אני גם לא ממש הקפדתי על שיטוח התערובת לשכבה אחידה במיוחד, כך שחלק מהחתיכות שלי היו דקות וחלק עבות יותר. אתם בטח תוהים עכשיו מה יותר טוב - ממתק דק או ממתק עבה. לשמחתכם, הקרבתי את גופי למדע, טעמתי עשרות חתיכות דקות ועשרות חתיכות עבות. המסקנה? זה טוב וזה טוב.
  • קיצור, אתם כבר מבינים שזה מתכון שכונה, נכון? ממיסים, מערבבים, יוצקים וחותכים. לא צריך לדייק, לא כל כך צריך להקפיד. ויחס הקושי-טעם פה הוא פשוט לא הגיוני.. כל כך פשוט, כל כך טעים. תחשבו "עוגת ביסקוויטים" או "כדורי שוקולד". עכשיו תחשבו אותו דבר, רק עם מליחות קלה של בייגלה. מחשבה נעימה, נכון?
  • רק דבר אחד: אפשר להשתמש בכל סוג של בייגלה, לדעתי, אבל עשו לי טובה אישית - בייגלה רגיל או עם מלח, טוב? לא בייגלה עם שומשום. זה.. מוזר. כבר עדיף שתשתמשו בלימון וזהו.



אני יודעת שזה נראה כאילו התעלמתי לחלוטין מסיינט פטריקס דיי. אבל הלו, שמתם לב ללק הירוק? אם זה לא סיינט פטריקסי, אני לא יודעת מה כן.

8 במרץ 2012

איפה הייתי

רבים מכם שאלו אותי לאן נעלמתי ואיפה הייתי לאחרונה.

טוב, זה שקר. רק בת דוד שלי שאלה אותי איפה אני.

אוקיי, גם זה שקר. אנחנו מדברות כמעט כל יום, היא יודעת איפה אני. מילותיה המדויקות היו למעשה "מלא זמן לא העלית מתכון!".

אז גם היום בעצם אין מתכון. העניין הוא שלא אפיתי כמעט שבועיים. וואו, עוד שקר. האמת היא שאפיתי אתמול, אבל תכף נגיע לזה.

בקיצור.
רציתי רק לקטר לספר לכם שאני בתהליכי מעבר דירה. שזה, מסתבר, well.. תהליך.


לרוב אני אופה בשבתות. כי במהלך השבוע אני עייפה מדי כשאני חוזרת הביתה מהעבודה. אבל בשבת האחרונה לקחתי איתי את אמא ונסענו לדירתי החדשה. ניקינו. ניקינו. ניקינו. עשינו הפסקת קפה. שטפנו. ניקינו עוד קצת וחזרנו הביתה.



אחר כך הלכנו לקנות לי כל מיני דברים. מיטה, מוט לאמבטיה, דברים שמסתבר שצריכים להיות בדירה.


בערב כבר הייתי עייפה מדי לאפיה. הייתי בטוחה שאנשים בעבודה כבר התרגלו ויתעלפו עקב השביתה האיטלקית שלי. הם דווקא התמודדו בגבורה. רובם.. חברתי ההריונית לא היתה מרוצה ממני. בכל אופן, טוב לדעת שהם (שוב, רובם) עדיין לא מקבלים את הדבר-המתוק-של-ראשון-בבוקר כמובן מאליו.

בהמשך השבוע עברתי לרכישת מוצרי חשמל. לאחר התלבטות מיקסרית לא קלה (עדות לכך תוכלו למצוא בדף הפייסבוק שלי), החלטתי ללכת על kMix ורוד. טרם קיבלתי אותו, על כן אני עדיין לא בטוחה שלא אתקשר מתישהו בימים הקרובים לחנות בהיסטריה גמורה ואצעק "צהבהב! צהבהב! החלטתי בסוף על הצהבהב! עצרו הכל!!!". אבל זה לא קרה עדיין, על כן, לבינתיים, אנא הרשו לי לנצל את הבמה שניתנה לי (אוקיי, הבמה שנתתי לעצמי) על מנת להתמרמר על היצע הצבעים הדל של קנווד לעומת המגוון הכל-כך-רחב-שהוא-כמעט-רחב-מדי של קיצ'נאייד. אז.. הנה. אני מתמרמרת. זהו.


