> לונדון, בייבי! (II) | Morcake

16 ביולי 2011

לונדון, בייבי! (II)

אז עשינו הפסקה קטנה (סנובים! לתחרות העוגות של מנטקה כבר הצבעתם?), אבל עכשיו אפשר לחזור במלוא המרץ לטיולון שלי ללונדון. כן, זה שהתיאור שלו ארוך יותר מאורכו שלו.
דיברנו על היומיים הראשונים, חמישי-שישי, בואו נקפוץ לשבת:

***
יום שבת
התחלנו את היום בנוטינג היל, שם העברנו כמה שעות טובות בשוק פורטובלו. האמת היא שכמעט שלא צילמתי שם, ורוב התמונות שכן יש לי הן סוג של בדיחות פנימיות..




טוב, דוכן העוגות המיניאטורי הוא לא בדיחה. הוא החלום שלי. כזה אני רוצה, רק קצת גדול יותר.
יש שם המון דוכנים עם מלא דברים - בגדים, כובעים (תיעדתי את אמא שלי מודדת חמישה כובעים שונים, כולל אחד בצורה של חיה כלשהי שטרם פענחתי מהי), כלים עתיקים, כלים חדשים, צעצועים וכו'. הבנתם את העקרון. והדוכנים חוזרים על עצמם עם דברים דומים, כמובן, פה זה פאונד יותר, שם חצי פאונד פחות. בקיצור.. שוק. נחמד מאד וכיף להסתובב שם, אבל אני לא יכולה לומר שהיו שם מציאות שהפילו אותי.

ואז הגענו לחנות הזאת:





הסתובבתי בחנות מהופנטת לגמרי. רציתי הכל. וכמובן שהכל לא היה זול. לאחר התלבטות קשה (בעיקר עבור אמא שלי, שהשתעממה מאד. לדעתי בשלב זה היא די התבאסה שלא החליטה להפסיק אחרי שני ילדים וכבר שקלה "להיעלם" לי אי שם ברחבי השוק), ואחרי שכמעט לקחתי שלט משעשע שתיאר מישהו שודד שוקולד ממישהו אחר (זה היה מצחיק. תאמינו לי. השחזור שלי פחות), הבנתי שאין לי כל כך מה לעשות עם שלט כרגע, והלכתי על שתי קופסאות אחסון יפות. שכחתי לצלם אותן ואני מתעצלת לעשות את זה עכשיו, אבל אני מבטיחה לציין בעתיד ש"אלה הקופסאות המגניבות שלי מלונדון!!" כשאשתמש בהן לאחסון וצילום עוגיות.
אם הייתי יכולה, הייתי חוזרת לחנות הזו ועוברת לגור בה. הבעיה היחידה היתה שהבעלים של החנות חשב בשלב מסוים שאני מתורכיה, בגלל בדיחה שהוא לא ממש הבין. באמת שהבעיה היתה בו. עזבו, כל הסיטואציה היתה מוזרה. העיקר שיש לי שתי קופסאות חדשות ויפות.
אני רוצה לומר לכם את שם החנות אבל שכחתי אותו. שכחתי במובן של מעולם-לא-ידעתי. היא נמצאת בצד שמאל של השוק, אם זה עוזר איכשהו.. צד שמאל כשמגיעים מתחנת הרכבת התחתית Notting Hill Gate.

תאמינו או לא, גם אוכל יש בשוק הזה. מפתיע, אני יודעת. באחד הדוכנים טעמנו צ'ורוס טעים, בבית קפה כלשהו שגם את שמו אני לא זוכרת (נראה לי שהתרשלתי קצת בטיול הזה) שתינו קפה, ובדוכן אחר אמא קנתה לה כוס המורכבת מפירות יער ופרוזן יוגורט. אני, כמובן, נגעלת מעצם המחשבה על יוגורט - גם אם הוא פרוזן - אבל היא טענה שהיה טעים מאד. נותר רק להאמין לה.
באחד הדוכנים ראינו שהכינו כמות קטנה של פאייה ועוד דברים שהספיקו כנראה לאדם אחד או שניים:




אם תלכו קצת לאורך השוק, תראו בשלב מסוים בצד שמאל (אותו צד שמאל מקודם) את רחוב Blenheim Crescent. שם נמצאת החנות Books for Cooks.


