> Morcake

29 בספטמבר 2016

בלונדון יש מוזיקה טובה - לונדון 2016

ושוב הגענו לפוסט מהסוג שכולכם חוששים ממנו -- פוסט חו"ל. כמו פוסט רגיל, רק ארוך יותר, מפורט יותר, חופר יותר, ולאורך יותר זמן.

אה, ובחו"ל.

התרגשויות?

שתיקה כהסכמה. יופי!

כבר סיפרתי לכם על לונדון לפני כחמש שנים (I ו-II ו-III), אז למה לעזאזל אני שוב מציקה לכם?!

כי בפעם הקודמת הייתי עם אמא, ועכשיו עם אסף. כי בפעם הקודמת לא הייתי בהופעה של בילי ג'ואל, ועכשיו כן. כי זו לונדון, לא נמאס להיות בלונדון, ולא נמאס לשמוע על לונדון.

ובעיקר because I said so. צחוק מרושע.

אז בואו נתחיל:

נסענו לארבעה ימים כמעט מלאים, חמישי בחמש בבוקר עד ראשון בכמעט שתים עשרה בלילה (טוב, היה עיכוב בטיסה, בסוף זה היה עד בערך אחת). סוף שבוע ארוך, אבל כזה שלא יצריך מאיתנו לקחת יותר מדי חופש בעבודה, במיוחד כי שבועיים אחרי לונדון היו מתוכננים לנו יומיים באילת, ושבוע אחרי אילת - ירח דבש*.

*אנחנו טסים לירח דבש היום-היום-היום! התרגשויות מרובות! הקרב הגדול של מור-הבעייתית-באוכל נגד היפניים הלא-יודעים-אנגלית-ולא-מתגמשים-עם-מנות-בתפריט יוצא לדרך. בואו לעקוב באינסטגרם, יהיה קומי-טראגי!

טסנו עם אל על (ושרדנו לספר), לנו במלון ה-Grange Clarendon (לא מלון סופר מפואר או משהו, אבל עושה את העבודה. העבודה, אגב, היא לסדר לנו מספיק שעות שינה, והו מאמא, ישנו ממש טוב! שני בולי עץ..).

ובילי ג'ואל? טוב, אסף מת עליו. חצי שנה לפני לונדון, אבא של אסף היה בניו יורק והלך לראות את בילי מופיע במדיסון סקוור גארדן. אסף התלבט לדקה וחצי האם להצטרף: שיקול הבעד היה שהוא ממש רצה, שיקולי הנגד היו מרובים. ואז נכנסתי לאתר של בילי, ראיתי את מה שראיתי, ואמרתי לאסף "תגיד, חבוב, אתה יודע שהוא מופיע גם במינכן ולונדון? בספטמבר?".

אסף היה מופתע, שמח, עשה ריקוד קטן (אוקיי, אולי את הריקוד הקטן דמיינתי בראש שלי), ובום טראח (בום טראח?!) -- הזמנו כרטיסי טיסה ללונדון + מלון + כרטיסים להופעה. הידד.

אני? זרמתי. כי בילי הוא אחלה, אפילו שבדיעבד הכרתי קצת פחות מחצי מהשירים בהופעה, ובנוסף הוא שר את סלואו החתונה שלנו (אוווו), ואיזה כיף.

מה עשינו בשאר הזמן בלונדון? אכלנו, כמובן. מה חשבתם? והלכנו קצת ברגל, כדי להעמיד פנים שאנחנו מורידים את מה שאכלנו. כאילו.. תאכלו אתם עוף מטוגן בתוך ופל בלגי לארוחת ערב, אחר כך תגידו לי כמה זמן הייתם צריכים ללכת ברגל כדי להוריד את זה.

ברצינות אבל, תאכלו עוף מטוגן בתוך ופל בלגי לארוחת ערב!

טוב טוב, תכף נגיע לזה. שנתחיל?

***
יום חמישי
הגענו לנתב"ג בשתיים ועשרים ולילה (הייתי ערה באותו היום מאחת בלילה שבין רביעי לחמישי, ועד לאחת עשרה בלילה של יום חמישי, שזה בעצם כמו אחת בלילה בין חמישי לשישי, כלומר עשרים וארבע שעות, כלומר מד הצעדים בטלפון שלי היה כל כך, כל כך גאה בי באותו היום על כמות הצעדים שהלכתי, כי הוא סופר מחצות עד חצות. זה היה יום נהדר).

בשלוש כבר ישבנו לקפה וקרואסונים באזור הדיוטי פרי -- ארוחת הגורמה הזו, מיותר לציין, עלתה כמו כל הנסיעה. העברנו את הזמן, אני עשיתי עיניים לכל קופסאות המאלטיזרס בחנות הממתקים, ואסף קנה את הדבר החשוב ביותר בהיסטוריה של העולם כולו: מטען נייד לפלאפון. חיי נחלקים ללפני ואחרי.


קצת אחרי חמש המראנו - צפיתי בסרט המוזר עם חאליסי וההוא ממשחקי הרעב (מחשבות: לא מתאים לחאליסי להיות קלילה ומצחיקה וחיננית א-לה ברידג'ט ג'ונס; היא זקוקה לדרקונים יורקי אש סביבה כדי לגרום לי להאמין לה. בנוסף, לסרט יש מוסר ההשכל/לקח/מסקנה/וואטאבר די מבאס ומרגיז), ואז בסרט שהפתיע אותי לטובה על בחורה מקסיקנית שרוצה להפוך להיות שף סושי, אבל אסור לה, כי היא אשה והיא לא יפנית. האמת שהסרט הזה הפתיע אותי לטובה והיה ממש חביב, אפילו שראיתי אותו בלי קול (לא היה לי כח לאזניות). פחות הפתיעה אותי לטובה ההחלטה של אל על לכבות את הטלוויזיה עשר דקות לפני סוף הסרט, בדיוק בשיא המתח (לכאורה, לא באמת היה שם יותר מדי סרט). אסף ואני סיימנו לראות את הדקות האחרונות בבית לפני כמה ימים. תקשיבו, היה מוזר לשמוע אותם מדברים פתאום, אשכרה יש להם קולות ומבטאים, לא רק כתוביות בעברית. קטע.

בכל אופן, נחתנו בלוטון (כי זה יותר זול מהית'רו, והשעות היו יותר טובות) בשמונה ועשרים (שעון מקומי, כלומר שעתיים אחורה מישראל). חיכינו כמעט ארבעים דקות לביקורת הדרכונים (אבל דווקא התור של דרכוני האיחוד האירופי היה אפילו יותר ארוך. זה שימח אותנו מחד, אך הקשה עלינו להתלונן על אפליה מאידך), עד שבסוף הגענו לפקיד שלחלוטין מת עלינו ודיבר איתנו (טוב, אנחנו איתו, אבל הוא זרם) על ההופעה של בילי ג'ואל. הוא היה קצת מזועזע מכמה נוסעים מהטיסה שלנו שהגיעו אליו לפנינו (כולל אשה מבוגרת שהיתה צריכה לחכות רגע בצד והחליטה להידחף בזמן שהיינו אצלו, כי יש מעין חוק בלתי כתוב כזה שאם שרדת מספיק שנים על פני כדור הארץ, מגיע לך הכל, ולפני כולם. הפקידי הבריטי כנראה לא שמע על החוק הזה, גאד בלס הים), אבל אני מרגישה שתיקנו את הרושם.

