> האחד באפריל, או Baking Fools Day | Morcake

1 באפריל 2012

האחד באפריל, או Baking Fools Day

אם אתם חושבים שזה שם גרוע, אתם צריכים לשמוע מה נפסל. "לא יפה ולא אופה", "מור קייק - המאפה ששרף אותי" ו"האסונות (הקולינריים) של מורקייק". אז קצת פרופורציות, אנשים. קצת. פרופורציות.

בקיצור. בעודכם קוראים בבלוגי הנפלא והנהדר, אתם ודאי חושבים לעצמכם "כמה נפלאה ונהדרת מור, הכל תמיד מצליח לה, היא לא מפספסת אף פעם במטבח. או בכלל. והיא גם רזה ומהממת, אפילו שהיא לא עושה דקה אחת של ספורט ביום. או בשבוע. או בשנה".

ובכן, זה הזמן לחשוף את האמת. גם אני, כמו כולם, מחליקה לפעמים על סוכר ומסתובבת במשך שבועיים עם סימן כחול ענק על היד כתוצאה מכך.

אה. זה לא קורה לכולם?

בכל אופן..
רזה ומהממת? הממ. בהחלט. בעיקר בראש שלי. או כשאני מסתכלת במראה ועוצמת עיניים. זה נחשב, נכון?

פספוסים במטבח? זה הזמן לספר לכם סיפור: יש לי זכרון מאד ברור מגיל קטן כלשהו, באזור גיל שלוש, פלוס מינוס. אמא שלי ביקשה ממני שאוציא ביצה מהמקרר. אני, בהיותי הילדה הטובה שהייתי (ונשארתי), הוצאתי את הביצה מהמקרר, הנחתי אותה על השיש, וכעבור מספר שניות ראיתי אותה מתרסקת על הביצה. ההמשך לא זכור לי - לא יודעת אם בכיתי, לא יודעת אם אמא שלי התעצבנה, לא יודעת אם הוצאנו ביצה חדשה והמשכנו כרגיל, כי לא בוכים על חלב ביצה שנשפך שנשברה.

למה לא שאלתי את אמא שלי מה קרה, אתם תוהים. או. שאלה מצוינת. דווקא שאלתי. העליתי את הנושא מספר פעמים במשך השנים, והיא תמיד טענה שהיא לא זוכרת את הסיפור הזה. אז יש מצב שהמצאתי אותו. מצד שני, אולי אמא מנסה לטייח. אין לדעת.

בקיצור. השבוע שחזרתי את הטראומה. הוצאתי לי שתי ביצים לארוחת ערב, הנחתי אותן על השיש. בדיוק אז המחשב שלי עשה קולות - פייסבוק, מייל, לא זוכרת, משהו צפצף. אז ניגשתי אליו ומיד שמעתי רעש לא טוב מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את אחת הביצים על הרצפה, מרוסקת לגמרי. לבי נצבט, חזרתי אחורה עשרים ומשהו שנה, אבל מיד התעשתתי, אספתי אותה אל הפח, ניקיתי את זירת הפשע מראיות, ולקחתי את המקרה כאות משמיים לכך שעלי לאכול מקושקשת מביצה אחת בלבד. היה טעים מאד, אגב.

טוב, אבל זה היה רק סיפור קטן. מה שבעצם רציתי לעשות זה להביא אותה בפוסט חגיגי במיוחד לכבוד האחד באפריל. חשבתי למתוח אתכם בעזרת מתכון לסלט או משהו, אבל אז נזכרתי שזה מגעיל. לכן החלטתי להתפשר על משהו שהוא לא בדיוק מתיחה, אבל ליד.

אם כן,  גבירותיי ורבותיי, קבלו את מצעד הפספוסים הגדול של מורקייק, או - כל מה שהכנתי ונשאר על רצפת המטבח חדר העריכה.

***

ברשותכם, אעשה את זה בסדר כרונולוגי:

גלידוניות מוקה
לפני שנתיים הכנתי לליל הסדר קרמבל תפוחים ומצות מגניב. ועוגת שוקולד עשירה. אבל זה לא הספיק לי. רציתי עוד קינוח. ניסיתי להתחכם. מיותר לציין שלא הצליח לי, בהתחשב בזה שזה המתכון הפותח את מצעד הבושה החגיגי.
לקחתי את קצפת השוקולד-לבן-קפה של קרין גורן, בה השתמשתי בהצלחה באחת מעוגות יום ההולדת שלי מלפני שנתיים, למשל, ועוד מיליון פעם, והקפאתי אותה בתבנית של קוביות קרח. אחר כך רציתי לחלץ את קוביות הקצפת הקפואה ולטבול אותן בשוקולד. בקיצור, רציתי גלידוניות מוקה.

