> Morcake

29 ביולי 2014

מגדלי P - קינוח עוגיות שוקולד, קרם פטיסייר וניל ופטל

המצב זוועה, אני יודעת. כולנו עצובים ובדכאון. שמעתי על לא מעט אנשים הטוענים כי הם בכלל לא מסוגלים לעשות שום דבר - לא לבשל, לא לאפות, לא לכתוב, לא לצאת, לא להנות ואיך בכלל אפשר לעשות משהו, עם כל מה שקורה?
אני מבינה. אני מסכימה. ולא מסכימה. שוב - כולנו עצובים, כולנו בדכאון. אני, אישית, לא מאמינה בלעצור ולהפסיק הכל. ברור שלהמשיך לגמרי כרגיל אי אפשר, אבל אני חושבת שצריך לנסות. אני מאמינה שזה בסדר לבשל. ולאפות. ולכתוב. ולקרוא. ולצחוק קצת. כי חייבים. ולצאת ולטייל - אבל בחייאת, תוודאו שיש מרחב מוגן באזור - ו.. כן, לנסות להנות.
אני חלילה לא מנסה לשפוט את מי שבכל זאת קשה לו להתמודד עם המציאות הנוכחית הקשה, בטח לא מתיימרת לנסות להבין מה עובר על האנשים שקרוביהם נפגעו. אבל למי שבכל זאת יכול - בואו ננסה להמשיך הכי כרגיל שאפשר. ואני מקווה ממש שלא תתבאסו עלי או תיפגעו מזה שאני הולכת לכתוב פה תכף כמו תמיד, ושאם אתייחס למצב - זה יהיה בהומור ובקלילות. אני פשוט מאמינה שכולנו צורכים מספיק חדשות ביום יום, כמו אינפוזיה לווריד. זה המזון המנטלי שכולנו זקוקים לו כדי להתקיים, מלא ויטמינים וסיבים תזונתיים; אבל בואו לא נשכח שלהתקיים זה נחמד, אבל לא מספיק. כדי לחיות אנחנו צריכים לפעמים גם משהו נטול כל ערך תזונתי, חטיף או ממתק בלתי בריאותי בעליל. כדי לחיות, אנחנו צריכים פעם בכמה זמן קצת שוקולד, קצת סוכר.

מישהו אמר שוקולד וסוכר? זה אות הכניסה שלי!

***
ו ו א ו  כמה דברים יש לי לספר לכם עליהם. מלא. המון. לא דברים מלחמתיים (אם כי יש לי כמה סיפורי אזעקות, אבל הם לא באמת מספיק מעניינים כרגע. או בכלל). או.. כן דברים מלחמתיים. מלחמת מור בעולם.


יש את מסיבת הרווקות של חברה שלי.

יש את מסיבת הפרידה (וואההההההה) שערכנו לאחי, גיסתי והילדים, לפני שהם ברחו לנו לחו"ל והשאירו אותנו פה לבד, מסיבת פרידה ששילבה בתוכה גם יום הולדת ארבעים של אחי. פריקינג ארבעים.

כמובן, יש את ארוחת הערב שנערכה בדיוק שבוע לאחר מכן, הארוחה בה חגגנו את יום ההולדת המשותף של אחי ושלי, הפעם באירוע מצומצם יותר, ובתאריך עצמו.

וכל הדברים בין לבין.


אבל בתור מלכת האיגיון, במקום לנסות לדבר על דברים לפי באופן כרונולוגי, או לפחות לפי סדר חשיבות יורד (אם כי.. איך אני אמורה להכריע בין כל כך הרבה אירועים חשובים???), החלטתי לעשות את הדבר הכי פחות רציונלי שיש:

אנחנו הולכים לדבר על קינוח טעים טעים שהכנתי ממש לפני יומיים, ים זמן אחרי כל החגיגות שכרגע תיארתי.


העניין הוא כזה: אני עוברת דירה.

אני עוזבת את הדירה המהממת שלי, ועכשיו אני צריכה לגור עם בן!!!

אהההההההההההההההההההההה.


עכשיו, סתם שתדעו -- לחפש דירה זה נורא ומעייף ומתיש ואם אתם לא חותמים על חוזה במקום ומתחייבים לתת לבעל הבית את הילד הראשון שלכם, הסיכוי שלכם אשכרה למצוא דירה שואף לאפס.

ועם כמה שמציאת דירה זה דבר קשה, מציאת מישהו שיחליף אתכם בדירה קשה פי מאתיים בערך. אחד הדברים המתישים שעשיתי בחיי, באמת. לא מאחלת את זה לאויבים הכי גדולים שלי (ויש לי כמה אויבים. אני אדם מאד שניא, בואו לא נשכח).