(אני עושה רושם ראשוני סביר לדקה-שתיים. אם היינו עומדים אצלו עוד עשר דקות והוא היה זוכה להכיר אותי, הוא כבר היה חותך ורידים ו/או אוסר עלי להיכנס שוב לאנגליה לעולם)

המזוודות, כמובן, כבר חיכינו לנו כשהגענו לאסוף אותן, והיה להן מבט מבולבל ופגוע, כמו ילד שההורים באו לקחת אותו מאוחר מדי מהגן. טוב, זה שקר -- אין לי באמת מושג איך המזוודות נראו; אני רצתי לשירותים מיד אחרי התור (הייתי טיפשה במטוס ולא ניצלתי מספיק פעמים את העובדה שמשום מה הושיבו אותנו בכסאות מועדפים והיה לי מלא מקום ברגל ויכלתי ללכת לשירותים כמה שבא לי, בלי להפריע יותר מדי לאיש שישב לידי), אסף הלך לאסוף אותן. הוא סיפר לי שהיה קצת בכי, אבל בסוף הן נרגעו.

טוב, גם זה שקר.

אז לקחנו את המזוודות וקנינו כרטיסים לרכבת (כולל שאטל מהטרמינל לתחנה) (31 פאונד לשנינו, עד תחנת St. Pancras. אתם יודעים שפאונד אחד שווה רק כחמישה שקלים היום? זוכרים שהיחס היה 1:8 פעם? ווהו, לונדון נהייתה זולה יותר!) באחת המכונות הפזורות בשדה. בהתחלה טיפה הסתבכנו (עניין השאטל עיכב אותנו), אבל בפועל הרכישה ממש פשוטה. זה אמנם לא יוצא הרבה יותר זול משאטל (שאטל ממש, לא שאטל של רכבת), אבל בשאטל יש עוד נוסעים, ולכו תדעו את מי הנהג יוריד קודם ומי ייתקע עד הסוף ויתעכב (אנחנו, כנראה), אז הלכנו על הרכבת.

בלבלב הקדוש (סתם נו, אני יודעת שפנקריאס זה כבד, ופנקרס הוא.. אממ.... שניה, בודקת. טוב, נראה לי שזה מישהו שכרתו לו את הראש בגיל ארבע עשרה עקב אמונותיו הדתיות. עזבו, זה מבאס, בואו לא נדבר עליו), קנינו צמד כרטיסי אויסטר (כבר כתבתי פעם על האויסטר) ב-70 פאונד לשנינו (5 פאונד פקדון לכרטיס, הטענה של 30 פאונד). מצאנו עובדת של הרכבת בדרך למכונה, התייעצנו איתה לגבי מה לקנות, וזו היתה העצה שלה עבורנו - היינו צריכים להטעין יחסית הרבה בגלל שהיינו צריכים לצאת מהאזורים המרכזיים של לונדון (ההופעה שלנו היתה בוומבלי, וזה קצת רחוק יותר). בכל אופן, אפשר לקבל בחזרה את הכל בסוף, כולל הפקדון, במכונה עצמה (לא צריך לעבור אצל פקיד, כפי שכתבתי בפוסט מלפני חמש שנים).

מצוידים בכרטיסי אויסטר חדשים ומגניבים, יצאנו לראסל סקוור (בדיעבד, תחנת הולבורן היתה קרובה יותר למלון שלנו, אבל בפעם הראשונה עוד לא ידענו את זה), והגענו למלון שלנו - ה-Grange Clarendon, כפי שכבר ציינתי. החדר עדיין לא היה מוכן, אז השארנו את התיקים בשמירת חפצים ויצאנו לאסוף את הכרטיסים לבילי ג'ואל ואחר כך לאכול משהו. 


נכון, השעה עוד לא היתה אפילו שתים עשרה, אבל בארץ היה שתיים, והיינו ערים כל הלילה, אז הגיע לנו המבורגר, למען השם, אל תנסו להתווכח איתי! אז הלכנו לדיינר של ג'יימי אוליבר.


הגענו בחמישה לשתים עשרה, העובדים ניסו להסביר לנו שהם עדיין סגורים, אני עשיתי להם פרצוף רעב (כלומר, מפחיד) ואסף הסביר שאין לנו בעיה לשבת בשולחן ולחכות במשך חמש דקות עד שהם יפתחו.

אז חיכינו חמש דקות, ואז הגיעה אלינו מלצרית חביבה שאני אשנא לנצח. כל דבר שהיא המליצה עליו, היא אכלה ממנו בהגזמה, לדבריה. "אני ממש ממליצה על ה-pulled pork, יום אחד אכלתי שבע מנות" (אולי היא לא אמרה שבע, אבל זה היה משהו בסגנון), "תקשיבו, ה-mud pie מעולה, אכלתי אתמול עוגה שלמה" (את זה היא באמת אמרה) -- מלצרית חביבה, מלצרית חמודה. את שוקלת עשרים קילו. אני יכולה להכניס אותך לכיס שלי. את לא אכלת אתמול עוגת שוקולד שלמה. בבקשה, אנא ממך, הפסיקי לשקר.

אבל חוץ מזה, באמת שהיא היתה נחמדה. הזמנו ממנה שני המבורגרים, צ'יפס רגיל וצ'יפס בטטה, כוס קלה ובקבוק מים קטן (35 פאונד, כולל טיפ). נתחיל בחיובי: הצ'יפס היה מעולה. ממש. גם הרגיל, והבטטה (בזמן האחרון אני מגלה את חיבתי ההולכת והגדלה לצ'יפס בטטה, זה כה טעים!). ההמבורגרים, מצד שני, היו.. בינוניים, לדעתי גם היה מלוח מדי. אגב, את ההמבורגר היבש-יבש-יבש שלי הם הצליחו להוציא כמו שצריך על הפעם הראשונה, אבל הבורגר של אסף הוכן בהתחלה עם רטבים שהוא ביקש להוציא, כך שהכינו לו אחד חדש - מצד אחד, מעולה. מצד שני, שאר האוכל כבר היה בחוץ, אז הוא אכל את רוב הארוחה אחריי, וזה היה טיפה מבאס. לסיכום: הצ'יפס ממש טוב, ההמבורגר פחות (אפילו הלחמניה הרגישה קצת יבשה וטוסטית), אבל יש מצב שהמנות האחרות בתפריט יותר מוצלחות (ממליצה לקחת שבע מנות של החזיר המשוך או פאי בוץ שלם).


אחרי האוכל - מפוצצים, עייפים-עד-כדי-נרדמים-בעמידה, אבל עדיין נטולי חדר במלון - הלכנו להסתובב קצת בקודש הקודשים: החנות של M&M's, המקום השמח עלי אדמות, החנות שבה יש כל סוג של מרצ'נדייס אפשרי שחשבתם - או לא חשבתם - עליו וקשור, אפילו בעקיפין, לממתק השוקולד הצבעוני. החנות ענקית ונהדר שם ויפה שם והכל יקר מדי שם ואני, כמובן, מתחרטת על זה שלא קניתי לעצמי פיג'מת M&M's צהובה יקרה מדי.







אחר כך קפצנו ל-Boots, כי להיכנס לסופר פארם בחו"ל זה כיף כמעט כמו להיכנס לסופר בחו"ל, ומשם המשכנו לקובנט גארדן המאד יפה. לפני הכל, קנינו פלזייר סוכרה ב-Laduree (זהירות, נפתח סרטון יוטיוב רועש מיד כשנכנסים לאתר שלהם), כי בכל זאת -- עברה יותר משעה מאז ארוחת הצהריים, ואנחנו לא באנו לשחק. כמובן שהקינוח היה טעים ועשיר - לדעתי כמעט מדי, לדעת אסף הגיע הזמן לגט, כי מה-זאת-אומרת-עשיר-מדי.