הממ.
כבר אמרתי שלא הצליח לי?

אני מצטטת לכם מההערות שכתבתי לעצמי לפני שנתיים:

אוי ויי זמיר!!
המסתי 100 ג' שוקולד מריר ואז ערבבתי פנימה כף אחת של שמן קנולה.
ניסיתי לצפות את הגלידוניות, אבל כנראה שהמרקם המקורי לא היה מספיק יציב, אז הגלידוניות פשוט נמסו לי כשניסיתי לטבול אותן. גם השוקולד לא ממש שיתף פעולה.
בסוף פשוט זילפתי קצת מעט מהשוקולד על כל גלידונית, בתקווה לטוב....

זהירות, ספוילר: לא היה טוב. אם כי למיטב זכרוני, בסוף כן הוצאתי את ה"גלידוניות" יחד עם שאר הקינוחים, ובעקרון הן נאכלו. שמעו, מבחינת טעם הן היו אחלה. קצפת מוקה עם קצת שוקולד מריר. מה רע?

מבחינת מראה? בואו תשפטו בעצמכם.



פאי לימון בריא
אמא שלי רזתה משמעותית לפני שנתיים-שלוש ומאז היא מקפידה על תזונה נכונה ובריאה, רוב הזמן. מטבע הדברים, היא העדיפה שלא אאפה יותר מדי עוגות וקינוחים כשגרתי בבית. כי אז היא היתה אוכלת, ואויבים לא מכניסים הביתה, ובלה בלה בלה.
פעם אחת הגענו לפשרה: מצאתי מתכון לפאי לימון בריא בספר כלשהו של אפיה בריאה (אני דווקא זוכרת בדיוק איזה ספר זה היה, אך לא אנקוב בשמו. לא הייתי רוצה בטעות ליצור רושם שאני מלכלכת על הספר בכלל או המתכון הזה בפרט. אני לחלוטין מאשימה את עצמי, לכן אני לא רוצה לקשר את הספר הזה לאסון הקולינרי שלי). החלטנו שאם המתכון שפוי יחסית מבחינה תזונתית, אין סיבה שלא אוכל להכין אותו ואמא שלי תהנה ממנו. גם אני, כמובן, וכל מי שיהיה בסביבה.

השורה התחתונה? אני לא אומרת שדברים בריאים לא יכולים להיות טעימים. ממש ממש לא. אבל הפאי הזה, לפחות כפי שאני הכנתי אותו... עזבו. הרשו לי שוב לצטט את עצמי של לפני שנתיים:

עיבדתי בידיים, אלוהים יודע למה.
השתמשתי ב-50 ג' חמאה במקום 2 כפות. לפי מחשבון באינטרנט, זה אמור להיות איפשהו בין 28 ל-35 ג' (מסתבר שיש הבדל בין כף UK לכף US. חבל שאין כף IL). הערה מההווה: וואו, לפני שנתיים חוש ההומור שלי היה אפילו יותר גרוע מהיום. אולי אני בכל זאת משתפרת.
אין ספק שכמות החמאה היתה לא נכונה, החמאה עצמה היתה רכה, או שאני לא יודעת מה זה פירורים - הבצק יצא לי מאד מאד דביק וממש לא קיבלתי כדור בצק. הערה מההווה: נראה לי שעבור הקלתית צריך היה לעבד את כל החומרים במעבד מזון עד לקבלת פירורים, ואחר כך ליצור כדור בצק. משהו כזה.
ניסיתי להוסיף קצת קמח, לפי העין. זה בקושי עזר. אז הכנסתי למקרר לעשר דקות ואז לעוד חמש דקות למקפיא.
בשלב הזה התייאשתי, בעזרת מרית הכנסתי את כל הבצק הדביק והשמנוני לתבנית המשומנת ובעזרת המרית בהתחלה והיד אחר כך, ניסיתי ליצור תחתית בצק.
הבצק התכווץ במהלך האפיה, התנפח (אפילו שחוררתי במזלג) וטיפה נשרף באמצע.
כשניסיתי למזוג את המלית, היא נשפכה לכל עבר ומילאה את התבנית... זה לא נראה מבטיח.
...
התוצאה הסופית - לא מדהימה ויזואלית. נראה מחר מבחינת הטעם...