הדירה צריכה להיות מסודרת. תמיד. בהנחה שוויתרנו מראש על עניין ה"נקיה". לא ידעתם שמטונף זה הנקי החדש?
ואתם צריכים ללבוש בגדים של בני אדם כל הזמן. לא, הפיג'מה עם ההיפופוטמים זה לא משהו שאתם יכולים ללבוש מול אנשים זרים.
החיוך לא יכול לעזוב את הפנים שלכם. אפילו לא לשניה. צריכה להיות לכם תשובה לכל שאלה שהם עלולים לשאול, ורצוי שתדעו לענות להם על דברים שהם אפילו לא ידעו שהם רוצים לשאול. אל דאגה, אחרי יום-יומיים כבר יהיה לכם נאום מוכן ותתקפו כל עובר אורח שבכלל התבלבל, כל אדם שהתכוון להגיע לקומה שלוש ובטעות התייצב אצלכם, בקומה ארבע:

המקרר נשאר. גם הכיריים. זה חשמלי. אין גז בדירה. אולי גם הטוסטר אובן. כן, יש מקום למכונת כביסה, אפילו שלי אין אחת. רואים שם, מאחורי השקיות? ברז למכונה. עובד, בטח עובד. אל תדאגו לגבי הדייר שחולק אתכם קיר, הוא ממש שקט. וחבל שלא באתם ביום, הדירה מוארת בטירוף ו.. אתם קולטים כמה שקט פה? למה אני עוברת, אתם שואלים? החבר אשם. הוא אשם בכל. בעל הבית נהדר - אתם לא שומעים ממנו, הוא לא מכם ויאללה, תרשמו כבר מספר טלפון כדי שאקשר ביניכם.


וזה לא נגמר. שוב שוב ושוב. עוד דייר פוטנציאלי, עוד זוג שמתלבט אם הדירה מספיק גדולה להם. עוד בחורה שרוצה את הדירה ואז מתחרטת. הם באים, אחד אחרי השני במקרה הטוב, אחד במקביל לשני במקרה הפחות טוב, ואתם כבר מתחילים לתהות לעצמכם אם מספיק להוציא סיור בעברית פעם בעשר דקות או שכדאי להוסיף כל חצי שעה גם סיור באנגלית וצרפתית. בבקשה לא לגעת ביצירות ולא להאכיל את החיות. וגם לא את הפחדים.


הבטחתם שאתם מראים את הדירה בין שבע לתשע, אז למעשה אתם כרגע בני ערובה של עצמכם. שבויים בדירתכם. רציתם לעבוד? לא יקרה, יש אנשים בדלת. קיוויתם לכתוב פוסט חדש בבלוג? מצטערת, הבחור פה רוצה לדעת אם יש דוד שמש (ברור שיש). תמימים, חשבתם סתם לשבת על הספה בסלון ולבהות קצת בטלוויזיה, אולי לדבר עם חבר שלכם? נו באמת, יש שלוש שיחות שלא נענו, ארבע הודעות ועוד שבע שיחות בפייסבוק (פלוס שתיים בתיקיית ה-others הידועה לשמצה. אם אין לכם מושג על מה אני מדברת, ראו עצמכם בני מזל). וכן, כולם רוצים להגיע הערב. אוי, רצית לצאת מהבית בשמונה וחצי? אז נגיע ברבע לתשע, טוב?

אהההה
אהההה
אהההה


אני לא צוחקת אתכם, הרבה זמן לא התעייפתי ככה משום דבר. תחשבו שניה כמה התעייפתם מהפוסט שלי עד כה.. אז כזה. פחות או יותר. אולי קצת יותר. המסכנות שלי > המסכנות שלכם. למה? כי ככה החלטתי וזה הבלוג שלי ונה נה בננה.

קיצור.

זה קורה כבר כמעט שבוע. אתם צוחקים עכשיו, כי שבוע נשמע לכם כמו מעט זמן, ומה אני מתלוננת כשיש ילדים רעבים באפריקה ואזעקות של חמש עשרה שניות באשקלון.


אני מבינה מה אתם אומרים. אני יוצאת קצת מפונקת מהסיפור הזה. אבל יש לזה הסבר מאד פשוט: אני הגיונית. והשכרת דירה זה סיוט. בבקשה תזכירו לי לא לנסות לצאת באמצע חוזה יותר לעולם. or better yet, בבקשה שכנעו אותי לחזור לגור עם ההורים. ושכנעו את אמא שלי לקבל אותי בחזרה. אם אתם מתקשים, נסו להסביר לה שאני כמו בת בשבילה.

בכל אופן, בדרך נס הצלחתי לברוח מהבית לכמה שעות ביום שישי האחרון. פשוט היה לי יום הולדת בדיוק שבוע קודם לכן (מזל טוב, מלאו לי ארבע מאות ושבעה קיצים!), וביום ההולדת עצמו אפיתי (כמעט) כל היום ו... טוב, נדבר על בהזדמנות. בקיצור, אסף התבאס עלי שאנחנו לא חוגגים את יום ההולדת שלי והבטחתי לו שנעשה משהו ונסע לטייל. אני מלאך, מסכימה לחגוג לעצמי יום הולדת כדי לרצות את הבחור. תודו שהייתם רוצים חברה כמוני.

היי, לאן הלכתם? למה השתתקתם פתאום?


אוקיי, לא משנה. אז כדי שאסף לא יהרוג אותי, שריינתי לי את יום שישי. נוסעים לטייל, כך הוחלט. ויהי מה. דיירים פוטנציאליים? נו, נעשה הפסקה של כמה שעות. נראה להם את הדירה בערב, אם הם ירצו לבוא.

(הם רצו לבוא)
(והם התקשרו אלי כל היום)
(חייבת לציין שהצד החיובי של כל עניין השכרת הזה הוא שאני מרגישה סופר מקובלת והכי מחוזרת בעולם. כל הזמן מתקשרים אלי אנשים, רוצים לקבוע כדי להיפגש איתי.. אז ככה זה להיות מלכת הכיתה, מה? נחמד. נחמד מאד)
(אם רק הייתי יכולה להימנע מאשכרה לדבר עם אנשים ולהיפגש איתם, זה היה מושלם)
(בואהההה אנשים)
(בואהההה זה הצליל המקיא שלי, סתם שתדעו)

אז כן. טיול. בואו נתעלם מזה שכרגע הקאתי (?) וירטואלית (!) על כולם (?!).
טיול, טיול.

