> Morcake

14 ביולי 2014

קרטיפאדג'

מצד אחד - "מלחמה".


זו לא באמת מלחמה, נכון? מלחמה במרכאות. בקטנה כזה, טילים ורקטות ואזעקות ויירוטים. ולהישאר עשר דקות במרחב המוגן, כי עלולים ליפול רסיסים, וכולם צריכים לרוץ למקלטים, אבל לאט ובזהירות, כי חשוב להיזהר.


זה הגיע גם אלי. באזעקה הראשונה לא הייתי באזור, אחר כך שמעתי בומים בלי אזעקות. ואז היתה הפעם ההיא שהאזעקה התחילה כשהייתי באוטו, ואף אחד סביבי לא יצא מהמכונית, אפילו שאנשים בבית הקפה ליד רצו בטירוף, אז שמתי גז ונסעתי את כמה מאות המטרים שהפרידו ביני לבין הבית. בזמן הזה הפסיקה האזעקה והתחלפה בקולות חזקים של יירוטים.

אסף צעק עלי אחר כך שאני סתומה ושהייתי צריכה לעצור. כשראיתי בטלוויזיה כמה קרוב אלי נחתו הרסיסים (לכאורה.. כי בחדשות לא אומרים שמות מדויקים של יישובים, בטח לא רחובות), הבנתי שהוא צדק.


בשישי בערב ביקשתי מהחמאס להפסיק עם הטילים, כי לא הייתי לבושה בהתאם למפגש עם השכנים. החמאס ככל הנראה לא קורא את הבלוג, או לפחות לא עשה לייק בפייסבוק - מעליב! - והתעלם מהבקשה שלי. אז יצאתי לחדר המדרגות במכנסיים קטנים מדי וחולצה צמודה מדי. השכנים ככל הנראה התפללו שייפול עליהם טיל באופן מיידי וישים קץ לייסוריהם.


והיום. היום היה השיא. אתמול בלילה נשארתי לישון אצל ההורים, ובדרך חזרה הביתה היום, רחוב אחד לפני שהגעתי, עצר אותי מישהו וביקש ממני לעזור לו להתניע את הרכב. היו לו כבלים והכל, הוא היה זקוק רק למצבר שלי, מסתבר. אז עצרתי לפניו, הסתובבתי באמצע כביש די ראשי, ונתתי לו לבצע את זממו באוטו שלי. לאחר מספר דקות הוא הודה לי, תוך מלמול המילה "אלופה" כמה פעמים, הבחורה שישבה איתו באוטו חייכה אלי, ואני המשכתי הביתה - מצד אחד עפה על עצמי ועל זה שככל הנראה עלי שרים את השיר הזה על האנשים הטובים באמצע הדרך, מצד שני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הזאת של "שיט, עשו לי עוקץ".

בכל אופן.


מאוחר יותר הוצאתי את האוטו מהחניה והתחלתי לעשות סיבובים ליד הבית, כדי לחפש חניה לאסף, כי.. רגע, וואו. זה לא מעניין אתכם בשום צורה. קיצור, נוצר מצב שהייתי יחסית קרובה לבית, אבל לא ממש שם, ומצאתי חניה. רק שאז גיליתי שזו לא חניה תקינה. חזרתי לאוטו, ניסיתי להתניע, ו... אופס, לא הולך.

רגע, אתם רוצים לומר לי שלכם אין כוס של שוט עם תמונה שלכם מנסים לעשות פירמידה יחד עם שתי חברות שלכם,
ניסיון שלא זכרתם למחרת היום, עד שראיתם את התמונה המרשיעה? מעניין.

ניסיתי שוב. לא מניע. ושוב. ושוב. ושוב. אוף, ידעתי שעשו לי עוקץ! כנראה שגנבו לי אנרגיה או משהו. קלירלי, אני מבינה המון במכוניות.

החלטתי לצאת מהאוטו, לחכות דקה-שתיים, לתת לו לנוח קצת, ולנסות שוב. רק שאז.. אז התחילה אזעקה. מה? מה קשור אזעקה עכשיו? באיזה קטע בדיוק?


