> לונדון, בייבי! (I) | Morcake

9 ביולי 2011

לונדון, בייבי! (I)

שלום. מה שלומכם? אצלי הכל בסדר, תודה. התחלתי לעבוד, טסתי לכמה ימים לחו"ל, איטס אול גוד. לא ששאלתם, אבל זו הדרך שלי להסביר למה נעלמתי לכמה שבועות. אבל אל דאגה, חזרתי! ויש באמתחתי שני מתכונים וחצי (אני אסביר למה חצי באחד הפוסטים הבאים) ויומן מסע. ברשותכם, נתחיל ביומן.
כמה אזהרות לפני שתתחילו לקרוא:
  1. כרגיל, זה הולך להיות ארוך. אבל נראה לי שהפעם זה הולך להיות באמת ארוך. ברמה שאני כבר עכשיו שוקלת לפצל לשני פוסטים, אבל אחליט בהמשך.
  2. בניגוד לפוסט ברצלונה שלי, הפעם לא אתמקד רק באוכל, אלא אכתוב על הטיול כולו. אבל פחות או יותר כל מה שעשינו היה לאכול, לשתות ולקנות ממתקים. ואז לאכול אותם. אז בעצם - ההתמקדות ככל הנראה בכל זאת תהיה באוכל.
  3. עקב עצלנות היתר ממנה אני סובלת, אני לא הולכת לקבץ סיפורים והמלצות לפי נושאים או משהו כזה. זה הולך להיות כרונולוגי, פחות או יותר, day by day.
  4. זה פוסט חו"ל, אז הפעם אין מתכון. אם לא בא לכם לקרוא את הגיגיי נטולי הפואנטה, אנא הפסיקו כאן ובואו לבקר שוב עוד מספר ימים. אבל אל תעשו אנסבסקרייב, בבקשה, זה פוגע ברגשותיי. אני מזל סרטן, אנחנו רגישים.
  5. אתם עדיין כאן? יופי. בואו נחזור שניה לעניין האוכל.. אם אתם כבר מכירים אותי קצת, אתם יכולים להיות בטוחים שמסעדות גורמה לא תהיינה כאן, בעיקר כי הייתי מרגישה מאד לא נעים להתיישב במסעדה כזו ולהתחיל לבקש מהם להוציא לי תשעים אחוז מהמרכיבים של כל מנה (אם אתם מכירים מסעדות גורמה שבמנות שלהן אין ירקות ורטבים, אנא צרו קשר). כמעט כל המקומות בהם אכלתי הם סניפים של רשת כזו או אחרת ואת האוכל שאכלתי אפשר לסכם במילה אחת - ג'אנק. אז אם אתם לא בקטע, שוב - אל תקראו. אני לא אעלב. יותר מדי. אולי אבכה קצת. בלב. השבור. שלי.
אה, ודבר אחרון: למקרה שלא שמתם לב, או אם אתם אנשים שלא מאמינים לכותרות, הנסיעה שלי היתה ללונדון, בייבי! חמישה ימים מלאים, חמישי עד שני, עם אמא שלי.

אוקיי, מוכנים? אחרי שהברחתי את כל המזדנבים (זה מרגיש לי כמו שימוש הגיוני-אם-כי-לא-נכון במילה, אז בואו נזרום איתי), עכשיו כבר אין דרך חזרה. יאללה, טיסה נעימה!