בקובנט גארדן ראינו להקה מוזרה שקיפצה תוך כדי נגינה, כל מיני אנשים יושבים לאכול צהריים ולשתות קפה (או תה, בכל זאת אנגליה) בשלל בתי הקפה החמודים, וכמובן מצאתי כמה חנויות שוות במיוחד: ב-Eric Snook יש צעצועים וכל מיני דברים מגניבים, ב-Sass & Belle רציתי לעבור לגור, ואת Pylones הכרתי כבר מפריז ופראג, אבל זה לא הפך אותה לפחות יפה.





Pylones

האם קניתי משהו? מצחיקים אתם. אתם לא יודעים שאני קמצנית ענקית שקונה לרוב רק עם העיניים? אוף, איך איך איך לא קניתי את כל Sass & Belle, אוף.





בדרך חזרה למלון עברנו בחנות שחשבתי שקוראים לה Fabulous Sweets, אבל גיליתי עכשיו שהשם הוא כנראה Sugar Sin - חנות ממתקים קטנה וחמודה, שכמובן.. לא קנינו בה כלום. מה לא בסדר איתי?

ואז הגענו למלון, קיבלנו את החדר, הלכנו לנוח קצת, ואסף נאלץ לבסוף לדחוף אותי פיזית (טוב, כמעט) מהמיטה כדי לגרום לי לקום - הייתי ככה קרובה (אני עושה עם האצבעות, רואים?) להירדם עד הבוקר. או לפחות אמצע הלילה.

בשלב הזה הייתי זקוקה לקפה (לא ברור, נכון?), אז קפצנו לסטארבאקס בקרבת המקום (היי, זה לא חו"ל אם לא נכנסים לסטארבאקס לפחות פעם אחת. אה, רק אני חושבת ככה? אה), קניתי לי קפוצ'ינו קטן, ישבנו קצת, והמשכנו הלאה.


פתאום מצאנו את עצמנו בחנות Konditor & Cook, שם ניהלנו שיחה ארוכה עם המוכרת החמודה, שהתגלתה כפרסיה במקור, והשתעשענו לרגע ברעיון של שלום עולמי. לבסוף התפשרנו על מיני מאפין קרלי וורלי (שוקולד וגבינה) לאסף וטארט לימון ומרנג לי (2.70 פאונד לשניהם), לא לפני שנזכרתי מאיפה החנות היתה כה מוכרת לי: בסך הכל זכרתי את הסניף שלה שביקשתי בו בבורו מרקט בביקור הקודם שלי.



בכל אופן, אסף אמר שהקינוח שלו היה מתוק מדי, הטארטלט שלי היה סבבה, אבל הבצק פחות מוצלח. בקיצור, יש כמה דברים יפים בבית הקפה הזה (תכלס, זה יותר בית קפה מחנות, למה אני מתעקשת לקרוא לו חנות?), אבל לא בהכרח מאדר טעימים, אז אל תצאו מגדרכם בניסיון להגיע לשם.


אחר כך הלכנו להסתובב קצת באוקספורד, הרחוב בו שומעים בעיקר עברית וערבית, ולא יותר מדי דברים אחרים. ביקרנו בחנות ממתקים היסטרית בשם Kingdom of Sweets -- לא רק שלא קניתי כלום (ברצינות, מה זה שעובר עלי, שבץ?), אלא היינו גם בקומה אחת בלבד (אנשים שמבקרים שם, אנא ספרו לי אילו דברים נהדרים פספסתי בקומת המרתף!), וכבונוס, רוב התמונות שצילמתי יצאו מטושטשות. בסך הכל, חוויה חיובית. אבל איזו חנות שווה!!




הסתובבנו עוד קצת, אסף קנה זוג נעליים, ואז הלכנו לאכול ארוחת ערב.

אלה הנעליים שאסף קנה. ממש. הלוואי.

טוב, העניין הוא כזה. למקום קוראים Ma'Plucker, הוא סמי היפסטרי כזה, ממקום ברחוב Beak (מקור, כן?), שזה קצת מצחיק-קצת עצוב, ואתם תצטרכו גם ללכת לאכול שם. כי ככה אמרתי.

בגדול, אתם צריכים קודם להחליט על סלט/לחמניה/ופל (ופל, מן הסתם). אחר כך בוחרים רוטב שמגיע בצד (מייפל-צ'ילי, דא. אם כי הוא היה לי קצת חריף מדי). ולבסוף, בשר (או גבינת חלומי, לצמחונים. טבעונים, לצערי זה לא המקום עבורכם) -- מן הסתם, אתם צריכים לקחת את העוף המטוגן שמצופה ברוויון וציפוי כזה של פצפוצי אורז ודברים, לא זוכרת מה בדיוק.


בהתחלה שאלתי את המלצרית אם זה כמו KFC, ולרגע ממש היה לה פרצוף נעלב, אז מיד גמגמתי התנצלות וניסיתי לתקן את המצב. חייכתי מלא, אני חושבת שזה עזר. בקיצור, המקום מגניב, האוכל ממש טעים (כן, אשכרה אכלתי נגיסי חזה עוף בתוך ופל בלגי, וזה היה נהדר. אסף הלך על ירך עוף מצופה ומטוגנת בלחמניה - איזה חלש הוא - עם רוטב ברביקיו, חלקנו בירה ושתי כוסות מים, שילמנו 24 פאונד כולל טיפ, ונהנינו מכל רגע), אתם צריכים ללכת לשם. יצאתי סופר מפוצצת מהארוחה, ועדיין קצת הצטערתי שלא סיימתי לאכול הכל, ובעיקר עצוב לי שלא הזמנתי את הסאנדיי עם הפופקורן. אם תהיו שם ותקחו אותו, תהנו גם בשבילי?


אז צילמתי את השירותים, אז מה

זהו. היום הראשון הסתיים בשלושה-ארבעה קילו יותר ממה שהוא התחיל, ואנחנו התעלפנו עד הבוקר.

***
יום שישי
פתחנו את יום שישי בשני קפה לאטה וקרואסון חמאה מעולה ב-Free State Coffee המאאאגניב והכיפי (7.70 פאונד). בגלל איזו אי הבנה בין הבחור בקופה לביני, בהתחלה חייבו אותי - ולכן גם הכינו לי - רק קפה אחד, אבל אחר כך שילמתי גם על השני. כשחזרתי לשלם שוב, אחרי שעמדתי את כל התור, הוא ממש הופתע מזה שחיכיתי, ובתור פיצוי שלף כרטיסיה של "קפה עשירי חינם", החתים לי את כולה, ובישר לי חגיגית שהרווחתי לעצמי קפה חינם בביקור הבא. התרגשויות.



(נחשו איפה שתיתי את הקפה שלי ביום שבת?)




שאפנו להגיע לשוק בורו, אבל לא רצינו להגיע מוקדם מדי, היות שהמקום רק נפתח בעשר, וכבר למדתי בביקור הקודם שלי שעדיף לא להגיע בשניה שהשוק נפתח, אז הלכנו להסתובב עוד קצת. אם כי, יש לציין, זה לא שקמנו מוקדם במיוחד בכל מקרה, רק יצאנו מהמלון באזור תשע-עשר כל בוקר. שנינו כבר היינו בלונדון יותר מפעם אחת, והרגשנו שאפשר לקחת את כל הטיול הזה באיזי.

אז חשבנו ללכת לחפש מקום מסוים של עוגיות, בדרך לבורו, רק שאופס.. הסניף שהגענו אליו אמנם עדיין הופיע במפה, אבל הוא כבר לא שם. לא נורא, הסתובבנו קצת ב-Leadenhall Market, שהזכיר לי טיפה את אחד הרחובות בדיסניוורלד. יש שם סניף של החנות המגניבה בעולם, Flying Tiger (זכרתי אותה מפראג) -- קניתי לאחייניות שלי עפרונות עם ספרינקלז עליהם, ותכננתי לקנות את שאר החנות לעצמי, אבל אסף הזכיר לי שרק התחלנו את היום, ומבאס להסתובב במשך שעות עם מלא שקיות. אז הבטחנו לעצמנו לחזור שוב, או למצוא סניף אחר, ולקנות לי את הכל.