היות שחניתי ממש ילד בית ספר כלשהו, שמשום מה עדיין היו בסביבתו מלא ילדים והורים שבדיוק באו לאסוף את הילדים (הידד לקייטנות!), רצתי (רצתי! חה! הלכתי הליכה איטית, כי לא הייתי מספיק לחוצה וכי למי בכלל יש את היכולת הפיזית לרוץ? בטח לא לי) יחד איתם, נכנסתי לבית הספר ואשכרה ירדתי למקלט התת קרקעי.

בינינו? הדבר היחיד שהטריד אותי בזמן הזה היה אם הלך לי המצבר או לא. למרבה המזל והשמחה, האזעקה הזאת ממש באה לו טוב - הוא נח קצת, אני עזבתי אותו לנפשו, וכשחזרתי אליו הוא עבד כאילו מעולם לא היתה בעיה.


קיצור, לכל אזעקה וכל יירוט יש את הסיפור שלו.
הדבר המדהים הוא כמה מהר מתרגלים. באמת שאחרי שניים-שלושה פיצוצים, כבר הפסקנו להתרגש. "אה, עוד יירוט. מעניין איפה זה היה הפעם. נראה איפה יפלו הרסיסים". כאילו.. אם עוצרים לחשוב על זה רגע, אז - טילים! (סליחה, רקטות!) ירו אותם עלינו, ממש עלינו! ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.


אבל בסופו של דבר.. מתרגלים ממש מהר.


או שאולי אני סתם קיצונית לכיוון הלא נכון, לא יודעת.
אבא שלי שאל אותי לפני כמה ימים אם אני לחוצה. עניתי לו את האמת, שהדבר היחיד שמלחיץ אותי הוא שאני רגועה מדי.

בכל אופן - יהיה טוב, לא?


מצד שני - מונדיאל.


כמה חיכיתי לזה. איך התרגשתי. איזה טוב היה הטורניר בהתחלה.


אבל אז הגיעו השלבים המתקדמים יותר, שלבי ההכרעה.


שעות המשחקים התאחרו (מי מתחיל לשחק באחת עשרה בלילה?! אז מה אם אתם בצד השני של העולם, אתם לא יכולים להפגין קצת התחשבות? אנשים צריכים לקום לעבודה בבוקר, למען השם). המשחקים עצמכם התארכו (מה? הבעיה? לסגור? משחק? בתשעים? דקות? למה צריך עוד חצי שעה בחיזוק של פנדלים, למה?). ושעות השינה שלי? איזה בלאגן,, וואו.


בגדול - אני עייפה כבר חודש. לא פשוט, לא פשוט בכלל.


אבל הערב זה נגמר. אני אקבל את הערבים שלי בחזרה, ואולי סוף סוף אתחיל את העונה השניה של "כתום זה השחור החדש" (בלי ספוילרים!). או שפשוט אשלים שעות שינה.


כן, יש לי מלא חיים. יאללה גרמניה (המשחק עדיין מתנהל בזמן כתיבת שורות אלה - מעניין מה יקרה עד שאסיים).


מצד שלישי - כל כך. הרבה. דברים.


מסיבת רווקות (לא שלי). חתונה (לא שלי, אומרת לכם). חיפושי דירה. מסיבת פרידה (לא, עדיין לא שלי). עוד מעט יום הולדת (גם שלי, אבל לא רק). אה, ועבודה. לגמרי עבודה. חמוד מצדי שהכנסתי את זה בסוף, אבל.. עבודה.

אני צריכה לכתוב ולספר לכם על חלק מהדברים האלה. אבל זה ארוך. ודורש זמן. ומאמץ.


אז...

קרטיפאדג'.


כפי שכבר ציינתי בפייסבוק (כן, זה אותו הסטטוס שקישרתי אליו קודם - אני חופרת די גדולה), הייתי די בטוחה שחשבתי על השם הזה בעצמי, ואז גיליתי שביז חשבה עליו קודם. אבל זה השם ההגיוני היחיד, אז אני נשארת איתו. והמתכון עצמו די דומה, אבל אתם יודעים.. אם זה טוב, זה טוב.


בלעז קוראים לזה fudgesicle, וזה מיתרגם כל כך טוב לקרטיפאדג', ש.. טוב, הבנתם.


מה זה?