זהירות, ספוילר: גם הטעם לא היה טוב. אני ממש זוכרת כמה לא טוב היה הטעם.
ולמקרה שאתם תוהים, אז כן - אני תמיד כותבת לעצמי הערות תוך כדי כתיבת (או תרגום) מתכונים והכנתם. ולרוב הן מטופשות.

קיצור, רוצים לראות את אסון פאי הלימון? שימו לב - מרוב ייאוש אפילו לא ניסיתי לצלם תמונה נורמלית. אבל נראה לי שגם אם הייתי מצלמת חמשת אלפים תמונות שלו, לא הייתי מצליחה לתפוס אחת טובה:



קרקרים עם שומשום
אני לא ממש זוכרת את הקרקרים האלה. ההערות שלי לגביהם לא כל כך עוזרות, אבל משום מה יש שם חישוב של נקודות (כאלה של שומרי משקל). אני תוהה אם זה קשור לאמא שלי והדיאטה שהזכרתי ממש לפני רגע או שפשוט השתעשעתי ברעיון הנקודות הזה בעצמי לאיזו דקה או שתיים.
בקיצור, דווקא מבחינה ויזואלית הם נראים חביבים. אבל אם ללכת על ניחוש מושכל ונסיון העבר, אני אהמר שכמו כמעט כל הפעמים בהן ניסיתי להכין קרקרים (למעט הפעם הזו), גם לקרקרים האלה בטח היה טעם משונה מאד המזכיר קצת ג'חנון, אך לא בקטע טוב.
אגב, בכל אחת מהפעמים הללו דווקא אכלתי את כל הקרקרים שהכנתי - אם אפשר בכלל לקרוא לזה "קרקרים". אם אין לזה טעם של קרקר ואין לזה מרקם של קרקר, האם זה אמנם קרקר? או שמא ג'חנון פח?

I wonder.
טוב, תמונה?



עוגה עם נטיות
אוי, אני זוכרת את העוגה הזו. דודים שלי הגיעו מהצפון הלא-מאד-רחוק לביקור אצל סבא וסבתא שלי. הם שמעו רבות על האפיה שלי, והתלוננו לא פעם על שהם לעולם לא זוכים לטעום דבר.
באותה שבת (כמעט בטוחה שזו היתה שבת) למדתי - אח, כמה כיף להיזכר באפס נוסטלגיה בייסורי הלימודים של לפני שנתיים. או שלוש שנים. או שנה. בקיצור, בעבר - לכן הברזתי מארוחת הצהריים שכללה גם את ההורים שלי. אבל הגעתי לקפה של אחרי האוכל, יחד עם קינוח. 

כן, לא הגעתי לארוחה כי למדתי, אך בכל זאת היה לי זמן לאפות עוגה. אין בזה ולו טיפה אחת של הגיון.

קיצור.
אני לא זוכרת איזו עוגה זו היתה אמורה להיות, מאין לקחתי את המתכון, כלום. אך מספיק לי להעיף מבט בהערות שלי כדי להבין מדוע ולמה כשלה העוגה בצורה כה קשה. המילה "במקום" חוזרת ארבע פעמים בשש שורות, בין אם זה כמות כלשהי של סוכר במקום כמות אחרת של סוכר, רסק תפוחים במקום מיץ תפוזים או שקדים פרוסים במקום אגוזים טחונים. וכמובן שגם הוספתי דברים שלא היו במתכון המקורי.
בכל אופן, רוב ההערות האלה הן טכניות ולא מעניינות. אסתפק בציטוט שתי השורות האחרונות:

תבנית שושנה - סיוט, העוגה כל הזמן זזה לצדדים ואיימה לברוח מהתבנית
אחרי 58 דקות הוצאתי מהתנור, וזה לא נראה טוב...

וכמובן, כמו כל הסיפורים שלי היום, זה לא. היה. טוב.
לא סתם קראתי לעוגה הזו "עוגה עם נטיות".