צילמתי כמה אנשים שבאו לראות את הדירה שלי. סתם, זה בדרך לצפון.

אסף קבע את הלו"ז.
יצאנו בבוקר.
עצרנו לקפה ופרעצל (או מיץ תפוזים וקרואסון שוקולד, אם אתם אסף. אבל אתם לא. מרגיש לי שהייתי יודעת אם כן).
נסענו מלא באוטו. הקשבנו לדיסקים שצרבתי לפני כמה שנים, כשנסעתי עם חברות לאילת.
השירים הכי חדשים היו משנת אלפיים ו... תשע? עשר?
אסף נחשף לטעם המוזיקלי המלא שלי. כולל משה פרץ. והשיר הלא-בדיוק-מזרחי האהוב עלי בעולם, "כל הזמן אני חחחחושב עעעעליה". כולל ההטעמות ב-ח' וב-ע', כמובן. עידן יניב לנצח.


נסענו נסענו נסענו.
הגענו למושב אודם.
קטפנו מלא פטל. מלא פטל. אכלתי פחות או יותר את משקל גופי בפטל. ומשקל גופי.. לא חסר, בואו נאמר. היי, אמרו שם שמה שאוכלים במקום הוא בחינם, אז יאללה בלאגן.
אכלתי כל כך הרבה ששעות מאוחר יותר, כשכבר היינו בבית ואני בדיוק עשיתי כלים או משהו, אסף פתאום הסתכל עלי ואמר "למה יש לי תחושה שהחבאת על עצמך פטל איפשהו בגוף ואת ממשיכה לאכול?".
(לא מאשרת ולא מכחישה)

קיצור, מלא פטל. אדום. ושחור. וקצת תותי בר. או עץ. מה זה מה? טעמתי גם כמה אוכמניות. משהו שם לא זרם. אבל פטל? מלא פטל. את הרוב המוחלט אכלתי במקום, ובדרך נס כלשהי הצלחתי להחזיק את עצמי ולגרד כמה כדי לשים בקופסא. בסופו של דבר יצאנו מהמקום עם קופסא של פטל שחור (או.. אסנה, בעצם?) וקופסא של פטל אדום.

טעים!


אסף הילד פחות התלהב. הפירות החמוצים ממש הגעילו אותו, את המתוקים הוא חיבב. אבל הוא לא הגיע לרמות שלי. אילו רמות, אתם שואלים? בגדול, פחות או יותר ריחפתי בקטיף הזה. יכול להיות שקטפתי וטעמתי זן מיוחד של הפרי, פטל מעורב עם קוקאין? או.. לא יודעת, סם כלשהו. פחות התחום שלי. אני מעדיפה את כל ז'אנר פירות היער.

בסוף, אחרי לא מעט זמן - אבל בינינו, לא מספיק.. עדיין נשאר קצת פטל על השיחים כשיצאנו, אני די מאוכזבת מעצמי - אסף הצליח לגרור אותי משם (משימה לא פשוטה - בואו לא נשכח שאני מראש לא בחורה קלה במיוחד, ואחרי שאכלתי את משקל גופי בפטל, זה היה קשה כפליים. פשוטו כמשמעו).

נסענו נסענו (זה היה יותר קצר הפעם).
הגענו לטרקטורוני כפר יובל, מקום שרק כשהגענו אליו נזכרתי - אחרי שראיתי את לול התרנגולות בכניסה, לול שאת הריח שלו אי אפשר לשכוח - שכבר הייתי בו פעם, עם העבודה הקודמת שלי.
אין ספק שרוח הנכאים הכללית הורגשה שם. המקום היה ריק. היינו שם רק אנחנו ושני מדריכים. מפה לשם, זכינו לטיול טרקטורונים (טוב, טומקאר) פרטי - אסף, המדריך ואני.
היה מלא חול. הרגשתי שהאסתמה שלי חוטפת התקף אסתמה. אבל היה מגניב. אפילו הצלחתי לנהוג ולא להיתקל באבנים או להפוך את הרכב או משהו. ווהו.



ואז הלכנו לאכול. מסעדת הטחנה במטולה, הסטייק שלכם סבבה. ההמבורגר נחמד (אבל למה ייבשתם אותו כל כך?). אבל הצ'יפס המוקפץ, עם השום והפטרוזיליה? עצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת. ולעלות עליה מחדש, עם שני שקים גדולים של צ'יפס כזה.


אני לא אשקר לכם, היה שלב ששקלתי לזרוק את אסף לטובת הצ'יפס.

היי צ'יפס. בא לפה הרבה? אתה פה לבד?

והנה, באורח פלא הגעתי למתכון.
אתם אולי מבולבלים עכשיו, אבל תכף תראו איך הכל מתחבר.

בשישי אחר הצהריים חזרנו הביתה, גמורים אך מותשים, וכמובן -- הראינו את הדירה.
בשבת זה חזר על עצמו. הראיתי את הדירה בבוקר, נסעתי להורים בצהריים, וחזרתי להראות אותה שוב אחר הצהריים. בת ערובה, כבר אמרנו?