בעקרון, שוקולד וקקאו וסוכר וקצת קורנפלור. מבושלים יחד לתערובת שוקולדית מגניבה. פאדג'ית. התערובת מחולקת לתבניות. מקפיאים את הכל, לא שוכחים לדחוף פנימה מקלות (לא, אסף, הם לא חד פעמיים, אז בבקשה אל תזרוק אותם בסוף!), מחלצים, אוכלים, וממלמלים לעצמכם בקול: "וואו, זה אשכרה כמו לאכול פאדג' קפוא".

קרטיפאדג' עם קרח

זה קל וזה קיצי וזה טעים* ואתם כנראה צריכים להכין כזה.

*אני, נגיד, פחות מתה על הקרטיפאדג'ים האלה, כי זה קצת כבד לי מדי ושוקולדי מדי. למען הכנות, גם אסף אמר שזה קצת שוקולדי מדי ולא מספיק מתוק ו"אני פחות אוהב גלידות בטעם שוקולד" (אבל עם עוגות שמכילות קילו שוקולד אין לו בעיה) (סתם, אני מבינה אותו - גם אני לא עפה על גלידות עם בסיס שוקולדי), אבל הוא אכל כבר שניים מתוך שישה קרטיפאדג'ים והבטיח לי שהוא לא שונא את זה (הייתי צריכה לשאול רק שבע פעמים ולעשות פרצוף עצוב כדי לסחוט את זה ממנו), אז נראה לי שאנחנו בסדר.

קרטיפאדג' שנוקה מקרח

אז עזבו את הטילים, שימו בצד את המונדיאל - בואו נזכור את קיץ 2014 בתור הקיץ של הקרטיפאדג'.

קרטיפאדג' בדרך לשיגור

כי שוקולד.

ולא סתם שוקולד, שוקולד פאדג'י קפוא על מקל.

קרטיפאדג' עומד על הראש

אני מחלקת אתכם עכשיו לפי אזורים גיאוגרפיים - בהמשך תוכלו למצוא מפה המפרטת כמה זמן יש לכם כדי להגיע למטבח ולהתחיל להכין את הדבר הזה, על פי החלוקה הגיאוגרפית.

קרטיפאדג' בדרך לאכילה (טוב, זה שקר - הוצאתי אותו מהתבנית באמצע היום לטובת הצילום, כי אור טבעי וזה)

(אני צוחקת, אין מפה. רוצו!)

***
קרטיפאדג'
מקור המתכוןAnnie's Eats, עם שינויים שלי וזה וזה.

כמות: כשישה קרטיפאדג'ים. לי יש תבנית מוזרה קצת, אבל אני מאמינה שגם בתבנית רגילה יצאו בערך שישה.

מצרכים:
20 ג' שוקולד מריר
50 ג' (1/4 כוס) סוכר לבן
10 ג' (1 כף) קורנפלור
10 ג' (1 כף) אבקת קקאו
300 ג' (1/4 1 כוסות) חלב
קורט מלח ים אטלנטי (או סתם מלח רגיל, אם אתם רוצים להימנע מקריאות "אלוהים, כמה את/ה פלצן/ית" אקראיות)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות. סתם, אני צוחקת! מניחים שוקולד מריר בסיר בינוני. מבשלים על אש קטנה וממיסים, תוך כדי ערבוב.
2. מוסיפים סוכר, קורנפלור ואבקת קקאו. מערבבים, תוך כדי בישול על נמוכה, עד לקבלת תערובת פירורית למדי.
3. מוסיפים חלב בהדרגה, כל פעם קצת (אני הוספתי בחמש פעמים, לדעתי אפשר שלוש-ארבע), תוך כדי ערבוב, עד לקבלת תערובת חלקה.
4. מגבירים את האש לבינונית-גבוהה. ממשיכים לבשל תוך כדי ערבוב, עד להסמכת התערובת, משהו כמו חמש-עשר דקות. מסירים מהאש.
5. מערבבים פנימה מלח (הלכתם על מלח הים האטלנטי? אלוהים, כמה אתם פלצנים! רואים? הזהרתי אתכם..).
6. מצננים מספר דקות בסיר ולאחר מכן יוצקים לתבנית קרטיבים: מחלקים בין השקעים ומקפיאים עד להתייצבות מלאה, לפחות ארבע שעות.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני בדרך כלל נוטה להוריד סוכר ממתכונים, אבל הפעם אני טוענת שדווקא אפשר להוסיף קצת, אבל רק אם אתם לא אוהבים גלידות שוקולד אינטנסיביות ומרירות.
  • לחילופין, אפשר גם להשתמש בשוקולד חלב במקום המריר.
  • או לבן? אוווווו שוקולד לבן וקפה, אחד השילובים האהובים עלי. תעשו את זה, תעשו את זה!
  • במקור מוסיפים יחד עם המלח גם מעט חמאה רכה. אני בחרתי לוותר על זה (היי, חסכתי קלוריות - ארטיק דיאטתי, ווהו) (בצחוק, בצחוק).
  • אם אתם חשים צורך להוסיף אגוזים קצוצים (נניח ברס או פקאן סיני) לתערובת, אולי סתם שוקולד צ'יפס או משהו בסגנון, אני לחלוטין מבינה אתכם ואף מוחאת כפיים. אתם אנשים נבונים ממני בהרבה, ואני מצדיעה לכם.