מדובר בחנות שכולה ספרי בישול ואפיה. אה, ויש להם גם בית קפה קטן.
הייתי מראה לכם עוד תמונות, אבל כל התמונות האחרות הן בעצם תמונות פפראצי שאמא שלי צילמה אותי (ובאמת שאין צורך לראות אותי, לא באופן כללי ובפרט לא ביום הזה, שהיה bad hair day), בזמן שהיא ישבה לה באחד משולחנות בית הקפה ואני הוצאתי ממדף האפיה ספר אחד אחרי השני ודפדפתי בהם. עברתי על הספר השני של Baked, על שני ספרים של Magnolia, על Sky High - ספר שכולו עוגות שכבות, כמה ספרים של מרתה סטיוארט, ו.. טוב, הלאיתי אתכם ואת עצמי מספיק. הסתכלתי על המון ספרים. כמובן שלא קניתי אף אחד מהם, כי אני לא החלטית וקצת קמצנית.
קיצור.. בין אם בא לכם לקנות ספרי בישול או סתם לרפרף, לקבל השראה ולחלום על כל הדברים שבא לכם להכין - מומלץ מאד לבקר בחנות הזו.

לאחר יותר משלוש שעות של שוטטות בשוק (ולאחר שממש לא ראינו את הסוף שלו באופק, אבל הדוכנים החלו לחזור על עצמם בצורה מטרידה), החלטנו לעשות אחורה פנה. בדרך עצרנו ב-Hummingbird Bakery (שוב, צד שמאל לפי אותם הכיוונים של קודם.. אנחנו היינו בדרך חזרה, אז זה היה צד ימין):




אמא שלי רכשה לעצמה Black Bottom Cupcakes. היה שם שוקולד, היתה שם גבינה (איכס). לטענתה היה טעים אך מאד מתוק.



אני, לעומת זאת, עשיתי את טעות חיי. מבולבלת מכל העוגות שניצבו מולי, במקום לקחת קאפקייק שוקולד או וניל רגיל - לקחתי מעין קאפקייק/ממתק Rocky Road. טוב, אי אפשר באמת לקרוא לזה קאפקייק, כי בעקרון מה שזה היה זה פשוט שילוב של מרשמלו, חטיפי מארס (או אולי סניקרס? שכחתי כבר) ושוקולד. טעים? לביס אחד, אולי שניים. מתוק? וואו. אין לתאר. האם העובדה שהדבר הזה היה מתוק כמו החיים ולא כל כך טעים הפריעה לי לאכול את כולו? ממש. מצחיקים אתם.


ובנוסף לכל, הדבר הזה לא ממש פוטוגני

מנוטינג היל נסנעו לרחוב אוקספורד. שמענו דברים רבים בשבחה של החנות Primark - שהיא זולה, שאפשר למצוא שם מלא דברים, שבלה בלה בלה. שאלוהים. יעזור. לי. זוועה.
נכנסנו לחנות הענקית והלא ממוזגת הזו יחד עם חצי מתושבי ותיירי לונדון, ויצאנו כעבור חמש דקות, אולי פחות. נכון, יש המון בגדים, יותר מדי בעיני. הבלאגן כה גדול, שאי אפשר לדעת איפה להתחיל להסתכל. התור לקופות היה ארוך עד ארוך מאד, החום היה בלתי נסבל, הצפיפות גם, ומהמעט שכן הסתכלתי סביבי - לא ראיתי שום דבר אטרקטיבי בצורת יוצאת דופן.
מצד שני, ייאמר לזכותם שהם באמת זולים.
למרות זאת, יצאנו - כאמור - לאחר מספר דקות וגמרנו אומר לא לחזור. כמובן, כגודל הציפיות וכו'... אכזבה אחת גדולה.

בשלב זה, מיואשות מהחנות המטופשת, כבר חזרנו למלון, כיוון שכמו בשישי - גם הפעם הלכנו להצגה. אז התארגנו, עברנו לבגדי ערב ויצאנו שוב לדרך.
אכלנו ארוחת צהריים/ערב באחד מסניפיה של המסעדה האיטלקית Bella Italia. אמא אכלה קנלוני ואני המשכתי להתפרע: פיצה מרגריטה. כזאת אני, חיה על הקצה. אמנם היינו רעבות, וכידוע הכל יותר טעים כשרעבים, אבל באמת ששתי המנות היו מוצלחות מאד.


גם לכם אני נראית שמנה בתמונה?

לאחר הארוחה המשכנו להצגה של הערב. היינו מותשות כבר, לאחר שלושה ימים ארוכים, והיינו בטוחות ששתינו נירדם במהלך ההצגה.
וואו.
אין.
סיכוי.