***
יום חמישי
הטיסה שלנו היתה בשבע וחצי בבוקר. אל תדאגו, אני לא הולכת לפרט יותר מדי לגבי זה, אבל אני רוצה רק לציין שזו היתה אחת הטיסות הכי טובות שלי אי פעם. צוות הדיילים של אל על היה אדיב בצורה יוצאת דופן (כן, אל על!) והטיסה עברה ממש בכיף.
קיצור.. נחתנו בלוטון (מי ידע שיש עוד שדה תעופה ליד לונדון פרט להית'רו?) בסביבות אחת עשרה, שעון מקומי. לא היתה לנו הסעה מוזמנת מראש מהארץ, אבל יש מאתיים ישראלים (אלא מה) שאורבים לתיירים בשדה ומציעים הסעות. אנחנו הצטרפנו לברנש אחד כזה יחד עם שישה ישראלים נוספים, שרובם הזמינו את ההסעה מראש, אבל אני לא חושבת שהיה הבדל בין המחיר שהם שילמו למחיר שאנחנו שילמנו. 35 ליש"ט לשתינו, משדה התעופה ועד לפתח המלון. הבנתי שזה עולה כמעט אותו הדבר כמו לנסוע עם רכבת, ורכבת מן הסתם לא מביאה אתכם עד המלון (בהנחה שאתם לא מתכננים להתגורר בתחנת הרכבת. אם כן, הטיול שלכם כנראה יהיה שונה לחלוטין משלי), אז נראה לי די שווה לקחת הסעה שכזו.
לגבי הנהג עצמו.. אפשר לכתוב עליו ספר שלם. אני לא מתה על השימוש הנרחב שאנשים עושים לפעמים במילה "הזוי", אבל באמת שאין דרך אחרת לתאר אותו. הוא סיפר לנו חידות (די מטופשות), בדיחות (רובן בעלות אופי גזעני לא כל כך מרומז), אנקדוטות (לא מעניינות) ובעקרון השתיק אותנו כל פעם שניסינו לדבר אחד עם השני. טוב, אבל בואו נמשיך, כי אני חושבת שכמה שאנסה, לא אצליח לעולם להעביר את החוויה במלואה. וטוב שכך :-)
אה, טיפ חשוב: אם אתם לא חייבים, אל תחליפו כסף בשדה התעופה. השער שם מזעזע, אתם תפסידו המון כסף. ומסתבר שגם בבנקים ובדואר השער די גרוע. פחות מבשדה, אבל עדיין רע. אנחנו גילינו את זה רק אחרי שלושה ימים בערך, כשהחלפנו כסף באחד השווקים תמורת שער הרבה הרבה יותר טוב, וגילינו שקצת נדפקנו עד אז.

נמשיך. המלון שלנו - מלון פרזידנט. שלושה כוכבים, סביר אבל לא יותר מזה. החדרים בסדר, לא מדהימים (אנחנו נאלצנו להחליף חדר שלוש פעמים מסיבות שונות), ארוחת הבוקר ממש לא משהו (ולא, אני לא בהכרח משווה לארוחות הבוקר המטורפות של בתי המלון באילת. או לאס וגאס..), אבל אפשר להעביר שם כמה לילות, בהנחה שכל מה שאתם מחפשים זה "מקום להניח בו את הראש לכמה שעות". היתרון הגדול של המלון הוא שהוא במרחק שתי דקות הליכה (אני לא מגזימה, באמת שתי דקות, בהליכה לא מאד מהירה) מתחנת הרכבת התחתית Russell Square. וזה דבר מאד נוח. אה, בעקרון יש שם גם wifi, אם זה חשוב לכם, אבל רק בלובי - לא בחדרים - וכשאנחנו שהינו שם התקלקל להם משהו בחיבור ולמשך יומיים לא היה wi ובטח לא fi. אבל בשביל זה יש חנות של אפל ברחוב אוקספורד....