בסוף לא יכולתי. הייתי חייבת לעשות עם עצמי משהו. וכשאני אומרת "משהו", אני מתכוונת קינוח. הייתי חייבת לעשות עם עצמי קינוח. רגע, לא. זה לא הגיוני. הייתי פשוט חייבת להכין קינוח. זהו.


 בדיעבד, יום לאחר מכן, כשאסף ואני אכלנו את מגדל העוגיות האחרון שנשאר (זאת אומרת, זה שהשארתי בבית ולא שלחתי איתו לעבודה), הוא שאל אותי איך חשבתי על הקינוח הזה. אז הסברתי לו:

קטפנו מלא פטל בשישי. כמובן שלאכול את הכל היה הפתרון ההגיוני ביותר, אבל בכל זאת.. הראש שלי ישר התחיל לחשוב "מה אני יכולה להכין איתו". אז הגעתי למסקנה שאכין פאי כלשהו, אולי עם קרם פטיסייר, ואקשט בפטל.

אוקיי. פטל אדום. פטיסייר לבן. מה עוד, מה עוד? בצק שוקולדי, כמובן. זה היה רק הגיוני. התאים בטעם, התאים לסכמת הצבעים. no brainer, כמו שאומרים בבלוגרית אמריקאית מצויה.

אבל רגע.. פאי, מור? בטוחה לגבי זה? אולי תשקלי שנית? את יודעת שיש לך יחסים מאד סבוכים עם בצק פריך בכלל ופאי בפרט.

אוקיי, אז לא פאי. אולי משהו אישי? אולי מגדלים קטנים? אוווו כן. מגדלים קטנים, אישיים, של עוגיות שוקולד, ביניהן קרם פטיסייר, ומעל הכל קישוט צנוע של פטל.

מחיאות כפיים בראש שלי.


אז כן, כך הסברתי את זה לאסף. זה היה התהליך. וזה מה שהיה.

הכנתי בצק פריך שוקולדי. קיררתי.
הכנתי קרם פטיסייר. רגע לפני שהעברתי לקירור, אסף בא להציץ ואסר עלי להיפרד ממנו לעולם (אם כי אני מאמינה שהוא יבין אם בכל זאת אזרוק אותו לטובת צ'יפס מוקפץ עם שום ופטרוזיליה, כי.. כאילו.. צ'יפס מוקפץ עם שום ופטרוזיליה, בן אדם!). מסתבר שלקרם פטיסייר טוב יש השפעה כזו על בנים, או לפחות על הבן הספציפי הזה, אז רווקות -- שווה לנסות. 
איפה הייתי? אה כן, קיררתי את הקרם.
הוצאתי את הבצק, ניסיתי לרדד אותו דק, כשלתי, רידדתי עבה והעמדתי פנים שזו היתה הכוונה מלכתחילה.
קרצתי עיגולי בצק, אפיתי. ציננתי.
הראיתי את הדירה לעוד זוג שהגיע.
הוצאתי את הקרם מהמקרר, נתתי לו טריפה קלה, והרכבתי.

עוגיה.
קרם.
עוגיה.
קרם.
עוגיה.
קרם.
פטל אדום. פטל שחור.
מוכן.

לא השקעתי בעיצוב. העוגיות לא יצאו אחידות במיוחד.
את הקרם לא זילפתי, פשוט השלכתי מעט ממנו מעל כל עוגיה. בחלק מהמקרים יישרתי עם פלטה קטנה, בשאר הזמן פשוט מחצתי עוגיה על עוגיה, וכך הקרם נמרח.
ואת הפטל - טוב, את הפטל הנחתי בזהירות. בכל זאת, עם פטל לא מתעסקים.

ובכל זאת, למרות חוסר ההשקעה, למרות הרישול, למרות הכל, יצא מהמם. באובייקטיביות וזה וזה. וטעים. הו וואו, כמה טעים. שכבות על גבי שכבות של טעים.
הדבר היחיד שהייתי משנה הוא לוותר על עניין המגדלים התלת עוגייתיים, אפילו לא ללכת על דו. אם הייתי מכינה שוב את הקינוח, הייתי מרכיבה אותו כך: עוגיה, קרם, פטל ופטל. זהו. יותר פשוט לאכילה, אלגנטי ויפה ומרשים לא פחות.


ובעיקר: למרות הרושם שהקינוח הזה מותיר (אוקיי, בעיקר אצלי, אבל גם זה משהו). הוא לא מורכב. עובדה שאני הצלחתי להכין אותו בערב אחד, תוך כדי הפסקות ארוכות בהן הדגמתי לאנשים כמה טוב עובד התריס החשמלי בחלונות, פירטתי את סכומי הארנונה החודשיים ונשמתי עמוק עד עשר כדי לא לצעוק "עופו לי מהדירה, אני לא יכולה לראות אתכם יותר, עזבו אותי, עזבו אותי, עזבו אותי!!!".

אז בסך הכל.. שפויה.

ובסך הכל אמיתי - איזה טעים זה עוגיות שוקולד + פטיסייר וניל + פטל.

***
מגדלי P - קינוח עוגיות שוקולד, קרם פטיסייר וניל ופטל
מקור המתכון: העוגיות מבוססות בגדול על המתכון הזה, עם שינויים באופן ההכנה; הקרם מבוסס על זה.