אתמול עשיתי משהו לא פשוט. נסעתי לאיקאה. בנתניה. יום אחד - אחד! - לאחר הפתיחה המחודשת של הסניף. טמטום, אתם אומרים? טיפשות? סימנים ראשונים של נטיות אובדניות? ייתכן. אבל מה רציתם שאעשה, אסע לראשון? נו ת'אנק יו. איי דונט דו ראשון.
תשמחו לשמוע שדווקא לא היה כזה נורא. כן, נגעלתי מעצמי על זה שהפכתי להיות כזאת. נו, אתם יודעים. כזאת שהולכת לאיקאה יום-אחרי-שפתחו-את-הסניף. ועומדת בכניסה בשתי דקות לעשר, מחכה עם ההמונים לפתיחה. כבר ציינתי שזה היה פורים ומלא ילדים היו בחופש?
אבל באמת היה סביר. וזה איקאה, אז אתם יודעים.. יפה שם. ורציתי לקנות את הכל. אבל אז נזכרתי שכמו מקומות רבים אחרים, גם שם התחילו ללכת לפי הכלל הזה של "אם אתם לוקחים לנו דברים, אתם צריכים להשאיר לנו כסף". לכן התאפקתי וקניתי רק חלק, לא הכל. שוודים ארורים.

קיצור...

אתם רואים מה עבר עלי? כל הזמן קונה ומנקה וסוחבת וחוזר חלילה. זה מעייף. ומתיש. ואני גיבורה. ולא היה לי זמן לאפות.

העניין הוא שאת מעט הזמן הפנוי שהיה לי העברתי בבהיה בתמונות של הילדים. הכי. יפים. בעולם. כולו.
ברקדנית הפלמנקו ובשני הנינג'ות ובמיני מאוס וברקדנית הפלמנקו השניה (שלטענתה, אגב, התחפשה בכלל לרינת גבאי. מחופשת לרקדנית פלמנקו) ובדבורה. 





קראו לי לא אובייקטיבית, קראו לי דודה שמתנהגת כמו אמא או מינימום סבתא, אבל בשיא הרצינות. אין יותר חמודים מהם.


אז אז. כבר חשבתי שאפספס את כל החגים והימים החשובים. ה-29 בפברואר הרי חלף עבר לו כלא היה. כן, זה חג. תפסיקו לגלגל עיניים. יום האשה הבינלאומי חל היום, ולא הכנתי שום דבר לכבודו. בעצם זה לא נכון. קבלו את מלכות ה-girl power (במקרה שמעתי את השיר הזה אתמול ונזכרתי שבכיתה ו' היו כמה ימים שהייתי מאד מקובלת, כי ידעתי אותו בעל פה. פאסט פורוורד כמעט חמש עשרה שנה. עדיין יודעת את כל המילים. אנשים כבר לא רוצים להיות חברים שלי בזכות זה. אוי נו, למי אכפת מאנשים - ספייס אפ יור לייף!).

אבל בסוף הספקתי להתעשת בזמן, נאחזתי בפורים ולא הסכמתי להרפות. שתי מטרות היו לי: האחת - להתחפש. השניה - להכין אזני המן.

נתחיל בשניה: היום ערכנו החלפת משלוחי מנות בעבודה. אני הגרלתי את חברי לחדר הרגיש ללקטוז. רציתי להכין לו אזני המן, אבל הן היו חייבות להיות נטולות לקטוז. אז נעזרתי במתכונה של בישול בזול הנהדרת ו.. אממ.... ביזול, תראי. הבצק שלך מעולה, באמת. התמונות שאת - וכולם - הולכים לראות תכף לא קשורות לבצק. באמת, אני ממליצה על הבצק. הבעיה היא בי. פשוט.. שמעו. קשה לקרוא לדבר הזה שהכנתי אזני המן. זה יותר יצירת אמנות אבסטרקטית המביעה בבצק את מצב רוחה הפוסט מודרני בואכה אקספרסיוניסטי של היוצרת. לא כך?
טוב, מוכנים?


הממ. התמונה הראשונה מכילה את האזניים הלא פוטוגניות.


אוי, רגע. השניה מכילה את האזניים העוד-פחות-פוטוגניות. אופס.