ידעתי ש-Wicked היא הצגה על המכשפה הרעה מהמערב. נו, זאת מהקוסם מארץ עוץ. אבל מעבר לזה לא ידעתי יותר מדי (בניגוד למלך האריות, מהערב הקודם, שם הכרתי את כל העלילה מתחילתה ועד סופה). משום מה הייתי בטוחה שההצגה הזו תהיה קצת כבדה, ויש לי נסיון מר עם הצגות כאלה (מביך לומר את זה, אבל בביקורי הקודם לונדון נרדמתי באמצע "פנטום האופרה". ממש נרדמתי).
בקיצור, יש לה אמנם את ההרגעים הדרמטיים שלה, אבל כבדה היא לא. מלך האריות היה יפה והכל, באמת, אבל Wicked.. נהניתי מכל דקה, לא רציתי שזה ייגמר, וברור שאפילו לא חשבתי להירדם (הכל נכון גם לגבי אמא שלי). אין מילים לתאר עד כמה ההצגה הזו טובה בעיני וכמה נהניתי ממנה. רוצו לראות. בהמוניכם. ובינתיים, קבלו את השיר הכי מפורסם, כנראה, מההצגה. נכון, הסרטון לקוח בכלל מפרסי הטוני, והוא מבוצע על ידי שתי השחקניות מהגירסא האמריקאית המקורית (אידינה מנזל וכריסטין צ'נווית, שלבי ואפריל לצופי Glee), אבל השיר הוא אותו שיר.

יום ראשון
בבוקר יום ראשון נסענו לשוק Spitalfield Market ול-Brick Lane שלידו. כן, עוד שווקים.. משמעותית יותר קטנים מהקודמים אבל. ושוב הגענו מוקדם מדי, בסביבות תשע כשהשוק נפתח רק בעשר, אפילו אחרי. הספקנו לראות כמה שמלות יפות, חגורות מגניבות ועוד מספר פריטים חביבים, אבל זו היתה עדיין ההתחלה וכשהבנו שבעצם השוק הוא סוג של שוק מעצבים והמחירים בהתאם, מיצינו והמשכנו הלאה. אבל נחמד שם, אם יש לכם קצת זמן פנוי, אפשר לבקר.
ממש ליד השוק נכנסו לסניף של Patisserie Valerie. קניתי קפה (רואים מוטיב חוזר? כן, כי אף פעם לא שתיתי קפה בארוחת הבוקר ואז נזקקתי לו כעבור שעה-שעתיים) וחלקנו קרואסון טעים טעים. כזה:


ישבנו מחוץ לבית הקפה (למה בעצם לא ישבנו שם??) במזג האוויר השמשי והמעולה שהיה לנו, שתיתי, שפכתי קצת קפה על עצמי, אכלנו את הקרואסון והמשכנו בדרכנו.
לאחר שווקים וחנויות ושווקים וחנויות, החלטנו שצריך לעשות משהו קצת אחר. אמא שלי קראה איפשהו על פארק הולנד (יש תחנת רכבת תחתית בשם זה, וכמובן שגם קווי אוטובוס שונים מגיעים לשם) ובפרט על הגן היפני שבו, גן קיוטו. אני אקפוץ שניה לסוף - הגן היפני היה בשיפוצים בזמן ביקורנו, אז לא זכינו לראות אותו, לאכזבתה הקשה (באמת) של אמא. אבל טיילנו בשאר הפארק, ושמעו.. אני ממש ממליצה עליו. מקום מקסים. ברשותכם, אתן לתמונות לדבר.


השלט הזה שיעשע אותי מאד:


אחרי הולנד פארק נסענו באוטובוס להייד פארק, שם ראינו את האיש המוזר מדבר ומטיף על... משהו. אין לי מושג על מה.


מהייד פארק חזרנו שוב לאוקספורד (כן, היינו שם כמעט כל יום. אני לא ממש יודעת למה), ובעצם עברנו לרחוב ריג'נט החוצה אותוה. היינו חדורות מטרה - חנות הצעצועים Hamleys. לי יש אחיינים, לאמא שלי יש נכדים - צריך היה לעשות משהו עם זה.
אני יודעת שהמליס נחשבת, או נחשבה פעם, לחנות צעצועים גדולה ומגניבה. במשפחה שלי רצים סיפורים על הפעם ההיא שההורים שלי טסו ללונדון עם אחי ואחותי (והשאירו אותי אצל סבא וסבתא! אז מה אם הייתי בת שנתיים) ולקחו אותם להמליס. אומרים שהם היו מאושרים שם. מצד שני, אלה היו סוף שנות השמונים, "לא היו כאלה דברים בארץ" (ציטוט של כל אדם שהיה בחו"ל לפני אי אילו שנים).
אז אני, ילדת שנות התשעים שכמותי, לא נפלתי. כמובן שלא רציתי לצאת ורציתי לקנות לי כל אחת ואחת מהברביות שראיתי שם.