כמות: אוקיי, זה נורא תלוי - אני ממש לא רידדתי דק (שניים-שלושה ס"מ?) וקרצתי עיגולים בקוטר של 5.5 ס"מ. יצאו לי עשרים ושניים עיגולים כאלה (ועוד קצת שאריות, מהן יצאתי גליל קטן וטעים), אותם הפכתי לשבעה מגדלים, פלוס עוגיית בונוס שעוטרה בשאריות קרם פטיסייר וניתנה לטועם הראשי שלי. אבל אפשר לשחק עם עובי העוגיות והגודל, וכמובן - כפי שכבר הצעתי - להכין מגדלים נמוכים יותר, בני קומה-שתיים.

מצרכים:
לעוגיות
150 ג' חמאה רכה
150 ג' (3/4 כוס) סוכר לבן
1 ביצה גדולה
280 ג' (2 כוסות) קמח לבן
20 ג' (2 כפות) אבקת קקאו
3 ג' (1/2 כפית) מלח

לקרם פטיסייר
300 ג' (1/4 1 כוסות) חלב
75 ג' (6 כפות) סוכר לבן
1 מקל וניל
3 חלמונים גדולים
25 ג' (1/2 2 כפות) קמח לבן
30 ג' חמאה

לקישוט
פטל

אופן ההכנה:
1. להכנת העוגיות: מניחים חמאה וסוכר בקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומקרימים על מהירות בינונית-גבוהה למשך מספר דקות.
2. מוסיפים ביצה ומעבדים היטב, עד להיטמעות מלאה, למשך כדקה.
3. מוסיפים קמח, קקאו ומלח. מערבבים על מהירות נמוכה, עד לקבלת גושי בצק.
4. מעבירים את גושי הבצק למשטח מקומח קלות (עדיף אפילו לאבק במעט קקאו ולא קמח). מעבדים לדיסק שטוח (או שניים, זה עשוי להיות יותר נוח בהמשך). עוטפים בניילון נצמד ומצננים למשך כשעה.
5. להכנת הקרם: מניחים חלב בסיר ומוסיפים מעט מהסוכר.
6. חוצים מקל וניל. מוסיפים את המקל עצמו ואת תוכנו לסיר החלב. מבשלים עד לסף רתיחה.
7. בינתיים מניחים חלמונים בקערה קטנה ומוסיפים את שאר הסוכר. טורפים היטב, מיטד.
8. מוסיפים קמח וטורפים היטב.
9. כאשר התערובת בסיר מתחילה לבעבע, מסירים מהאש ומבצעים השוואת טמפרטורות: מעבירים מספר כפות של החלב לקערת החלמונים. טורפים היטב ומעבירים את כל התוכן הקערה לסיר.
10. מחזירים את הסיר לאש ומבשלים על אש בינונית, תוך כדי ערבוב בלתי פוסק, עד להתחלת הסמכה. מנמיכים את האש ומבשלים, תוך כדי ערבוב, למשך דקה-שתיים נוספות.
11. מסננים את הקרם לתוך קערה, על מנת להיפטר מגושים שאולי נוצרו במהלך הבישול. מוסיפים חמאה ומערבבים היטב, עד להמסה והיטמעות.
12. מניחים ניילון נצמד על פני הקרם ומעבירים למקרר למשך כשעה.
13. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית גדולה בנייר אפיה.
14. מוציאים את הבצק לעוגיות מהמקרר. מרדדים לעובי הרצוי (אני רידדתי די עבה, אפשר גם לדקק יותר, אם בא לכם) וקורצים עיגולים בגודל הרצוי (כפי שכבר ציינתי, אני השתמשתי בחותכן בקוטר 5.5 ס"מ). מניחים בתבנית.
15. אופים 10-12 דקות, עד שהעוגיות מתייצבות אך לא קשות כאבן. משאירים מספר דקות בתבנית ולאחר מכן מעבירים לרשת לטובת צינון מלא.
16. לאחר שהעוגיות הצטננו, מוציאים את הקרם מהמקרר. מרעננים אותו מעט על ידי טריפה קלה.
17. להרכבת הקינוח: מורחים מעט קרם על כל עוגיה. אפשר להרכיב כך מגדל של שתיים-שלוש קומות, אפשר להסתפק בעוגיה אחת עם מעט קרם. בכל אופן, לא חובה לזלף את הקרם או ליישר מאד - עקום זה הישר החדש.
18. מקשטים כל עוגיה/מגדל בפטל - אני הנחתי אדום אחד ושחור אחד על כל קינוח. שומרים בקירור, כמובן. ווהו.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • לחלוטין אפשר להתגמש פה עם עובי וגודל העוגיות. למעשה, אם אין לכם כח להרכיב קינוחים קטנים, אפשר להכין כמה עוגיות גדולות יותר ולהרכיב מהן מגדל (בסגנון הזה).
  • אפשר לוותר על הפטל, אבל למה שתעשו את זה???? אבל ברצינות, אפשר להחליף גם בפרי אחר שמתחשק לכם, או ב.. אגוזים? שבבי קוקוס? שוקולד מגורר? השמיים הם הגבול, מפה לשם.
  • המלצה אישית: תכינו עוגיות בודדות עם קרם, מקסימום מגדל דו שכבתי (אלא אם אתם מרדדים את הבצק ממש דק), אחרת זה קצת קשה לאכילה ודורש פירוק ידני של השכבות. אפשרי, טעים, אבל תצא לכם כמות הרבה יותר גדולה של קינוחים אם תכינו בבודדים.......
  • תראו מה זה - זהו, סיימתי. קצר הפעם.
  • אה! למה מגדלי P דווקא? כי פטיסייר. וכי פטל. 