טוב, אז הגענו, התמקמנו במלון והלכנו לראסל סקוור. טיפ: ה-Oyster Card. זה כרטיס שאפשר לקנות אצל הקופאים בתחנה (ואחר כך אפשר להטעין אותו גם במכונות האוטומטיות, אם אני לא טועה) והוא יקל על חייכם מאד. האויסטר מאפשר לכם להשתמש בכל הרכבות התחתיות והאוטובוסים בלונדון שנמצאים באזורים 1 ו-2 למשך שבעה ימים רצופים, תמורת 32.60 ליש"ט. זה הסכום שיש לשלם על מנת שהכרטיס יהיה תקף בכל שעות היממה - גם במה שנקרא "שעות השיא" (peak hours) וגם בשאר היום. תמורת סכום מעט נמוך יותר תוכלו לנסוע רק בשעות השיא, אבל לדעתי עדיף לקחת את הכרטיס של ה-24/7 - הרבה יותר נוח ומשתלם. דבר אחד אחרון בנושא הזה: בסיום הטיול, ניתן להחזיר את הכרטיס בכל אחת מתחנות האנדרגראונד בה תסיימו את המסע שלכם, למשל הית'רו, ולקבל בחזרה 5 ליש"ט. אנחנו עשינו את זה, אבל קיבלנו בחזרה רק 3.90 על כל כרטיס, כי לפי הפקיד (האיטי. בהיסטוריה. של היקום. כולו. אלוהים ישמור, כמה זמן עמדתי אצלו בזמן שהוא שידך דפים, כתב עליהם דברים וספר את הכסף שעליו להחזיר לי) חרגנו מהאזורים המותרים לנו מתישהו במהלך הטיול. הייתי כל כך מותשת מהעמידה אצלו שאפילו לא טרחתי לברר מתי ואיך בדיוק חרגנו (סתם, האמת שניסיתי, אבל המבטא שלו בלבל אותי, אז החלטתי שאמא ואני נוכל לספוג את שני הפאונד האלה). אפשר גם להשאיר את הכרטיס אצלכם, מסתבר שהתוקף שלו לא פג לעולם (כרטיס קסמים!!), אז בפעם הבאה שאתם מגיעים ללונדון, תוכלו פשוט להטעין אותו מחדש. אבל אם אתם נמצאים שם בתדירות כזו ששווה לכם לעשות את זה, אתם כנראה לא זקוקים לטיפים שלי ולמעשה תוכלו לתת לי כמה בעצמכם. הממממ..

בצהריים היינו רעבות ופצחנו רשמית במסע האכילה המטורף: ברחוב Regent, ממש מחוץ לאחת היציאות של תחנת הרכבת התחתית ב-Oxford, יש מסעדה בשם Garfunkel's. מסתבר שזו רשת - בהמשך ראיתי סניפים שלה בכל רחבי העיר. בשלב הזה של הנסיעה עוד היינו תמימות, אמא ואני, וחשבנו משהו בסגנון של "אנחנו רעבות, אבל לא מורעבות.. אולי פשוט נחלוק מנה אחת". ספציפית פה זה הצליח לנו, אבל ככל שהטיול התקדם ירדנו מהר מאד מהעניין הזה של לאכול מעט. או בריא. או מסודר. קיצור... חלקנו מנה אחת מאד מוצלחת של פיש אנד צ'יפס (12.50 ליש"ט, אם אני לא טועה. לא מאד זול, אבל אם לוקחים אותה כמנה לזוג, זה כבר סבבה). קיבלנו חתיכה מכובדת מאד של דג מחופש לשניצל, יחד עם צ'יפס שכנראה הוכן מזן מיוחד של תפוחי אדמה - כאלה הגדלים בתוך סיר של שמן עמוק, וקערונת קטנטנה של מעין פירה אפונה ומנטה. לדעתי היה לדבר הזה טעם מוזר, אמא אהבה. ולגבי המנה עצמה: שוב, שניצל דג וצ'יפס מטוגן עד מאד - זה לא יכול להיות לא טעים. ובאמת נהנינו מאד, וגם שמחנו שהלכנו על מנה אחת. כל אחת מאיתנו שבעה בדיוק במידה הנכונה מהחצי שלה.