לא עשינו את זה בסוף. אני שמחה/עצובה/שמחה/עצובה עד מאד.

טל, תראי -- זה השם שלך!

בדרך לשוק עברנו גם ליד מונומנט כלשהו (ה-מונומנט, לפי השלט המופיע עליו), לזכר שרפה כלשהי שהיתה בלונדון פעם. נסכם בזה שהפסל (סליחה, מונומנט) גבוה, ואתם יכולים לקרוא עוד על השרפה בשלט שצילמתי.



טוב, Borough Market הידוע לשמצה. סתם, ממש ממש לא לשמצה. שוק האוכל השווה. כאמור, כבר כתבתי עליו בעבר, ובכל זאת, אי אפשר להתעלם ממנו, אז קצת לגבי מה שקנינו שם (ואיזה כיף שהוא מקורה בחלקו, כפי בשלב מסוים טפטף קצת גשם. אגב, לגבי מזג האוויר: יום חמישי היה נעים מאד, שישי גם ברובו, עם קצת גשם, שבת - כמובן, היום של ההופעה והסיבה שהגענו ללונדון - היה די גשום, ויום ראשון היה מושלם עם שמש נעימה ושמיים בהירים אבל לא חם ברמה של זיעה, כאילו לונדון אמרה לנו "לחזור לישראל? כן? בטוחים? אבל תראו כמה כיף איתי"). ואכלנו, דא:









בחנות התבלינים הגדולה והמהממת, Spice Mountain, קניתי שני סוגי פלפל לאבא שלי (אבקה של הפלפל הכי חריף בעולם, ופתיתים של השלישי הכי חריף) וכן אבקת תותים מיובשים ואבקת wattleseed עבורי. לדבר האוסטרלי הזה אמור להיות טעם/ריח של שוקולד, קפה ואגוזי לוז. לא בטוחה שזה נכון, אבל יש לי את הדבר הזה בבית, ואני כרגע מחפשת מה לעשות איתו. רעיונות?




אחר כך הגענו לדוכן של Comptoir Gourmand. טעמנו בראוני טעים מאד וראינו עוגיות שוקולד צ'יפס בגודל של הפרצוף שלנו. תכננו לקנות שם בראוני, אבל אז ראינו את הדוכן שניצב מולם, של ה-Cinnamon Tree Bakery, שלפי התיעוד של הביקור הקודם שלי, התאהבתי בו כבר אז. גם להם היו טעימות של בראוניז, והם היו אפילו יותר מוצלחים.





אז קנינו בראוני של עץ הקינמון (1.90 פאונד). המוכר היה מאד נחמד אלינו בהתחלה, ואז שאל את השאלה הקשה ביותר שאפשר לשאול ישראלי בחו"ל: מאיפה אתם? בשניה שעניתי, הוא החליף צבעים, החיוך נמחק לו מהפנים, ובחיי שכמעט הייתי צריכה ללבוש מעיל כדי להתמודד עם הצינה שנשבה מכיוונו. מזל שלא הסרתי ממנו את העיניים, אחרת יש סיכוי טוב שהוא היה יורק לנו על הבראוני.





מיד לאחר מכן החלטנו לא לאכזב את המוכרת ב-Comptoir Gourmand, הענקנו לה 2 פאונד, והיא בתמורה העניקה לנו עוגיית שוקולד צ'יפס בגודל של הראש שלי. את הבראוני אכלנו מאוחר יותר באותו היום, כשחיכינו לרכבת, ומאד אהבנו. העוגיה נדחסה לתוך התיק שלי עד הערב, ולצערי כשכבר הוצאנו אותה היא היתה מאד שומנית, יותר נכון הפכה את השקית לשומנית מאד. הייתם חושבים ששמנו בפנים בורקס או משהו.. בכל אופן, אני חשבתי שהעוגיה היתה טעימה מאד, אסף חשב שהיא.. בסדר. נראה לי שעניין השומניות ביאס אותו. בכל מקרה, לקח לחיים: אל תדחפו לתיק עוגיה עצומה בעלת פוטנציאל פוטוגניות גבוה, כי בערב יהיה חושך והיא תתפרק ותהיה שומנית, ואוף.


אם אתם זוכרים שהתחלנו את היום בקרואסון חמאה, אולי תופתעו לגלות שהצעד הבא שלנו היה לקנות ולחלוק קרואסון פרעצל (2 פאונד) בדוכן Artisan Foods. אם עצרתם לרגע לחשוב על הביטוי "קרואסון פרעצל", לא תופתעו, תבינו אותנו ותהנהנו בהסכמה. הוא אמנם טיפה התייבש, אבל עדיין -- זה היה קרואסון פרעצל, גבירותיי ורבותיי. זה היה טעים.


אחר כך אסף החליט שמספיק ודי, צריך גם אוכל אמיתי ("את בטוחה שלא תחלקי איתי שום דבר פה?" לא, אסף. אני עסוקה בלדחוף לעצמי כמה שיותר מאפים ומתוקים, נו באמת. טעמתי קודם גרם של גרנולה, זה לא מספיק "אוכל אמיתי" בשבילך?). אז הוא קנה לעצמו ראפ טלה עם רוטב חריף שהיה לו טעים מאד (הבינוני עולה 6.50 פאונד. יש גם גדול ב-8), ואני צילמתי באובססיביות בזמן שהרכיבו לו אותו.




בשלב הזה החלטתי שצריך לשתות משהו, אז מצאתי לעצמי דוכן מיצים וקניתי מיץ בשם Berry Good ב-3 פאונד. הוא היה טעים מאד, אם כי קצת ביאס אותי שהוא היה פחות או יותר ברירת המחדל שלי, כי לא ראיתי אף דוכן מיצים נוסף בסביבה. ואז, כשכבר היה לי מיץ ביד, מצאתי עוד שלושה דוכנים. כמובן. בקטנה, היה לי טעים עד מאד.



בקיצור, שוק בורו מומלץ מאד מאד, ורצוי לצום יומיים-שלושה קודם. אז, נגיד.. סעו לשם אחרי יום כיפור אולי? אחלה.




אחרי שסיימנו לאכול את כל השוק (טוב, אני מגזימה. חצי), המשכנו במשימה שלנו, להעמיד פנים שאנחנו לא עושים דברים תיירותיים בלונדון, כי כבר היינו שם ואנחנו מגניבים, אבל בפועל לחלוטין לעשות דברים תיירותיים.

הכי טוב תירס שלא עף על עצמו


אז נסענו לסטודיו של הארי פוטר, כלומר ה-Warner Bros. Studio Tour London -- בעקרון, מדובר במקום גדול אבל לא ענק (הממוצע לסיור הוא שלוש שעות, וזה פחות או יותר הזמן שהיינו שם, אפילו טיפה פחות. הלם. גם אסף וגם אני היינו בטוחים שאתקע שם שבע שעות, אבל כנראה שאני מתבגרת? הכצעקתה? די, תפסיקו. אתם בעצמכם מתבגרים) המכיל תפאורה מסרטי הארי פוטר, תלבושות, אקססוריז, כל מיני דברים. אפשר גם לשלם כליה ולקבל תמונה (או סרטון, בעצם?) שלכם רוכבים על מטאטא, ועוד כל מיני אטרקציות כאלה. אני, כמובן, הלכתי על האופציה האכילה, כלומר השתיה: בערך בחצי הדרך של הסיור (אפשר להתעכב כמה שרוצים בכל חלק של הסיור, אבל הוא כן מסודר לפי מסלול מסוים. כמו איקאה, רק קסום. סליחה, קסום יותר), יש בית קפה-מסעדה, שם אפשר להזמין סתם אוכל של מאגלס, אבל אפשר גם לשתות באטרביר ולאכול גלידת באטרביר (3.95 ו-4.95 פאונד, בהתאמה. אם קונים ספל/גביע "מיוחד" אך מיותר, זה עולה יותר).