טוב, לפחות עכשיו אני יודעת שאם לא יסתדר לי כל העניין הזה עם ההייטק, אני תמיד יכולה להיות קוטפת פטל מקצועית. זה חלום.

***
טוב, אז מה שקרה זה שבאחת עשרה ומשהו נרדמתי בטעות מול המחשב (אופס) בזמן שהתמונות לפוסט עלו לבלוג. הדבר הבא שקרה - שתיים וחצי בלילה. אזעקה. אני מתעוררת. לא מבינה מה קורה לרגע ואז, תוך כדי החלפת בגדים (גם הפיג'מה עם החתול לא ממש מתאימה להסתובבות מחוץ לבית, לא רק ההיא עם ההיפופוטמים), כבר שומעת את היירוט (אני מקווה שזה היה יירוט). יוצאת לחדר המדרגות ובסוף בכלל לא נתקלת בשכנים (אבל כן שומעת את הזוג האוסטרלי מהקומה מתחת נכנס בחזרה לדירה). אה, ותוך כדי שאני מבלה זמן איכות עם עצמי במדרגות, קוראת ב-ynet על חמשת החיילים שנהרגו אתמול.
אז כן, אולי הגזמתי קצת עם ה"להמשיך כרגיל" שלי.

ולסיום, פניה אישית לחמאס: שתיים וחצי לפנות בבוקר? שתיים? וחצי? לפנות בוקר? עכשיו הגזמתם. זה כבר באמת מלוכלך.

שיהיה שקט ורגוע וכל הדברים האלה שכולם אומרים כל הזמן ויודעים שאין להם משמעות אמיתית..

14 ביולי 2014

קרטיפאדג'

מצד אחד - "מלחמה".


זו לא באמת מלחמה, נכון? מלחמה במרכאות. בקטנה כזה, טילים ורקטות ואזעקות ויירוטים. ולהישאר עשר דקות במרחב המוגן, כי עלולים ליפול רסיסים, וכולם צריכים לרוץ למקלטים, אבל לאט ובזהירות, כי חשוב להיזהר.


זה הגיע גם אלי. באזעקה הראשונה לא הייתי באזור, אחר כך שמעתי בומים בלי אזעקות. ואז היתה הפעם ההיא שהאזעקה התחילה כשהייתי באוטו, ואף אחד סביבי לא יצא מהמכונית, אפילו שאנשים בבית הקפה ליד רצו בטירוף, אז שמתי גז ונסעתי את כמה מאות המטרים שהפרידו ביני לבין הבית. בזמן הזה הפסיקה האזעקה והתחלפה בקולות חזקים של יירוטים.

אסף צעק עלי אחר כך שאני סתומה ושהייתי צריכה לעצור. כשראיתי בטלוויזיה כמה קרוב אלי נחתו הרסיסים (לכאורה.. כי בחדשות לא אומרים שמות מדויקים של יישובים, בטח לא רחובות), הבנתי שהוא צדק.


בשישי בערב ביקשתי מהחמאס להפסיק עם הטילים, כי לא הייתי לבושה בהתאם למפגש עם השכנים. החמאס ככל הנראה לא קורא את הבלוג, או לפחות לא עשה לייק בפייסבוק - מעליב! - והתעלם מהבקשה שלי. אז יצאתי לחדר המדרגות במכנסיים קטנים מדי וחולצה צמודה מדי. השכנים ככל הנראה התפללו שייפול עליהם טיל באופן מיידי וישים קץ לייסוריהם.


והיום. היום היה השיא. אתמול בלילה נשארתי לישון אצל ההורים, ובדרך חזרה הביתה היום, רחוב אחד לפני שהגעתי, עצר אותי מישהו וביקש ממני לעזור לו להתניע את הרכב. היו לו כבלים והכל, הוא היה זקוק רק למצבר שלי, מסתבר. אז עצרתי לפניו, הסתובבתי באמצע כביש די ראשי, ונתתי לו לבצע את זממו באוטו שלי. לאחר מספר דקות הוא הודה לי, תוך מלמול המילה "אלופה" כמה פעמים, הבחורה שישבה איתו באוטו חייכה אלי, ואני המשכתי הביתה - מצד אחד עפה על עצמי ועל זה שככל הנראה עלי שרים את השיר הזה על האנשים הטובים באמצע הדרך, מצד שני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הזאת של "שיט, עשו לי עוקץ".

בכל אופן.


מאוחר יותר הוצאתי את האוטו מהחניה והתחלתי לעשות סיבובים ליד הבית, כדי לחפש חניה לאסף, כי.. רגע, וואו. זה לא מעניין אתכם בשום צורה. קיצור, נוצר מצב שהייתי יחסית קרובה לבית, אבל לא ממש שם, ומצאתי חניה. רק שאז גיליתי שזו לא חניה תקינה. חזרתי לאוטו, ניסיתי להתניע, ו... אופס, לא הולך.

רגע, אתם רוצים לומר לי שלכם אין כוס של שוט עם תמונה שלכם מנסים לעשות פירמידה יחד עם שתי חברות שלכם,
ניסיון שלא זכרתם למחרת היום, עד שראיתם את התמונה המרשיעה? מעניין.