אחרי האוכל הסתובבנו קצת ברחוב אוקספורד, הרחוב של הקניות. מסתבר שהשמועות ששמענו בארץ היו נכונות - יש עכשיו סיילים בכל לונדון. אבל מה אני אגיד לכם? אי אפשר לומר עלי שאני לא חובבת בגדים ו/או שופינג (אם כי אני לא מהפנאטיות), ובכל זאת לא נפלתי מהרגליים. בסדר, קניתי כמה דברים ב-h&m, נכון, אבל נראה לי שאת רובם - אם לא כולם - אפשר למצוא גם בסניפים בארץ, פשוט לא יצא לי לבקר שם בשבועות האחרונים (כן, מטעמי נוחות קניתי בלונדון במקום בקניון השרון. הגיוני מאד). גם באחד מסניפי uniqlo, רשת יפנית של בגדים איכותיים לכאורה, מצאתי משהו: חצאית ג'ינס נחמדה. אבל זהו. לא יודעת, אולי היינו עייפות מהטיסה ומהפיש אנד צ'יפס ששחו בתוך אוקיינוס השמן בקיבה שלנו, אבל פשוט לא היה לנו כח להסתובב בחנויות יותר מדי, ומה שכן ראינו לא היה מדהים. מצד שני, ייאמר לזכותה של לונדון שהיא פחות יקרה מפעם. אני לא באה לומר שכל העיר מלאה מציאות, אבל זכור לי שבפעם הראשונה בה ביקרתי בעיר, והיחידה עד לשבוע שעבר, כל מה שקניתי היה שני זוגות גרביים (אה, וגלויה מצחיקה של אלברט איינשטיין. כמה מפתיע, גם בגיל 15 הייתי חנונית), וזה היה בעיקר מטעמי יוקר.

אנשים! סייל בטופ שופ הוא לא סיבה להפגנה!!!
חוש ההומור הדלוח שלי, מצד שני, זה כבר סיפור אחר..

לאחר כוס קפה בסטארבאקס ומעט קניות (אציין לטובה את הקרדיגן השחור המכופתר שקניתי ופשוט חרשתי עליו בארבעת הימים הנותרים), החלטנו - עייפות אך מותשות - לחזור למלון. בדרך עברנו בסניף קטן של הסופרמרקט Tesco וקנינו לנו ארוחת ערב: קורנפלקס עם חלב. איכות היא לא מילה גסה.

לא אשקר לכם. אכלנו עם בוחשנים של קפה.
קטנים כאלה, שהם בעצם קיסם עם קצה מקושט. אפילו לא כפיות.

אני לא הצלחתי להתאפק וקניתי לי שם גם מנז'טים קטנים וחמודים.



יום שישי
כפי שציינתי קודם, כבר ביקרתי פעם בלונדון, ואמא שלי היתה שם יותר פעמים. אז החלטנו הפעם ללכת יותר לכיוון של שווקים וכאלה, פחות Eye of London (גלגל הענק הגדול) ושות' (אם כי בסופו של דבר קפצנו לביקור בארמון בקינגהאם ואפילו עברנו ליד הביג בן). לכן, ביום שישי, מיד לאחר ארוחת הבוקר, נסענו ל-Borough Market, שוק האוכל. כן, מיד לאחר ארוחת הבוקר.
השוק מגניב ממש, אבל לפני שאני מתחילה לדבר עליו, טיפ קטן: אל תגיעו לשם בבוקר. באמת. אנחנו הגענו בסביבות תשע ומעט הדוכנים שהיו באזור רק התחילו להתארגן. כמובן שזה לא הפריע לנו לטעום ולרכוש דברים, אבל רק לאחר שהסתובבנו קצת באזור וחזרנו שוב (איזה מזל שחזרנו ולא המשכנו הלאה!) בסביבות שתים עשרה, הבנו על מה כל המהומה. השוק מתחיל להתעורר (לפחות ביום שישי. לא יודעת מה קורה בשאר השבוע) רק בסביבות הצהריים. בשעות האלה כל הדוכנים כבר פועלים, המון אנשים גודשים את האזור (אבל לא ברמה שבלתי נסבל להסתובב שם. אפילו יש במתחם שירותים ציבוריים נקיים מאד. וזה מידע חשוב עבור אנשים שיש להם שלפוחית כה קטנה עד כי הם היו בשמחה מסתובבים עם חיתול גם בגיל עשרים פלוס, אם זה לא היה frowned upon על ידי החברה. טו מאץ' אינפורמיישן, אתם אומרים? כן, היתה לי תחושה כזו..) ופשוט כיף שם.
אבל נחזור שניה לבוקר בכל זאת. מיד כאשר נכנסים לשוק (בערך חמש דקות הליכה מתחנת London Bridge או תחנת Borough ברכבת התחתית. לדעתי הראשונה יותר קרובה, אבל אולי אני זוכרת לא נכון), מצד שמאל, נמצאת חנות השוקולד היפה Rabot Estate. יש להם שם המון דברים - טבלאות שוקולד כמובן, ממרחים שונים, שמן זית עם קקאו, פסטת שוקולד ועוד.