הייתי *ככה* קרובה לגנוב את הנעליים האלה











בכל אופן, חובבי הארי פוטר (אני!) מאד יהנו מהמקום. גם אסף, שאמנם ראה איתי את כל הסרטים אבל לא קרא אף ספר, נהנה. האטרקציה לא זולה (35 פאונד לכרטיס - צריך להזמין כרטיסים מראש, אבל לא חודשים מראש. אפשר גם כמה ימים לפני, אולי פשוט תצטרכו לבחור שעה קצת פחות נוחה לסיור ממה שתכננתם), וצריך להגיע ברכבת, כי זה מחוץ ללונדון (אנחנו שילמנו 22.80 פאונד לשנינו על הרכבת, הלוך-חזור + 5 פאונד גם לשנינו לשאטל שנוסע מהרכבת עד לסטודיו וחזרה. שימו לב שהמחיר לרכבת תלוי אם קונים כרטיסים לשעות השיא או לא), אבל לדעתי האישית לחלוטין שווה את זה.




כמה צחקתי כשראיתי את הכתבה על תוחלת החיים וגיל 3/4 137



אני קפצתי לבקר את משפחת דרסלי

אסף העדיף לבדוק מה קורה אצל השכנים

אה, ואיזה טעם יש לבאטרביר, אתם שואלים? לא לגמרי בטוחה. מתוק. מוגז. אני יודעת שמוגז זה לא טעם, אבל אני לא רגילה לשתות מוגז, אז.. כן. מתוק ומוגז. לא משהו שהייתי שותה ביום יום (team מים לנצח!), אבל איך אפשר לא לטעום באטרביר לפחות פעם אחת?


ותודה מיוחדת למצלמה שלי, שהתחילה להתלונן על זה שאין לה סוללה לקראת סוף הסיור, אבל הצליחה להחזיק - יש מי שיאמר, באופן קסום - עד שצילמתי את חדר השרביטים, עשר שניות לפני שהסתיים הסיור ונכנסנו לחנות המזכרות.







אחרי שחזרנו לחיים נטולי הקסם שלנו :-(, הלכנו להתאושש קצת במלון. בערב, עם כוחות מחודשים (זאת אומרת, בערך 10% כוחות מחודשים), יצאנו ל הסתובב קצת בככר לסטר וככר טרפלגר, עד שמצאנו את עצמנו בצ'יינהטאון (זאת אומרת, מצאנו את עצמנו בכוונה, כי לשם כיוונו). היות שמראש הנחנו שכל המסעדות שם די זהות, נכנסנו פחות או יותר למסעדה הראשונה, אולי השניה, שראינו:

מסעדת Orient. התפריט היה קצת מבלבל, כמו כמעט כל תפריט של מסעדה סינית, לא כל המלצרים ידעו אנגלית, וגם אלה שכן התבררו כשקרנים (תכף נגיע לזה), אבל בסך הכל מאד נהנינו. שימו לב, הנה מגיע הפירוט.

על ההתחלה, קיבלנו לשולחן שתי קעריות קטנות - האחת של חתיכות מלפפון או משהו (איכס! כמובן שלא נגענו), השניה של בוטנים מלוחים (יאם! כמובן שחיסלתי את רובה). אזף הזמין מרק וון טון, כמו תמיד, ואהב מאד. אני לקחתי מרק תירס ועוף, כמו תמיד, ואהבתי מאד. אם מתעלמים מזה שהמניאק שרף לי את החך מרוב שהוא היה בים בם בם תירס חם, ימח שמו.



לגבי העיקריות, התלבטנו והתלבטנו והתלבטנו. בסוף לקחנו בקר עם פלפל שחור לאסף עוף בקשיו (רך-רך-רך) לי, ואורז מטוגן לשנינו (תכלס, בסוף אכלנו את הכל ביחד). הכל היה מוצלח מאד, אם מתעלמים מהמלצר השקרן (הבטחתי שנגיע לזה) -- אני שאלתי אם העוף בקשיו מגיע עם ירקות. הוא אמר שלא, רק סלרי. אני שאלתי אם אפשר לקבל את העוף בלי הסלרי. הוא השיב בחביבות שבוודאי שאפשר. ואז הוא הוציא לי עוף בקשיו, בלי סלרי אמנם, אבל עם מלא מלא ירקות (פטריות, אפונה, גזר). תודה, שקרן. תודה על כלום.


היות שאני גיבורה, התמודדתי עם הירקות (מבושל זה פחות גרוע מטרי, מן הסתם), את חלקם אפילו אכלתי. לשניה התלבטנו לגבי קינוח, אבל אז נזכרנו שאנחנו מפוצצים לחלוטין, אז הסתפקנו בכל האוכל שתיארתי, פלוס מים מינרליים לי וקולה לאסף -- 46 פאונד, כולל טיפ. לא הכי זול, אבל אכלנו מלא אוכל, ולדעתי היה שווה את זה.


אנחנו ממש עכשיו כבר באמצע הטיול, התעייפתם? לילה טוב!

***
יום שבת
זוכרים את הקפה החינמי שהבטיחו לי ב-Free State Coffee אתמול? אז עברנו שם על הבוקר (כלומר, עשר), לקחנו אותו ונסענו לאזור שוק קמדן וה-Camden Lock Market. אני, בהחלטה נבונה, בחרתי ללבוש שמלה קצרה וגרבונים ביום הגשום היחיד בטיול. אני אעצור רגע לטובת מחיאות הכפיים.


אוקיי, נמשיך.

אסף היה סקפטי לגבי קמדן, כי לטענתו זה האזור של הפריקים והמוזרים, והיו לו זכרונות פחות טובים מהביקור האחרון שלו שם, לפני שלוש שנים. אני, שהייתי שם רק בביקור הראשון שלי בלונדון, לפני חמש עשרה שנים, פחות או יותר, קראתי שיש כל מיני דברים מגניבים שם (כלומר, אוכל), אז התעקשתי.

תשמחו לשמוע שאסף שמח שהתעקשתי. זאת אומרת, בערך. בשלב מסוים הוא מיצה את ההסתובבות, אני יכולתי להמשיך לנצח.

בגדול, מדובר באזור של מלא מלא מלא דוכנים מכל מיני סוגים -- בגדים, תכשיטים, תיקי עור, ארנקים, נעליים בעיצוב אישי, כובעים ועוד ועוד. וחוץ מזה, גם אוכל. מלא אוכל. שוב, דוכנים.






יש פנקייקים הולנדיים (עשרה מיני פנקייקים עם אבקת סוכר ונוטלה ב-4 פאונד. טעים מאד, אלא מה) וקרונאטס ובייגלים צבעוניים והמבורגרים ואוכל טבעוני ומה שתרצו, בקיצור. יש שם גלידה שאמורה להיות מאד מוצלחת, אבל לא היינו בנויים לגלידה בשלב הזה של היום (זאת אומרת, אסף לא היה בנוי, ולי היה לא נעים לאכול לבד) וכאמור, מה שתרצו.



בין כל הדוכנים, יש גם חנויות ומסעדות/בתי קפה של ממש --


בחנות בשם Collectif קניתי שתי שמלות מהממות שהיו מאד יקרות במקור, אבל היה סייל, אז שילמתי על שתיהן יחד 19 פאונד. התרגשויות.