ניסיתי שוב. לא מניע. ושוב. ושוב. ושוב. אוף, ידעתי שעשו לי עוקץ! כנראה שגנבו לי אנרגיה או משהו. קלירלי, אני מבינה המון במכוניות.

החלטתי לצאת מהאוטו, לחכות דקה-שתיים, לתת לו לנוח קצת, ולנסות שוב. רק שאז.. אז התחילה אזעקה. מה? מה קשור אזעקה עכשיו? באיזה קטע בדיוק?


היות שחניתי ממש ילד בית ספר כלשהו, שמשום מה עדיין היו בסביבתו מלא ילדים והורים שבדיוק באו לאסוף את הילדים (הידד לקייטנות!), רצתי (רצתי! חה! הלכתי הליכה איטית, כי לא הייתי מספיק לחוצה וכי למי בכלל יש את היכולת הפיזית לרוץ? בטח לא לי) יחד איתם, נכנסתי לבית הספר ואשכרה ירדתי למקלט התת קרקעי.

בינינו? הדבר היחיד שהטריד אותי בזמן הזה היה אם הלך לי המצבר או לא. למרבה המזל והשמחה, האזעקה הזאת ממש באה לו טוב - הוא נח קצת, אני עזבתי אותו לנפשו, וכשחזרתי אליו הוא עבד כאילו מעולם לא היתה בעיה.


קיצור, לכל אזעקה וכל יירוט יש את הסיפור שלו.
הדבר המדהים הוא כמה מהר מתרגלים. באמת שאחרי שניים-שלושה פיצוצים, כבר הפסקנו להתרגש. "אה, עוד יירוט. מעניין איפה זה היה הפעם. נראה איפה יפלו הרסיסים". כאילו.. אם עוצרים לחשוב על זה רגע, אז - טילים! (סליחה, רקטות!) ירו אותם עלינו, ממש עלינו! ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.


אבל בסופו של דבר.. מתרגלים ממש מהר.


או שאולי אני סתם קיצונית לכיוון הלא נכון, לא יודעת.
אבא שלי שאל אותי לפני כמה ימים אם אני לחוצה. עניתי לו את האמת, שהדבר היחיד שמלחיץ אותי הוא שאני רגועה מדי.

בכל אופן - יהיה טוב, לא?


מצד שני - מונדיאל.


כמה חיכיתי לזה. איך התרגשתי. איזה טוב היה הטורניר בהתחלה.


אבל אז הגיעו השלבים המתקדמים יותר, שלבי ההכרעה.


שעות המשחקים התאחרו (מי מתחיל לשחק באחת עשרה בלילה?! אז מה אם אתם בצד השני של העולם, אתם לא יכולים להפגין קצת התחשבות? אנשים צריכים לקום לעבודה בבוקר, למען השם). המשחקים עצמכם התארכו (מה? הבעיה? לסגור? משחק? בתשעים? דקות? למה צריך עוד חצי שעה בחיזוק של פנדלים, למה?). ושעות השינה שלי? איזה בלאגן,, וואו.


בגדול - אני עייפה כבר חודש. לא פשוט, לא פשוט בכלל.


אבל הערב זה נגמר. אני אקבל את הערבים שלי בחזרה, ואולי סוף סוף אתחיל את העונה השניה של "כתום זה השחור החדש" (בלי ספוילרים!). או שפשוט אשלים שעות שינה.


כן, יש לי מלא חיים. יאללה גרמניה (המשחק עדיין מתנהל בזמן כתיבת שורות אלה - מעניין מה יקרה עד שאסיים).


מצד שלישי - כל כך. הרבה. דברים.


מסיבת רווקות (לא שלי). חתונה (לא שלי, אומרת לכם). חיפושי דירה. מסיבת פרידה (לא, עדיין לא שלי). עוד מעט יום הולדת (גם שלי, אבל לא רק). אה, ועבודה. לגמרי עבודה. חמוד מצדי שהכנסתי את זה בסוף, אבל.. עבודה.

אני צריכה לכתוב ולספר לכם על חלק מהדברים האלה. אבל זה ארוך. ודורש זמן. ומאמץ.


אז...

קרטיפאדג'.


כפי שכבר ציינתי בפייסבוק (כן, זה אותו הסטטוס שקישרתי אליו קודם - אני חופרת די גדולה), הייתי די בטוחה שחשבתי על השם הזה בעצמי, ואז גיליתי שביז חשבה עליו קודם. אבל זה השם ההגיוני היחיד, אז אני נשארת איתו. והמתכון עצמו די דומה, אבל אתם יודעים.. אם זה טוב, זה טוב.


בלעז קוראים לזה fudgesicle, וזה מיתרגם כל כך טוב לקרטיפאדג', ש.. טוב, הבנתם.


מה זה?


בעקרון, שוקולד וקקאו וסוכר וקצת קורנפלור. מבושלים יחד לתערובת שוקולדית מגניבה. פאדג'ית. התערובת מחולקת לתבניות. מקפיאים את הכל, לא שוכחים לדחוף פנימה מקלות (לא, אסף, הם לא חד פעמיים, אז בבקשה אל תזרוק אותם בסוף!), מחלצים, אוכלים, וממלמלים לעצמכם בקול: "וואו, זה אשכרה כמו לאכול פאדג' קפוא".