קיצור. מזל ששאר משלוח המנות שלי היה שווה. בהנחה, כמובן, שאתם מתעלמים מזה שעטפתי אותו בניילון נצמד. ושאתם מחשיבים אבוקדו לשווה. בחיי שזה מה שהכנסתי פנימה. פשוט ההוא מהעבודה אוהב דברים בריאים. ואבוקדו. הוא אוהב אבוקדו. אז התעליתי על עצמי, קניתי שניים כאלה בסופר - לדעתי, אולי הפעם הראשונה אי פעם בה נגעתי באבוקדו. ואפילו לא צעקתי! אם זו לא בגרות, אני לא יודעת מה כן - הכנסתי למשלוח המנות והייתי מרוצה מעצמי. כאילו, היה שם גם קצת שוקולד. וגם לחמית. וריבה. ותמרים. ומסטיקים.
אתם באמת חושבים עכשיו שהייתם מעדיפים לקבל כדור בראש ולא משלוח מנות ממני. אתם טועים. המשלוח היה מאד מאוכוון מטרה. לא לכל אחד הייתי שמה אבוקדו בפנים. רובכם הייתם מקבלים ממני מלא ממתקים.

לא יכולתי לא לצלם את הטעות המצחיקה שעשו בסופר. שיבולת שואל?
נו באמת, כולם יודעים ששיבולת זה נקבה.
שיבולת שואלת, מיסטר זול. שיבולת שואלת.

וכן, גם אני קיבלתי משלוח (ומרוב התרגשות שכחתי לצלם). מאותו אחד שקיבל ממני, אגב. במקרה. לשמחתי, הוא מכיר אותי כמו שאני מכירה אותו. היה שם מלא שוקולד. כולל כמה שוקולדים שווים במיוחד מדסקלידס. ומאפים ביתיים שנאפו במיוחד עבורי. הו פורים, איזה חג נפלא אתה.

ולגבי המטרה הראשונה שלי: לא היה לי יותר מדי זמן להכין תחפושת. מה גם שאני לא מקורית ו/או יצירתית במיוחד. לכן שלפתי מהארון שמלה צבעונית להחריד שקניתי בתאילנד לפני אי אילו שנים. פעם הייתי לובשת אותה בימים שאינם פורים. היום היא עזרה לי להפוך ליוסף. כאילו.. כתונת פסים, אנשים. קצת מעוף. באמת.*


* השמלה הזו יכולה לשמש אתכם גם אם תרצו להתחפש לדגל הגאווה ו/או לחמצוץ

אה, כן. היה גם לק. לפני שנתיים התחפשתי למעודדת עם חצאית כחולה וגופיה לבנה. לכן מרחתי לק כחול ולק לבן - ציפורן אחת בצבע אחד, השניה בצבע אחר וכך הלאה..
שנה שעברה השתכללתי. השתמשתי בחמישה צבעים וצבעתי כל אצבע בצבע אחר, אבל ביד השניה חזרתי על אותם הצבעים.


השנה עברתי לרמה אחרת לגמרי. גבירותיי ורבותיי - עשר אצבעות, עשרה לקים שונים. אני ממתינה למחיאות הכפיים שלכם.

אני יודעת.




אני יודעת.


פרס ישראל בדרך אלי.

***
אז בשורה התחתונה, מה יש לנו?

1. אני עוברת דירה. זה בלאגן, זה יקר, זה מעייף, אבל זה כיף.
2. הולך להיות לי מיקסר ורוד. אולי צהוב.
3. אני אוהבת את פורים אבל אני לא באמת יודעת להתחפש.
4. יש לי אובססיה לא ברורה ללקים.
5. ולספייס גירלז.
6. ה-29 בפברואר יחזור רק עוד ארבע שנים. בוהו.
7. משלוח מנות יכול להכיל אבוקדו.
8. ויצירות אמנות אבסטרקטיות formerly known as פרינס אזני המן.
9. אף אחד לא באמת הוטרד מזה שלא כתבתי מזמן, חוץ מבת דוד שלי. וגם היא רצתה מתכון. ובסופו של דבר לא קיבלה אחד כזה (ע"ע 8). אז ברצוני למסור את התנצלותי הכנה לכולכם.
10. האחיינים שלי מהממים.


אה, 11. התחלתי לאכול גלידה עם מלח. זו רק אני, או שזה דבר קצת מוזר לעשות?