בנוסף נמצא שם על אחד השולחנות במקום ספר שעל כריכתו כתוב When was the first time you tasted great chocolate? וכולו מלא סיפורים וציורים של אנשים מכל העולם. הממ אני לא ממש בטוחה מה התשובה שלי לשאלה הזו. מה אתכם?


בתור אדם לא החלטי, וכיוון שרק התחלנו את היום (ולמען האמת, המחירים בחנות היו די יקרים), הלכתי על קפה (שכן הקפה בארוחת הבוקר במלון לא ערב לחכי. בלשון המעטה). האמת היא שהקפה של החנות גם הוא לא היה כל כך טעים, אבל בואו לא נתעכב על זוטות..


ואז נכנסנו לחלק ה"אמיתי" של השוק:


טעמנו גרנולה מצוינת.


קנינו קנאלה קרים, מעט שרופים ובתכלס - לא כל כך טעימים.


אני התאהבתי בדוכן הזה, עם העוגיות המהממות שלו. טעמתי שם גם בראוניז מעולים ללא גלוטן. באמת, ממש ממש טובים.


לאחר סריקה של כל הדוכנים וטעימה של בערך כל מה שחילקו, קנינו לנו לחמניה ארוכה פשוטה למדי אך טעימה. 


באחד הדוכנים קנינו לאבא שלי מתנה. משהו. אה... ממרח? לא יודעת, משהו חריף שמורחים על טורטיה צ'יפס, אני לא לגמרי בטוחה. 


ביקרנו בחנות Konditor & Cook. גם היא, למען האמת, נמצאת לפני הכניסה לשוק, באותו צד של הרחוב כמו חנות השוקולד.



אמא שלי קנתה לעצמה דובדבנים ואני הסתובבתי אחריה וצילמתי ללא הפסקה. מזל שהיא קנתה, כי לפי שלט במקום רק ללקוחות מותר לצלם. לא מופרעים בכלל.



אני הלכתי על משהו קצת יותר טעים בריא מדובדבנים: עוגיית שיבולת שועל ושוקולד צ'יפס ענקית. טוב, למען ההגינות - חלקנו אותה. אבל אני קניתי לי גם שייק פירות בשם Hawaiian Blush: מיץ תפוזים ותפוחים עם תותים, אננס ובננה. טעים.

אני חשה שלא באמת רואים עד כמה העוגיה גדולה...


בין כל הדוכנים בשוק האוכל ראינו כמה וכמה סטודנטים לרפואה שבדיוק סיימו את לימודיהם. משהו אומר לי שאם היינו נשארות שם חמש דקות יותר מדי, אמא שלי כבר היתה מנסה לסדר לי חתן... וכשאני אומרת "משהו", אני מתכוונת לזה שאמא שלי אמרה את זה בפה מלא.


ביקרנו גם בספינה The Golden Hinde, ספינתו של פרנסיס דרייק. לפי שלטים באזור, אפשר באופן עקרוני גם לעלות על הספינה, אבל היא היתה סגורה למבקרים כשראינו אותה.


אבל השיא היה, ללא ספק, החבורה הזו.


אין לי מושג למה הם התלבשו ככה, אבל בעצם - למה לא? וכאילו לונדון היא שכונה של עשרים אנשים, מאוחר יותר באותו היום, באזור אחר בכלל של העיר, ראינו אותם שוב מתהלכים להם, באותן תלבושות מטופשות. טוב בסדר, מגניבות בטירוף.