אבל איך לומר זאת בעדינות? נשימתי לא נעתקה. קיצור, לאחר זמן מה והתלבטויות קשות כגון "מה עדיף, ברבי נסיכה? או בובה דמוית ברבי שנראית כמו בת הים הקטנה? או אולי בל מהיפה והחיה? רגע, מה? רפונזל?" (בסוף הלכנו על בל), מצאנו מתנות לכל הקטנים וגם מתנה לנו:


ג'לי בלי. כי עברו איזה עשרים דקות מאז הפעם האחרונה שאכלנו משהו, כבר היינו חלשות. נראינו רע...

ואפרופו זה... מיד אחרי המליס, עמוסות שקיות כיאה לתיירות שכמותנו, נכנסו לאחד מסניפי מסעדת Wagamama, תאומתה הבריטית של זוזוברה. כשהמלצרית הבינה כמה דרישות יש לי (נודלס.. עם עוף.. בלי ירקות. לא, בלי בצל. גם לא בצלצלים. בלי בצל ירוק, תודה. אפשר פשוט בלי ירקות בכלל? תודה), זה כמעט נגמר ברצח-התאבדות.


המנה שלי היתה סבבה, לא מעלפת אבל משביעה וטעימה.
אמא שלי, לעומת זאת, נהנתה מאד מהמנה שלה. בנוסף, המלצרית לא שנאה אותה, כי היא לא היתה בעייתית כמוני. אני רוצה לומר לכם מה היא אכלה, אבל חוץ מזה שהיה שם סלמון, אני לא ממש יודעת ו/או זוכרת.. קבלו תמונה, אולי זה יעזור.


אה, הזמנו גם גיוזה למנה ראשונה. ברור שברגע שגיליתי כמה ירקות שם בפנים, ויתרתי על החלק שלי במנה.


אחרי האוכל אמא שלי החליטה שאנחנו בכל זאת צריכות להיות קצת תיירות-של-פעם-ראשונה, אז עשינו טיול קצר לאזור הביג בן, גלגל הענק ושות', צילמנו והמשכנו הלאה.


לאחר מכן עשינו את הקטע הקבוע שלנו. חזרנו למלון, החלפנו בגדים ויצאנו לכיוון כיכרות פיקדילי-לסטר-טרפלגר. "ארוחת הערב" שלנו היתה ביקור בסניף נוסף של פטיסרי ואלרי מהבוקר וכללה כוס קפה לכל אחת, עוגת גבינה לימונית לאמא ומאפין אוכמניות טעים מאד לי:



בכיכר טרפלגר ראינו איש שניגן ושר ואת השותף המוזר שלו שרקד מוזר. הגיוני שאיש מוזר ירקוד מוזר. ואז הצטרפו אליו סתם אנשים מה"קהל", כלומר אנשים שעברו בסביבה. זה היה, כפי שניתן לנחש, מוזר.


עוד מכיכר טרפלגר:

נראה לכם שהבריטים מחכים כבר לאולימפיאדת לונדון 2012?


את הערב סיימנו בביקור בארמון בקינגהאם. לא נעים, אליזבת ביקשה שנקפוץ, לא יכולנו לאכזב אותה, חרף עייפותנו ההולכת וגוברת.


***
אוקיי, יופי. האמת היא שקיוויתי לסיים את הטיול בשני פוסטים, אבל זה באמת היה תמים בצורה בלתי רגילה מצדי. מתנצלת, נראה שהולך להיות פוסט שלישי של היום החמישי. בעצם, רק עכשיו אני קולטת כמה הסיפורים והתיאורים שלי לא באמת מעניינים, אבל מה לעשות.. כבר התחלתי, על כן ברירה. עלי לסיים. היו חזקים. נמשיך עוד מספר ימים. ואז חזרה למתכונים. מבטיחה.

2 תגובות:

יעל אמר/ה...

מאד מאד נהניתי לקרוא! את כותבת חמוד ומצחיק, מחכה לחלק השלישי.

Mor אמר/ה...

איזה כיף לי :-)
תשמחי לשמוע שלא תצטרכי לחכות הרבה זמן לחלק השלישי, הוא ממש בשלבי סיום. תודה לאל, אני חושבת שסיכום הטיול שלי יצא יותר ארוך מ"מלחמה ושלום".

הוסף רשומת תגובה