בבית הקפה Miss Poppy Cakes התיישבנו בעיקר כי הוא היה חמוד ומעוצב כל כך יפה. אני הזמנתי תה מנטה, אסף הלך על - שימו לב, זה מפתיע - עוגת שוקולד פאדג' (חביבה, לא יותר. 5.70 פאונד יחד עם התה). כאמור, המקום חמוד ונחמד לנוח שם קצת, אבל זה לא שעפנו מהעוגה או משאר הקינוחים שראינו שם.






וגם וגם -- יש שם סניף של בית הקפה Cereal Killer, המקום שצריך היה להיות שלי. לא נכנסנו, כי היה תור גדול וכי אסף לא היה בעניין, אבל לפחות מבחוץ, המקום נראה אדיר.


אחרי שעתיים-שלוש של הסתובבות בשוק המקורה חלקית, החלטנו שהגיע הזמן ללכת לאכול צהריים. ואז התחיל גשם. אז שחינו את דרכנו לעבר Poppies, כלומר לסניף הנמצא בקמדן. בהתחלה היה נראה שיש תור ארוך בחוץ וניאלץ לחכות, אבל אז גילינו שכל השאר היו משפחות, ואנחנו היינו זוג אחד קטן, ספוג מים אמנם, אבל כזה שצריך רק שולחן קטן. אז הושיבו אותנו מיד, ואנחנו הזמנו מיד, כי לא באנו לשחק משחקים:

פרס הפיש אנד הצ'יפס הלאומי?! גם אני רוצה כזה!

מנה אחת של פיש אנד צ'יפס (הלכנו על הקוד), מנה אחת של קלמרי עם צ'יפס, שתי כוסות מים, שני אנשים שהרגישו כמו סיר טיגון בסוף הארוחה, אבל היה שווה את זה. אגב, המקום אולי מוגדר כמקום של פיש אנד צ'יפס, אבל לדעתנו הדג היה סבבה וטעים והכל.. אבל הקלמרי היה השוס האמיתי (שומרי כשרות, אטמו אזניים. אוי רגע, אמרתי את זה מאוחר מדי, נכון? אוף).


יצא 23 פאונד כולל שירות (המלצרים לבושים כמו מלחים - רק על זה מגיע להם טיפ), קיבלנו סוכריות טופי חמודות עם החשבון, ומן הסתם צילמתי את השירותים במקום, כי זה הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות.


חסכתי לכם את הצילום של האסלה, כולל השם של מי שבנה/הרכיב 
אותה: Thomas Crapper. כאילו, עם שם כזה, מה הפלא שהוא 
הלך לכיוון הזה...

בשלב הזה היינו מפוצצים, אבל היינו גם מודעים לזה שאנחנו בחלק השני של הטיול שלנו, אז הגיע הזמן לסיור סופרים. התחלנו ב-Whole Foods בככר פיקדילי. אסף חיפש שוקולדים למשפחה ולעבודה, אני ניצלתי את הזמן כדי לקנות תה מוזר וקלח פופקורן (!!!) (רק עכשיו קלטתי שעדיין לא פצפצתי וטעמתי אותו, אני לא מאמינה על עצמי!).


משם המשכנו לסניף קרוב של Tesco -- אסף קנה שוקולדים, אני דרדרתי אותו לקנות עוד שוקולדים, ואז הגנבתי לעצמי גם שתי שקיות פופקורן בטעמים וסוכריות לקישוט של פרוזן. אסף לא התעצבן במיוחד, אבל אתם יודעים מה הייתי אומרת לו אם הוא היה מגיב לא טוב?


Let it gooooooooooooooo.

חהחהחהחהח--

חה?

בכל אופן.

בסבב הסופרים שלנו, נתקלתי גם בכמה דרים מוזרים. ספציפית, אני רוצה להכריז בזאת על תחרות המוצר העצל של השנה: בפינה הימנית, ערכה להכנת עוגה בספל שמצאתי ב-Whole Foods. בפינה השמאלית, פנקייקים מוכנים בטסקו. לא פשוט, לא פשוט בכלל. ובכל זאת, הפייבוריט האישי שלי הוא הערכה לעוגה בספל.



אז קניתי כל מיני דברים מיותרים שאין לי כל צורך בהם, אבל בינתיים אסף ראה שהפסיק לרדת גשם, אז הוא גרר אותי החוצה מטסקו והכריח אותי לחזור למלון, כדי להניח את כל מה שקנינו ולנוח קצת.

**נחים**

ועכשיו, עכשיו הרגע לו חיכינו כולנו. בעיקר אסף.

בילי ג'ואל!


זאת אומרת, תכף. צריך קצת צידה לדרך.

ל-Ben's Cookies יש מיליון סניפים בעיר (חוץ מב-Leadenhall Market, אררררג) - אנחנו הלכנו לסניף באוקספורד. בתיאוריה, רציתי לטעום כמעט את כל הטעמים: שוקולד לבן ומקדמיה, קוקוס, ג'ינג'ר.. בפועל, היתה לי בחילה כשהגענו לשם (מעניין אם כל התזונה שקדמה לרגע הזה היתה קשורה לזה איכשהו), אז לקחתי לי עוגיית חמאת בוטנים ושוקולד חלב, כי הייתי חייבת להיות נאמנה לאמת הבוטנימית שלי, ושמרתי אותה לאחר כך. אסף פעל באופן דומה, רק עם עוגיית דאבל שוקולד צ'אנק, כי זו האמת השוקולדית שלו. אני חושבת שאולי משלמים לפי משקל, כי יצא לנו 3.10 פאונד, וזה מוזר לתמחר עוגיה ב-1.55 פאונד, לא?

בכל אופן, את העוגיות של בן טעמנו רק בהמשך הערב, אבל היה שווה למדי. אסף אהב מאד את הדאבל שוקולד צ'אנק שלו (אני פחות), אני אהבתי מאד את החמאת בוטנים ושוקולד חלב שלי (אסף סרב לטעום, כי הוא ווירדו). אני עדיין קצת מתחרטת שלא לקחנו עוד כמה לטעום בהמשך, אבל העוגיות כל כך גדולות, שתכלס די קשה להתמודד אפילו עם אחת.


עוד לפני שטעמנו את העוגיות שלנו, בדרך לבילי, עשינו עצירה נוספת. בנסיעה הקודמת שלו, אסף בילה בערך.. שעתיים? שבע? יום? בטופ שופ, בזמן שאחותו קנתה את כל החנות. משועמם, הוא מצא את עצמו בדוכן של Lola's Cupcakes ומאד התלהב. אז החלטנו ללכת למצוא לעצמנו דוכן נוסף של לולה הפעם, כדי שגם אני אבין על מה ההמולה.



גם ללולה, כמו לבן, יש מלא סניפים -- הקרוב ביותר אלינו היה בתוך הכלבו הענק (יש כלבו לא ענק?) Selfridges. מה שמגניב אצל לולה זה שיש לה קאפקייקס גדולים, אבל את רוב הטעמים אפשר להשיג גם במיני (יש גם עוגות, אגב). אסף לקח מיני קאפקייק שוקולד ואגוזי לוז ומאד אהב. אני טעמתי רק מהקאפקייק, כי בציפוי היתה גבינת שמנת (איכס), וחשבתי שהיה.. בסדר. אני רציתי לקחת מיני קאפקייק בננה, אבל כפי שחששתי, גם בציפוי שלו היתה גבינת שמנת (גם איכס), אז "התפשרתי" על קוקיז אנד קרים. שכל הפשרות שלי בחיים יהיו קוקיז אנד קרים...