היא זזה בתבנית, היא נאפתה בסופו של דבר באלכסון, היא... אה סליחה, אמרתי נאפתה? זהו, שלא. היא ממש ממש לא נאפתה. כאילו.. ניסיתי לטשטש את המראות הקשים בעזרת המייק אפ של עולם האפיה, הלא הוא אבקת אפיה. ועדיין...

טוב, עזבו, למה להכביר במילים. קבלו תמונה.



מקרון קפה עם גנאש שוקולד לבן
הזכרתי כבר את המקרונים האלה פעם. אם אני לא טועה, עבדתי לפי מתכון של מתוקים שלי. או שירלי נמש. או חן שוקרון. האשה עם אלף השמות :-)
כפי שכבר ציינתי בזמן אמת, אי שם בספטמבר 2010, העוגיות יצאו טעימות - עד כמה שמקרונים יכולים להיות טעימים. אני לא מחובבי הז'אנר - אבל מבחינת המראה? ראו הוזהרתם, אתם עלולים לחשוב שאתם מתבוננים בתמונה של לחמניות של פסח. אך לא ולא, אלו הם המקרונים שלי.

נו טוב. גם ככה אף אחד לא באמת מתייחס למראה של מקרונס, נכון?


ורק שיהיה ברור - את העוגיות הכי יפות שלי בחרתי לצילום הזה, כן?


עוגיות קינמון מקמח מלא
לא יודעת אם שמתם לב, אבל אני אוהבת קינמון. ואני לא נרתעת מקמח מלא. אז עוגיות קינמון מקמח מלא - זה נשמע מבטיח. כן... פחות.

קודם כל, משום מה השתמשתי במחמאה ולא בחמאה. אני מציינת את זה משתי סיבות: 1) על מנת שתנזפו בי ו-2) כדי שתבינו למה אמרתי "מחמאה" בציטוט מתוך יומן ההערות שלי תכף:

ניסיתי לרדד את הבצק וויתרתי, בסוף לקחתי חתיכות בצק, אפילו לא ממש עיבדתי, והנחתי על תבנית אפיה. 
...
העוגיות sizzled בתנור וכל המחמאה נזלה למטה, זה היה מוזר ודוחה.
יצאו לי עשרים עוגיות בתבנית הזו, ולראשונה שטעמתי היה טעם של ג'חנון - ולא בקטע טוב. הערה מההווה: מה הקטע שלי עם ג'חנון ולמה אני מתעקשת שזה לא בקטע טוב? ג'חנון זה תמיד טוב!
בתבנית השניה... יצאו לי גם עשרים עוגיות.... גם היה מזעזע.

אבל לעוגיות האלה (אגב, מסתבר שהן היו אמורות להיות בכלל דקיקיות. תכף תראו שדקות הן בטח לא היו) היה סוג של סוף טוב - הן זכו לתרום את גופן למדע. במילים אחרות: פוררתי אותן והכנתי מהן כדורוני שוקולד.

רוצים לראות איך הן נראו בגלגול הראשון שלהן, טרום הכדורונים והשוקולד? זהירות, לא לבעלי קיבה רגישה:



עוגיות חמאה בצורות
את העוגיות האלה דווקא ראיתם בעבר. עיצבתי אותן לצורת המילים "מזל טוב" והשתמשתי בהן כדי לקשט קאפקייקס שהכנתי לפני שנה ליום הולדת של חברה. אבל לא העליתי את המתכון שלהן, כי כפי שכתבתי אז "אם רק הייתם יודעים כמה סבלתי במסגרת הכנת העוגיות האלה..."
ובכן, זה הזמן לספר. ציטוט מהמתכון:

הזוועה, הזוועה... היה בלתי אפשרי לעבוד עם הבצק (כנראה דפקתי שם משהו), הוספתי עוד ועוד קמח אבל לא הצלחתי לקרוץ צורות, כל הזמן נדבק לי לשיש.
בסוף עיצבתי free-hand את האותיות "מזל טוב" פעמיים ואפיתי.
השתמשתי בקצת פחות מחצי מהבצק, את השאר החזרתי למקרר.
זוועה!!

תכלס, זוועה.
אני מודה שהעוגיות יצאו חביבות למראה, וכחלק מקישוט הקאפקייקס זה דווקא יצא מגניב, אבל בשורה התחתונה - זוועה.