אוקיי, תקשיבו תקשיבו. זה מה שעשינו הערב, ואתם חייבים לעשות את זה גם: ממיסים שוקולד חלב בכוס. מוסיפים קצת שמן ומערבבים. טובלים בפנים את הקרטיפאדג' ו/או מצפים אותם בשוקולד עם כפית (כי התערובת די סמיכה, אפילו עם השמן). אין בעד מה. לא, ברצינות - תעשו את זה!

אה ו.. יאללה גרמניה!!! ---> כי כדורגל משחקים מאה ועשרים דקות, ובסוף גרמניה מנצחת.


8 ביולי 2014

עוגת מוס לימון עם דומדמניות מסוכרות

חומר הגלם החודשי של "כחומר" היה לימון.


אני מתה על לימון.
עוגות לימון, מאפינס לימון.
ברוב המקרים אני אפילו מעדיפה ופלים בטעם לימון על פני ופלים שוקולד. 



תודו שלא ציפיתם לזה.



אבל כשפתאום "אולצתי" להכין משהו עם לימון, לא ממש ידעתי מה להכין.



עוגת לימון?
מאפינס לימון?
לפתוח שקית של ופלים לימון ולשכוח מהכל?



מעניין, מעניין ו.. וואו, ממש מעניין.


אבל לא. בסוף, רגע לפני שפשטתי על הסופר הקרוב לביתי (זה שבקרוב ייסגר בשבתות וייאלץ אותי לחשוב מבעוד מועד אילו דברים חסרים לי בבית לפני סוף השבוע - הולך להיות זוועה) ורכשתי את כל הוופלים בטעם לימון שלהם, החלטתי לשנות גישה.




תיעלתי את המאסטר שף שבי ואתגרתי את עצמי במשימת "מה את יכולה להכין מסתם דברים שיש לך בבית".


מה מצאתי בבית?



דומדמניות קפואות שהיו בפריזר שלי אממ... הרבה זמן. יותר מדי זמן.



חצי חבילת פתי בר שכאב הלב לראות אותה שוכבת ככה במגרה שלי, בלתי מנוצלת.



ושני לימונים שתכלס, הייתי בטוחה שכבר יירקבו לגמרי עד שאשתמש בהם, אבל למרבה המזל עדיין היו במצב שמיש. יצא טוב, בכל זאת.. הייתי חייבת להכין משהו עם לימון.



אז התחלתי לחשוב.





לא זוכרת מה קדם למה מבחינת התכנון - מוס הלימון שברור שהייתי חייבת להכין, שכבת הביסקוויטים שהתאימה בול, או הדומדמניות המסוכרות שפתאום חשבתי עליהן ולא יכולתי להוציא מהראש.





אני לא יודעת למה ואיך חשבתי על פירות מסוכרים פתאום. לא בטוחה אפילו שראיתי כאלה אי פעם, אבל מפה לשם התחלתי לחפש sparkling currants ו-sugared fruit וכל מיני דברים בסגנון, בעודי מדמיינת פירות קטנים ויפים, מצופים סוכר, כמו תכשיטים. יהלומים אפילו.