אה, וקפה. לקחתי גם קפה עצום, בערך בגודל שלי. אפשר לומר שהוא שתה אותי, ולא להיפך. זאת אומרת, זה לא הגיוני לומר את זה, אבל אפשר. הכל יחד יצא 6.15 פאונד. הקפה העצום היה גימיק טוב, הקאפקייקס היו.. נחמדים? לא הייתי מתאמצת במיוחד להגיע לשם, אבל אולי אני סתם מפונקת. אסף כן מאד אהב את הקאפקייק שלו.


טוב, עכשיו הגיע הזמן להופעה עצמה.


כשנסענו ברכבת לעבר אצטדיון וומבלי, מזג האוויר היה סביר. בערך בשניה שהגענו, התחיל לרדת גשם. ואז.. יש הליכה של כמה דקות מהתחנה לאצטדיון עצמו. הליכה לא מקורה. הליכה גשומה. הליכה מקורה. הגענו רטובים לגמרי, ותכלס? לא התייבשתי עד סוף הערב.


אבל זה לא משנה. אני לא אפרט מלא מלא מלא על ההופעה, כי קשה להעביר הופעה בלי להיות שם, אבל היה ממש מוצלח.



וומבלי מאד מרשים, במיוחד כשהוא מלא אנשים. הבריטים שותים המון, ואשכרה יוצאים באמצע ההופעה - יותר מפעם אחת - כדי להביא עוד בירה. ועוד בירה. לזוג והבן שלהם שישבו לידנו ספרתי שני בקבוקי בירה ושתי כוסות כל אחד, ובאופן לא מפתיע, האבא קם בשלב מסוים של ההופעה (תוך כדי שהוא מסתיר לכל מי שישב מאחוריו), רקד בצורה שיכורה והיה.. מביך קצת. מצד שני, אולי לא צריך להיות שיכור בשביל זה, גם האשה שישבה לפניי רקדה רוב ההופעה (והסתירה לי, מעצבנת), בלי לשתות בכלל, רקדה גם בשירים שלא באמת הצדיקו ריקודים.



ההופעה היתה אמורה להתחיל בשמונה בערב. ב-20:03 אמרתי לאסף "אז לא מדייקים, מה?" וחמש שניות אחר כך זה התחיל. כנראה שחלק מהקסם של הארי פוטר בכל זאת השפיע עלי.. בילי נשמע מעולה, ומסכי הווידאו היו מעולים, והוא שר כמעט את כל מה שאני מכירה (חוץ מ-Honesty ש.. honestly, אני לא מבינה למה הוא לא שר בהופעות), וגם מלא שלא, אבל אסף הכיר. ושמח. ונהנה. והגשים חלום. ואיזה כיף!



למחרת, אגב, בדרך ללוטון, פגשנו ברכבת כמה בריטים שהיו אף הם בהופעה (ולא זכרו את רוב השירים שהם היו. טוב, כמו שאחד מהם אמר לי, We're still nursing a hangover. שוקינג) והזדעזעו ממחיר הבירה שגבו שם. 5.50 פאונד לכוס בירה, למקרה שתהיתם. חישוב מהיר ואתם מגלים שכך עולה בירה בארץ בפאבים, כן? ובהופעות זה לרוב עולה הרבה יותר. אגב, אנחנו השתוללנו גם והשקענו 5 פאונד בכוס קטנה של פופקורן לא טעים. מזל שהעוגיות של בן היו שם כדי לנחם אותנו ברגעים הקשים..


ההופעה הסתיימה ב-22:32 (מי אובססיבי לגבי בדיקת זמנים ושעות? על מה אתם מדברים?), ואז לקח לנו בערך שעה להגיע לתחנת הרכבת (הלכנו לאחת אחרת הפעם, לא לוומבלי), שהיתה ממוקמת בשכונה ערבית לחלוטין. טיפ טיפה מפחיד, אם להודות באמת, אבל צעדנו יחד עם ההמון, אז היה בסדר.


לא זוכרת מתי בדיוק הגענו למלון, נראה לי שבשתים עשרה ומשהו. בכל אופן, צנחנו למיטה ובכינו קצת כשנזכרנו שנשאר לנו עוד יום אחד בלבד בלונדון.

אבל אסף הגשים חלום, אז YAY.

***
יום ראשון
את הבוקר האחרון שלנו בלונדון התחלנו ב-Patisserie Valerie, בסניף שנמצא ממש ליד ה-Free State Coffee. יום קודם ראיתי בחלון שלהם שיש שם קרואסון אגוזי לוז, אז.. כאילו... מה הייתי אמורה לעשות?



יחד עם הקרואסון שלי שתיתי לאטה ענק, גם אסף (הוא שתה בערך שישית מהקפה שלו), והוא לקח גם מקושקשת ענקית (התאימה לקפה הענק) עם בייקון וטוסט. הקרואסון שלי היה טעים, אבל ציפיתי שיהיה קצת יותר מוצלח. קרואסון החמאה שלהם שאכלתי עם אמא שלי לפני חמש שנים זכור לי כיותר מוצלח, אבל גם הנוכחי היה טוב. אסף טעם וכמעט הקיא - הוא התעקש על זה שיש בפנים ליקר או אלכוהול כלשהו, המלצרים אישרו את מה שאני אמרתי לו: אין. אבל הוא לא השתכנע. המקושקשת והטוסט שלו היו מאד טעימים, את הבייקון לא טעמתי, אבל הוא היה מרוצה. בסך הכל שילמנו, כולל טיפ, 17 פאונד, וזה אחלה מקום לארוחת בוקר, קפה, וואטאבר.



בתור שני אנשים שצפו בכל העונות של שרלוק ברצף לפני כמה חודשים, הרגשנו שיהיה נכון בשלב הזה לקפוץ לרחוב בייקר. אז הלכנו ל-221b Baker Street, נכנסנו לחנות המזכרות של מוזיאון שרלוק הולמס הנמצא שם, אבל על המוזיאון עצמו ויתרנו.



בגרות

לאחר מכן נכנסנו לחנות הספרים Alef הממוקמת ממש ליד -- מצד אחד, חצי מהספרים בחנות היו בערבית, וקצת חששתי לדבר שם עברית. מצד שני, חלון החנות היה מלא בפוסטרים לכבוד יום הולדתו המאה של רואלד דאל, הסופר האהוב עלי, אז הייתי חייבת להיכנס. בחנות מצאתי כל מיני ספרים מוזרים, למשל "איך להתגבר על התמכרות לבנדיקט קמברבאטץ'" (החנות בכל זאת נמצאת ליד מוזיאון שרלוק הולמס..), וגם את מדריך הפיצה הגדול, בו מתוארים המקומות הטובים ביותר לאכול בהם פיצה ברחבי העולם.


לאחר התלבטות של מה לקנות לעצמי, תחתית לכוס יקרה מדי של מטילדה, הספר האהוב עלי בעולם, או ספל קפה יקר מדי של מטילדה, הספר האהוב עלי בעולם, הלכתי על הספל (9 פאונד). הוא הפך להיות הספל של קפה אחר הצהריים שלי (לבוקר יש לי ספל אחר, ירוק עם נקודות), ואני לא מתחרטת על כלום.



היות שהחנות היתה סגורה כשהגענו בתחילה לבייקר סטריט (בימי ראשון היא נפתחת בשתים עשרה), החלטנו לקפוץ לסניף של ה-Patisserie des Reves שאסף שזכר שיש בלונדון. אבל אז הגענו למקום, וכשהיינו קרובים, גילינו שהחנות סגורה. גוגל סיפר לנו שהסניף הלונדוני נסגר כחצי שנה לפני שהיינו שם (ומשום מה עדיין אין שם שום דבר אחר במקום), כיוון שלא היו מספיק רווחים. אם הם רק היו מחזיקים מעמד עד לביקור שלנו, היינו סוגרים להם את כל הפערים...