עוגת קלמנטינות, קוקוס ושקדים
והנה דוגמא קלאסית ל"אל תסתכל על הקנקן". תודו שמבחינת השם - המכיל בעצם את המרכיבים העיקריים שלה - העוגה נשמעת מעולה. דוגרי? היא גם נראתה טוב.
אבל הטעם? שאלוהים יעזור לי. או לה. עדיף שאלוהים יעזור לה.

תובנות שלי מלפני שנה:
משהו יצא מוזר במרקם של העוגה - דחוס, מוזר. גם לא מאד מתוקה.

רק אני מסוגלת לתאר עוגה כמו פרק של CSI. מוזר.. דחוס... הכי תעלומה. לגמרי זירת פשע.

והפעם, קבלו צ'ופר - שתי תמונות. בראשונה תראו עוגה יפה, בשניה תראו זירת פשע. זאת אומרת, פרוסת עוגה דחוסה ומוזרה. וזה רק כי הנחתי שלא תרצו לראות תמונות של סבא שלי על אופני כושר (כן, מסתבר ששמרתי את התמונות האלה יחד עם עוגת הפשע).




סקונס קינמון
אני לא לגמרי בטוחה למה הגדרתי את זה כאסון (וכשאני אומרת "הגדרתי", אני מתכוונת לזה שכל המאפים שאתם רואים היום שמורים לי במחשב תחת "אסון - שם המאפה". זה היה הדבר הכי הגיוני לעשות). בסך הכל הכנתי מעין מאפה שנראה כמו פיצת קינמון (הנה לכם רעיון שאני לא מבינה למה אף אחד לא חשב עליו עד כה. יאללה, מי מרים את הכפפה?) וממש ממש לא כמו סקונס. וגם לא נטעם כמו סקונס. אלא אם כן סקונס אמורים להיות קצת יבשים, כפי שכתבתי לעצמי בהערות.
אפרופו הערות, מסתבר שגם כאן יצא לי בצק דביק. בשלב מסוים השתמשתי במילה "מזעזע", אחרי שניסיתי להוסיף קמח. רואים מוטיב חוזר? זו בסך הכל הפעם השלישית או הרביעית שאני מנסה להוסיף קמח למשהו וזה נגמר באסון. הממ...

קיצור. תכננתי להכין סקונס. יצאה לי פיצה יבשה. טוב נו. אולי בכל זאת צדקתי כשקטלגתי את זה כאסון.



מאפינס שיבולת שועל
מאפינס. שיבולת שועל. מה יכול להתקלקל, נכון? לא נכון.

זה דווקא התחיל בסדר. הכנתי מאפינס שיבולת שועל, הייתי די מרוצה מעצמי, אפילו העליתי תמונה של מאפין אחד, יחד עם כוס קפה, לדף הפייסבוק של הבלוג. זו היתה ארוחת הבוקר שלי באותו יום. וואלה, יצא טעים. אפילו בהערות שלי לא כתוב שום דבר רע. ציטוט:

הבעיה היחידה: קצת נדבק למנז'ט.

אח, מור של ספטמבר 2011, תמימה שכמותך. שאלה יהיו הבעיות של כולנו. שכולנו קצת נידבק למנז'ט.

רגע, זה לא הגיוני.

בקיצור. הבעיה האמיתי - בלי שום קשר למנז'ט - הגיעה אחר כך. יום למחרת האפיה, המאפינס הפכו לטינופת בלתי אכילה עם טעם של משהו לא אכיל ורע ואוי אוי אוי כמה נורא זה היה. הכל הלך לפח.

אני לא ממש בטוחה מה קרה שם, נראה לי ששמרתי אותם בחוץ כשצריך היה לשמור בפנים, או בפנים כשצריך היה לשמור בחוץ, או שלא עשיתי את ההוקי פוקי והסתובבתי. לא יודעת. הכוכבים לא הסתדרו בשמיים באותו יום או משהו.

בקיצור - סיפור טראגי במיוחד. מאפין שהתחיל כהצלחה מסחררת ונגמר באסון.
תמונה? תמונה.



גביעי עוגיות שוקולד צ'יפס
כבר סיפרתי לכם על הגביעים האלה כאן והראיתי לכם אותם כאן. ובכל זאת, בואו נדבר עליהם שוב.

אז כן, הלכתי כעיוורת אחר הרעיון המגניב שמצאתי בפינטרסט. הבעיה היחידה היא ששכחתי שרעיונות מגניבים ואני לא הולכים טוב יחד. אנחנו הכי לא שוקולד וחמאת בוטנים (כי הם כן הולכים יחד. הישארו איתי, אנשים, אל תתפזרו!).