לאחר שוק בורו (אם נראה לכם כאילו העברנו שם את כל זמננו, אתם קצת צודקים. היינו שם כמה שעות טובות), נסענו לכיכר פיקדילי וביקרנו בחנות ה-m&m שם. הסתובבתי, פשוטו כמשמעו, כמו ילדה בחנות ממתקים, למשך שתי דקות. ואז נשמעה הודעה בכריזה שביקשה מכולם להתפנות. היתה איזו אזעקת אש או משהו שאילצה אותי לעזוב, אבל זה כנראה היה לטובה, אחרת הייתי עוברת לגור שם. האמת היא שחזרנו לחנות ביום האחרון של הטיול, אבל עוד נגיע לזה :-)

אחרי פיקדילי קפצנו למלון כדי להתרענן ולהחליף בגדים, ואז עברנו למוד ערב. נסענו לאזור Covent Garden, שם אכלנו  במסעדה בשם Byron Hamburgers. גם הפעם מדובר ברשת, אנחנו אכלנו בסניף שברחוב Wellington. ההמבורגר היה מעולה (בפעם הראשונה מזה המון זמן אכלתי גם את הלחמניה של ההמבורגר. אופים אותה במקום והיא מאד טעימה), הצ'יפס מצוין והכל היה טוב מאד, חוץ מהעובדה שהמלצר הביא לי בירה אוסטרלית במקום בריטית. אבל הרי אוסטרליה היתה פעם מושבה בריטית או משהו, לא? יאללה, נזרום.

זה ההמבורגר של אמא שלי. שלי נראה אותו הדבר, רק דמיינו אותו בלי כל הירקות..


הסיבה שאכלנו דווקא ברחוב וולינגטון היא כי ברחוב הזה נמצא התיאטרון בו הלכנו לראות הצגה באותו הערב. כשהייתי בת שמונה וראיתי בפעם הראשונה את הסרט "מלך האריות" בכיתי. בפעם החמישית או השישית, בגיל עשרים בערך, עדיין בכיתי. וכן, גם בהצגה, רגע לפני עשרים וחמש, בכיתי. hands down, זה הסרט האהוב עלי בעולם כולו (אם כי הוא חולק את המקום הראשון עם פורסט גאמפ). חיכינו שנים כדי לראות את ההצגה הזו, וסוף סוף זה קרה. אני שמחה לומר שלא התאכזבנו. כן, אני מרשה לעצמי לדבר גם בשם אמא. ההצגה מאד מאד דומה לסרט, פרט לכך שהוסיפו כמה שירים שלא מופיעים במקור (כמובן שהם לא משתווים לשירים המקוריים מהסרט). ההפקה מרהיבה, באמת. אשכרה השתמשתי במילה מרהיבה. התפאורה מהממת, הילדים שמשחקים את סימבה ונלה חמודים ומוכשרים, והבעיה היחידה שלי היתה שאת סימבה הבוגר שיחק בחור בלתי נסבל. מומלץ מאד מאד.

***
טוב, כל זה היה רק יומיים מתוך חמישה. הולי מולי גווקמולי!! זוכרים שבהתחלה התלבטתי אם לכתוב פוסט אחד או שניים? אז זהו.. נראה לי שזה הולך להיות שלושה. אני ממש חמודה, במובן של תמימה, במובן של סתומה. אני מצטערת. אל תשנאו אותי כי אני לא יודעת לסתום את הפה הגדול שלי. בואו כולנו יחדיו נעמיד פנים שהפוסט הזה ארוך בטירוף רק בגלל התמונות. אוקיי? אוקיי. יופי. מגניב, אז אני אחזור עוד כמה ימים עם חלק ב' של לונדון. בייבי ;-)


2 תגובות:

ניר אמר/ה...

בא לי המבורגר...

Dina Mendelovich אמר/ה...

נראה שעשיתם כיף חיים. אנחנו גם חזרנו לא מזמן מכמה ימים מחו"ל ונראה שיש אוסף חוויות שמספיק לשנה של סיפורים.
מה זה hands down? אפשר לראות אותו בצפייה ישירה? פורסט גאמפ הוא גם אצלי במקום הראשון, אז ממש מעניין אותי לדעת על מה את ממליצה.

הוסף רשומת תגובה