אז לאסף נשבר הלב, והוא לא זכה להגשים את חלום הסנט אונורה שלו, אבל בואו לא נשכח שלילה קודם הוא הגשים את חלום הבילי ג'ואל שלו, אז אל לו להיות חמדן.

אי אפשר לנסוע ללונדון בלי לקפוץ לנוטינג היל ולשוק פורטובלו, אז טיילנו שם קצת. לא השתנה הרבה מאז הפעם הקודמת שלי, חוץ מזה שהתווסף אזור קטן של דוכני אוכל (דוכני האוכל נהיו מאד חזקים בלונדון בשנים האחרונות, מסתבר) לקראת סוף השוק. כמובן שנחמד ויפה שם, אבל איכשהו הפעם יצאתי טיפה underwhelmed.

וואו, ניק קרטר התבגר לא טוב..




בעצם שניה, אני רוצה לדייק: אי אפשר לנסוע ללונדון בלי לקפוץ לחנות ה-Blue Door ולקנות שם משהו. הפעם קניתי שתי קופסאות פח מלבניות מהממות (15 פאונד לשתיהן), וכרגיל רציתי לקנות גם את שאר החנות, אבל הפגנתי איפוק יחסי.




תהיו איתי, אנחנו מתקרבים לסוף.




מנוטינג היל לקחנו רכבת לאזור אחר לגמרי, יותר לכיוון מזרח העיר. עם כל הכבוד לזה שהיינו באנגליה, ידענו שיש בעיר סניפים רבים של Shake Shack ו-Five Guys האמריקאיות. אחרי שההמבורגר של ג'יימי אוליבר אכזב אותנו, החלטנו ללכת על משהו שכבר הכרנו ואהבנו.

התלבטנו האם ללכת על שייק שאק (ההעדפה שלי) או לפייב גאיז (ההעדפה של אסף), ובסוף זרמתי עם אסף וחמשת הבחורים שלו. אוי, זה נשמע רע. אהמ.


המבורגר "קטן" (יחיד) וכוס מים לי, המבורגר רגיל (כפול) וקולה לאסף, צ'יפס מתובל בינוני לשנינו, 18 פאונד של אושר. אם כבר ג'אנק, אז שיהיה ג'אנק טוב, יו נואו?


כמובן שהאוכל לחלוטין השביע אותנו, אבל היו כל כך הרבה המלצות במפה שלנו, בעיקר המלצות מתוקות, שלא הייתי מוכנה לוותר. מתוך כל הרשימה, החלטתי שצריך ללכת לאכול משהו שלא רק שיש לו פוטנציאל להיות טעים (ומתוק ומוגזם לחלוטין), הוא גם יכול להיות לחלוטין אינסטה-פוטוגני (עקב היותו מתוק ומוגזם לחלוטין, מן הסתם) --

וכך מצאנו את עצמנו ב-Nosteagia, מקום המגדיר את עצמו כ-Bubble Waffle & Bubble Tea. באבל טי נראה לי שכולם כבר מכירים, אבל באבל ופל? בגדול, יש מחבת כזאת שעשויה מעיגולים-עיגולים, כמו בועות, ומכינים בה ופל, מגלגלים לקונוס, ודוחפים מלא דברים פנימה.



אני ציפיתי שהמקום יהיה אשכרה מקום, עם קירות והכל, בפועל מסתבר שזה פשוט דוכן שהוא חלק מאזור נחמד של.. ניחשתם נכון, דוכני אוכל. הכל נראה והריח מדהים (היה איזה דוכן של פיצה ליד שניסה לקרוא לי אליו. היה לי ממש קשה להיות חזקה ולא לזוז).

בקיצור, יש שם בחור נחמד שמכין לכם ופל בועות לבקשתכם, מתוך רשימה של כל מיני אפשרויות - עם בננות, עם תותים, עם נוטלה, עם עוגיות, עם מלא קצפת, מה שתרצו. אנחנו לקחנו את הקוקי מונסטר (דא), כלומר ופל עם נוטלה, קצפת, עוגיות שוקולד ורוטב שוקולד. בקטנה כזה. אבל רצינו לשמור על הדיאטה, אז ויתרנו על הקצפת.



רגע, לא הבנתי -- למה אתם צוחקים?


אסף ואני חלקנו ופל אחד כזה (4.50 פאונד), ולא סיימנו אותו. אני לא אומרת שלא יכולתי לסיים, בינינו? ברור שיכולתי, אבל זה כבר התחיל להכאיב בבטן.. אגב, אם הייתי עושה את זה שוב (ולחלוטין נראה לי שאעשה את זה שוב בביקור הבא), נראה לי שהייתי מוסיפה פנימה גם בננות. גם כי זה טעים, גם כי זה מאפשר לקרוא למנה הזו "סלט פירות".


אחרי כל האוכל הזה, הבנו שצריך לפחות להוריד איזה פירור או שניים, אז הלכנו ברגל משהו כמו חצי שעה אל הטאואר אוף לונדון (אני עד היום מתעקשת שזו היתה הפעם הראשונה שלי שם, אמא שלי טוענת שהיינו שם פעם. נראה לי שהיא סתם מנסה לבלבל אותי, וזה מוזר, כי אני גם ככה אדם מאד מבולבל). לא נכנסנו, סתם צילמנו קצת את הטאואר ואת הגשר ואסף צילם אנשים זרים שביקשו ממנו לצלם אותם, ואז ישבנו על ספסל לשעה ומשהו וסתם נחנו ולא הפסקנו לחזור על כמה מזג האוויר מושלם, ופשוט רצינו להקפיא את הזמן ולא לקום ולא לעזוב לעולם.



עד שבסוף קמנו, כי היינו צריכים לעזוב.



שמישהו ישיג לי את הארי פוטר בטלפון, אני צריכה לשאול אותו איך מקפיאים את הזמן. בעצם רגע, תנו לי לדבר עם הרמיוני. אני סומכת עליה יותר.


המשך הערב כבר פחות מעניין (פחות מעניין מכל מה שהיה עד כה?!) -- חזרנו למלון, עשינו צ'ק אאוט, עשינו ריפאנד לכרטיסי האויסטר שלנו ברכבת, נסענו ללוטון (28 פאונד לרכבת לשנינו + 4 פאונד נוספים, יחד, לשאטל), קנינו מים וחטיפים כמו מסכנים בבורגר קינג ובסופר פארם (בהתאמה) בשדה, ישבנו עם שאר הנוסעים ליד שער העליה למטוס כמו בני ערובה מבלי שהדיילים יתייחסו אלינו יותר מדי או יסבירו לנו למה הטיסה מתעכבת, ובסוף טסנו חזרה לארץ. התרגשויות.

***
אז זהו, בגדול. נכון שעכשיו אתם מעריכים את זה שאני בדרך כלל מפצלת את הפוסטים שלי על חו"ל לשניים-שלושה חלקים? כן.. אבל אני נוסעת היום (ביי ביי!), אז זה היה או לפרסם את הכל בבת אחת, או לפרסם חצי עכשיו, וחצי עוד חודש. אני הולכת להעמיד פנים שלא העדפתם את האופציה השניה (או השלישית, אופציית ה"לעולם" לא").

לפני שאאחל לכם חג שמח ושנה טובה, אשאיר אתכם עם מחשבה אחת קטנה: אני נוסעת לחודש עכשיו. חודש. דמיינו שניה את אורך פוסט הירח דבש.


**צחוק מרושע**, אלא מה :-)