קרטיפאדג' עם קרח

זה קל וזה קיצי וזה טעים* ואתם כנראה צריכים להכין כזה.

*אני, נגיד, פחות מתה על הקרטיפאדג'ים האלה, כי זה קצת כבד לי מדי ושוקולדי מדי. למען הכנות, גם אסף אמר שזה קצת שוקולדי מדי ולא מספיק מתוק ו"אני פחות אוהב גלידות בטעם שוקולד" (אבל עם עוגות שמכילות קילו שוקולד אין לו בעיה) (סתם, אני מבינה אותו - גם אני לא עפה על גלידות עם בסיס שוקולדי), אבל הוא אכל כבר שניים מתוך שישה קרטיפאדג'ים והבטיח לי שהוא לא שונא את זה (הייתי צריכה לשאול רק שבע פעמים ולעשות פרצוף עצוב כדי לסחוט את זה ממנו), אז נראה לי שאנחנו בסדר.

קרטיפאדג' שנוקה מקרח

אז עזבו את הטילים, שימו בצד את המונדיאל - בואו נזכור את קיץ 2014 בתור הקיץ של הקרטיפאדג'.

קרטיפאדג' בדרך לשיגור

כי שוקולד.

ולא סתם שוקולד, שוקולד פאדג'י קפוא על מקל.

קרטיפאדג' עומד על הראש

אני מחלקת אתכם עכשיו לפי אזורים גיאוגרפיים - בהמשך תוכלו למצוא מפה המפרטת כמה זמן יש לכם כדי להגיע למטבח ולהתחיל להכין את הדבר הזה, על פי החלוקה הגיאוגרפית.

קרטיפאדג' בדרך לאכילה (טוב, זה שקר - הוצאתי אותו מהתבנית באמצע היום לטובת הצילום, כי אור טבעי וזה)

(אני צוחקת, אין מפה. רוצו!)

***
קרטיפאדג'
מקור המתכוןAnnie's Eats, עם שינויים שלי וזה וזה.

כמות: כשישה קרטיפאדג'ים. לי יש תבנית מוזרה קצת, אבל אני מאמינה שגם בתבנית רגילה יצאו בערך שישה.

מצרכים:
20 ג' שוקולד מריר
50 ג' (1/4 כוס) סוכר לבן
10 ג' (1 כף) קורנפלור
10 ג' (1 כף) אבקת קקאו
300 ג' (1/4 1 כוסות) חלב
קורט מלח ים אטלנטי (או סתם מלח רגיל, אם אתם רוצים להימנע מקריאות "אלוהים, כמה את/ה פלצן/ית" אקראיות)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות. סתם, אני צוחקת! מניחים שוקולד מריר בסיר בינוני. מבשלים על אש קטנה וממיסים, תוך כדי ערבוב.
2. מוסיפים סוכר, קורנפלור ואבקת קקאו. מערבבים, תוך כדי בישול על נמוכה, עד לקבלת תערובת פירורית למדי.
3. מוסיפים חלב בהדרגה, כל פעם קצת (אני הוספתי בחמש פעמים, לדעתי אפשר שלוש-ארבע), תוך כדי ערבוב, עד לקבלת תערובת חלקה.
4. מגבירים את האש לבינונית-גבוהה. ממשיכים לבשל תוך כדי ערבוב, עד להסמכת התערובת, משהו כמו חמש-עשר דקות. מסירים מהאש.
5. מערבבים פנימה מלח (הלכתם על מלח הים האטלנטי? אלוהים, כמה אתם פלצנים! רואים? הזהרתי אתכם..).
6. מצננים מספר דקות בסיר ולאחר מכן יוצקים לתבנית קרטיבים: מחלקים בין השקעים ומקפיאים עד להתייצבות מלאה, לפחות ארבע שעות.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני בדרך כלל נוטה להוריד סוכר ממתכונים, אבל הפעם אני טוענת שדווקא אפשר להוסיף קצת, אבל רק אם אתם לא אוהבים גלידות שוקולד אינטנסיביות ומרירות.
  • לחילופין, אפשר גם להשתמש בשוקולד חלב במקום המריר.
  • או לבן? אוווווו שוקולד לבן וקפה, אחד השילובים האהובים עלי. תעשו את זה, תעשו את זה!
  • במקור מוסיפים יחד עם המלח גם מעט חמאה רכה. אני בחרתי לוותר על זה (היי, חסכתי קלוריות - ארטיק דיאטתי, ווהו) (בצחוק, בצחוק).
  • אם אתם חשים צורך להוסיף אגוזים קצוצים (נניח ברס או פקאן סיני) לתערובת, אולי סתם שוקולד צ'יפס או משהו בסגנון, אני לחלוטין מבינה אתכם ואף מוחאת כפיים. אתם אנשים נבונים ממני בהרבה, ואני מצדיעה לכם.


אוקיי, תקשיבו תקשיבו. זה מה שעשינו הערב, ואתם חייבים לעשות את זה גם: ממיסים שוקולד חלב בכוס. מוסיפים קצת שמן ומערבבים. טובלים בפנים את הקרטיפאדג' ו/או מצפים אותם בשוקולד עם כפית (כי התערובת די סמיכה, אפילו עם השמן). אין בעד מה. לא, ברצינות - תעשו את זה!

אה ו.. יאללה גרמניה!!! ---> כי כדורגל משחקים מאה ועשרים דקות, ובסוף גרמניה מנצחת.