בקיצור, מה שקרה זה הדבר המחריד הזה:


אה, וואו. עכשיו נזכרתי גם שניסיתי למלא אותם במוס שוקולד ומים. מוס שוקולד ומים... הנה לכם משהו שמגיע לו פוסט קטסטרופלי משלו.
בעצם לא. לא, אני לא רוצה לדבר על זה. זה עדיין כואב מדי.


לחמניות דבש
שמרים. קמח. דבש. נשמע טוב?
ציטוט שלי מההערות:

יצא זוועה.

זה קרה ממש לפני מספר חודשים. אני עדיין זוכרת כמה רע זה יצא. האמינו לי, לא הגזמתי - זוועה. בעקרון, אני מהאנשים הטוענים בדרך כלל שבצק זה בצק זה בצק והוא טעים בכל צורה וכל מצב: אפוי, לא אפוי, ממולא בעוד בצק.

אבל הלחמניות האלה? oh my buns. ולא בקטע טוב.



עוגיות סירפינסקי
מכירים את משולש סירפינסקי? או שטיח סירפינסקי? קיצור, זה איזה קטע של פרקטלים - צורה בתוך צורה בתוך צורה בתוך.. עזבו, לא משנה.

ניסיתי להכין עוגיות כאלה לא מזמן. רציתי לפרסם פוסט חגיגי, לרגל סיום התואר שלי (כי שאר הפוסטים שלי, בהם תיארתי כל שלב ושלב במהלך הלימודים, כולל מבחנים-עבודות-חופשים-מבחנים-עבודות-סיום-סיום-סיום, פשוט לא הספיקו לי), עם עוגיות חנוניות במיוחד.

איך אומר זאת בפשטות? לא יצא לי.


אה כן, מהר מאד התייאשתי מהפרקטלים ועברתי לכל מיני צורות מטופשות. למקרה שתהיתם, זה גם לא יצא טעים במיוחד.


אזני המן עם שמן
טוב, זה כבר ממש חדש. ממש ממש לא מזמן דיברתי על פורים האחרון ועל אזני ההמן האלה. גם הראיתי לכם תמונות, אבל זה בכל זאת פוסט אסונות חגיגי, אז כמובן שיש מקום גם לחגים. לכן אני חוזרת על עצמי. מה תעשו לי?

מה שקרה באזני ההמן האלה זה שהכנתי מילויים שלא כל כך גרמו לבצק להידבק אל עצמו, ושמתי יותר מדי מילוי. או פחות מדי מילוי. או ששוב לא עשיתי את ההוקי פוקי. קיצור, מלא אזניים נפתחו, זה נראה כאילו מישהו טבח בכפר שלם של אזני המן.
אבל הכנתי את אזני ההמן פרווה במיוחד עבור חבר מהעבודה שהוא רגיש ללקטוז. והוא היה מרוצה מהן. הוא אפילו הזכיר אותן לפני כמה ימים ואמר שהן היו ממש מוצלחות וכמה הוא שמח לאכול אזני המן אחרי שנים שהוא לא אכל, כי לרוב האזניים הפרווה מכילות מרגרינה. אז.. הידד! ושוב אנו למדים (אם כי הפעם מזוית אחרת לעומת עוגת הקלמנטינות היפה אך מוזרה ודחוסה ומוזרה) כי אין להסתכל בקנקן.



אז זהו, כאילו סיימנו. אך למרבה המזל אפילו היום הצלחתי לייצר אסון קולינרי חדש - כן כן, ממש הערב, לפני מספר שעות. קבלו במחיאות כפיים סוערות את עוגיות המזל המעפנות שלי:

העניין הוא כזה. ביקשו ממני בעבודה להכין עוגיות מזל עם פתקים לימודיים בפנים (סיפרתי לכם משהו על סשנים שאנחנו עושים על תהליכי עבודה וזה, נכון? עזבו, זה משעמם. נעבור הלאה, רק רציתי להסביר מה מטרת הפתקים) ונרתמתי בשיחה למשימה. אבל זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

אין לתאר כמה פעמים שרפתי לעצמי את האצבעות הערב. וגם את כפפת התנור החדשה שלי. זה, אגב, כאב יותר מכל הכוויות באצבעות גם יחד.