ברוב המתכונים לוקחים פירות, מצפים בחלבון ואחרי ייבוש של עשרים וארבע שעות מצפים בסוכר. מצד אחד, היה הגיון בזה שזה יעבוד.. מצד שני, פחות זרם לי כל העניין של ציפוי הפירות בחלבון חי. אז ויתרתי והלכתי בסוף על שיטה אחרת. אתם בטח יכולים לראות בתמונות שלא יצאו לי בסוף יהלומים קטנים ומושלמים - הדומדמניות התפרקו בחלקן ולא לגמרי צופו בסוכר. אבל אם תשאלו אותי, וכמובן שאתם שואלים, כי אני הכנתי ואני יודעת, עדיין יצא מגניב.





לגבי העוגה עצמה, אני חייבת לומר שני דברים:


Rudolf the red nosed reindeer..


הראשון הוא - אם אתם רואים לפורר ביסקוויטים ולהכין מהם קלתית לעוגה, אולי תשקלו לא לשבור את המיני מעבד מזון שלכם. אחרת הוא לא יעבוד ואתם תיאלצו לשבור את הביסקוויטים ביד ו/או בעזרת מערוך ו/או פחית שימורים (ותודה למאיה, שהוכיחה לי פעם בלייב שזה אפשרי) וזה דווקא יצא סבבה, אבל עדיין תרגישו מותשים ומרומים ולא לגמרי מרוצים.



לגבי הדבר השני.




מכירים את זה שבחודשי הקיץ אנשים מנסים לשכנע אתכם להכין כל מיני מתכונים "ללא אפיה", כי "כל כך חם עכשיו ולמי יש כח להפעיל תנור ובלה בלה בלה"?


אז סבבה. מבינה. מתחברת לקונספט. מגניב.


אבל.
אבל!


לפעמים גם עוגות "ללא אפיה" הן לא בדיוק תענוג בקיץ. נניח.. נניח שאתם מכינים מוס לימון המורכב מקרד לימון וקצפת. ונניח שאתם צריכים לבשל את הקרד, כי זה מה שעושים לקרד. אז נהיה לכם חם.


כי אתם אולי לא אופים, אבל הרשו לי לגלות לכם סוד - גם להפעיל את הכיריים בקיץ זה לא תענוג גדול. אז כל מתכוני ה"ללא אפיה" האלה צריכים להגיע עם כוכבית לפעמים, למשל:


עוגת מוס לימון ודומדמניות ללא אפיה, אבל עם בישול כפול של קרד לימון, אז תדליקו מזגן, מינימום מאוור.


וכן, אם אומרים את המילה "קרד" מספיק פעמים, בשלב מסוים הופכים להיות מאד מודעים לזה שמדובר במילה די משונה.


בכל אופן.


אם מתעלמים מעניין הבישול הבלתי סימפטי במהלך הקיץ (באבל ברצינות - מזגן, אנשים. מזגן. או מאוורר, אם אתם קמצני מזגן כמוני. אל תעשו פרצוף, "קמצנות מזגנים" זה לחלוטין דבר אמיתי), מדובר באחלה עוגה. ללא אפיה (עם כוכבית!), קלה להכנה (אם כי צריך לתכנן מספיק זמן מראש, היות שיש לא מעט זמן מת - הקרד צריך להתקרר, הדומדמניות צריכות לנוח, כאלה..), מתוקה-חמוצה-צהובה-ורודה ובעיקר -- טעימה!!


אמיתי.

שאלו את המשפחה שלי, כולם התלהבו. והם לא אומרים סתם. הם אף פעם לא אומרים סתם.

(חוץ מאבא. הוא לא מסוגל פיזית לומר משהו שהוא פחות מסופר מתלהב עלי או על משהו שאני מכינה. הכי טוב לאגו שלי)


יאללה.. אני הולכת לעשות דברים, ובינינו? גם לכם יש מלא מה לעשות. לסחוט מיץ לימון, לרסק ביסקוויטים, לסכר דומדמניות, ללכת לראות את כל מתכוני הלימון האדירים שהכינו שאר משתתפי "כחומר" החודש (אם כי.. אמנם זה היה חודש הלימון, אבל אני שוקלת להפוך אותו לחודש הלימון והשוקולד הלבן, מרוב שהשילוב הזה היה נפוץ).


אז בכיף שיהיה.