ובסוף, מכל העבודה המאומצת הזו, יצאו לי שתים עשרה עוגיות, רובן לא קריספיות, סתם מדלדלות, עם פתקים שממש לא מוחבאים כמו שצריך אלא עוד שניה קופצים החוצה ומציגים את עצמם למקבל העוגיה ה"מופתע". פתקים יקרים, אתם לא אמורים לפתוח את עצמכם, אתם אמורים להסתתר בתוך העוגיה ולתת לאנשים למצוא אתכם, מה לא ברור? קרציות.

בכל אופן.. העוגיות האלה הכי עשו לי מתיחת אחד באפריל. אוף. אה, כבר אמרתי שהייתי אמורה להכין ארבעים עוגיות? ויצאו לי שתים עשרה. אני אמנם לא מבינה גדולה בחשבון, אבל נראה לי ש-40 > 12. או או. 


***
טוב, לפחות הספקתי לסיים את הפוסט הזה לפני שהאחד באפריל הופך לשניים באפריל, וזה לחלוטין היה מוציא את כל העוקץ מכל מה שכתבתי. אז לא הכל אסונות בחיים, אה? ווהו!

שיהיה לכם המשך אחד באפריל שמח, ושניים באפריל נהדר.

מה זאת אומרת, מה יכול להיות כל כך נהדר בשניים באפריל?
מה יכול להיות לא נהדר ביום ההולדת של הנס כריסטיאן אנדרסן, אמיל זולא, אלק גינס, סרז' גינזבורג, מרווין גיי, לינדה האנט, טדי שרינגהאם, עוד כל מיני אנשים שאני לא מכירה ושני ילדים שלמדו איתי ביסודי? כאילו, הם כבר לא ילדים, אבל הם היו פעם.
ומה יכול להיות לא נהדר ביום ספרי הילדים הבינלאומי? או יום ספרי הילדים הבינלאומיים, אני לא בטוחה.

בדיוק.
אז זהו.
אל תתווכחו איתי יותר.

תודה. לא התכוונתי לצעוק. אתם באמת בסדר גמור.

אגב, אם למדנו מכל האסונות הקולינריים שלי דבר אחד, זה בעצם שני דברים:
1) כשהבצק דביק מדי (ומסתבר שאצלי הוא תמיד דביק מדי), הוספת עוד ועוד קמח לרוב לא תפתור את הבעיה בהצלחה מרובה
2) לפעמים זה לא טוב כשלמאפה יש טעם של ג'חנון.

10 תגובות:

נטלי אמר/ה...

טוב, את הכי מעולה בעולם, שתדעי!

אפרת אמר/ה...

הרגת אותי...
חג שמח ::)) !!

טל אמר/ה...

מור מור
את משהו את
את מבריקה, וכי למה?
הרי כולנו יודעים שאת יודעת לאפות, אז את דאגת שיהיו לך פוסטים פישוליים כדי שיהיה לך משהו רלוונטי ל1 באפריל ועל כן את גאון!

האשה עם אלף שמות אמר/ה...

אחלה רשומה! מזדהה עם כל מילה (אני יכולה לפתוח בלוג שלם רק עם אי הצלחות קולינריות, משהו בסגנון של האוסקר לסרט הגרוע ביותר...)
כיך לקרוא למרות שבעיניי את עדיין מושלמת :-)

pimpf אמר/ה...

את קורעת... :)

נועה אמר/ה...

כל פעם שאני קוראת אותך אני חושבת לעצמי שהלוואי והיינו חברות!

גיל אמר/ה...

כמו תמיד, נקרעתי מצחוק!

פורמלג אמר/ה...

אוי זה היה טוב. הרבה זמן לא נחרתי ככה לעצמי בלי הפסקה.
http://knowyourmeme.com/photos/234739-i-have-no-idea-what-im-doing

Mor אמר/ה...

אוי, תודה!

טל, הכי עלית עלי. ברור שכל הפאשלות היו מכוונות. אהמ... ** שריקה לא רגועה ומבטים חסרי מנוחה ימינה ושמאלה **

שירן אופיר אמר/ה...

חשבתי שהמייקאפ של עולם האפייה הוא אבקת סוכר לא? חחח
מסכימה עם נועה בנוגע ללהיות חברה שלך :P

הוסף רשומת תגובה