***
 עוגת מוס לימון עם דומדמניות מסוכרות
מקור המתכון: הקרד מבוסס על המתכון הזה, הרעיון הכללי למוס מכאן הדומדמניות מכאן.

כמות: תבנית ריבועית בעלת צלע באורך 20 ס"מ

מצרכים:
למוס הלימון
50 ג' חמאה רכה
150 ג' (3/4 כוס) סוכר לבן
זסט מלימון אחד גדול
2 ביצים גדולות
80 ג' (1/3 כוס) מיץ לימון (מהלימון הגדול האחד מקודם)
קורט מלח
4 ג' ג'לטין
20 ג' מים
250 מ"ל שמנת מתוקה

לקלתית
200 ג' פתי בר
100 ג' חמאה

לדומדמניות המסוכרות
300 ג' דומדמניות קפואות, מופשרות ומסוננות
130 ג' נוזל דומדמניות/מים
130 ג' סוכר לבן

200 ג' (1 כוס) סוכר לבן (משוער)

אופן ההכנה:
1. מתחילים בקרד: מניחים חמאה רכה בקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומקרימים למשך דקה-שתיים.
2. מערבבים סוכר וזסט לימון בקערה קטנה. מוסיפים לחמאה ומערבבים עד לקבלת קרם חלק.
3. מוסיפים ביצים, אחת אחת, ומערבבים היטב לאחר כל הוספה, עד להיטמעות.
4. מוסיפים מיץ לימון ומלח. ממשיכים לערבב עד לקבלת נוזל אחיד..
5. מעבירים לסיר קטן. מבשלים על אש בינונית למשך כחמש-עשר דקות, תוך כדי טריפה, עד לתחילת בעבוע והסמכה של הקרם.
6. מסירים מהאש, מעבירים לקערה ומניחים ניילון נצמד על פני הקרם. מעבירים למקרר למשך כשעתיים.
7. עוברים להכנת הבסיס: טוחנים ביסקוויטים לפירורים במעבד מזון או ידנית, אם אין ברירה.
8. ממיסים חמאה (אפשר במיקרוגל), מוסיפים לפירורי הביסקוויטים ומערבבים היטב.
9. משטחים את הקלתית לשכבה אחידה בתבנית. מעבירים למקפיא להתייצבות.
10. להכנת המוס: מערבבים ג'לטין ומים בקערה קטנה. מניחים בצד עד להיקרשות.
11. כאשר הג'לטין נקרש, מחממים אותו כעשר שניות במיקרוגל.
12. בינתיים מחזירים את קרד הלימון הקר בחזרה לסיר (או משתמשים באחד חדש, אם אתם נהנים ללכלכך ואחר כך לנקות מלא כלים..). מחממים על אש נמוכה, עד שהקרד חמים אך עדיין נוח למגע.
13. מוסיפים ג'לטין מומס לקרד, מערבבים היטב ומסירים מהאש. מניחים בצד.
14. מניחים שמנת בקערת המיקסר. מחברים וו בלון ומקציפים עד לקבלת קצפת רכה במרקם יוגורט.
15. מעבירים את הקרד לקערה גדולה. מקפלים פנימה את הקצפת, עד לקבלת מוס אחיד אך די דליל.
16. מוציאים את הקלתית מהמקפיא. יוצאים מעליה את המוס ומעבירים למקפיא למשך ארבע שעות לפחות, עם עדיפות ללילה.
17. להכנת הדומדמניות המסוכרות: מניחים סוכר ונוזל דומדמניות (ששמרנו בקערה לאחר סינון הדומדמניות) או מים בסיר. מבשלים עד להמסת הסוכר וקבלת סירופ. מניחים בצד עד שהסירופ חמים אבל לא רותח, על מנת שהוא לא יפרק את הדומדמניות.
18. מניחים את הדומדמניות בקערה, יוצקים את הסירופ מעליהם ומעבירים למקרר למשך הלילה.
19. למחרת מסננים את הדומדמניות. מניחים סוכר בקערה קטנה, מגלגלים בו את הפירות ומעבירים אותם למגש לסוג-של-ייבוש.
20. להרכבת העוגה: מחלצים מהתבנית (סכין קטן או פלטה משוננת יכולים לעזור במלאכת ההפרדה), מעבירים לצלחת הגשה ועורמים דומדמניות מסוכרות במרכז העוגה. בתאבון וזה.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • מלא הערות! קודם כל, קחו בערבון מוגבל את אופן הכנת הדומדמניות. כך אני פעלתי, אבל אני לא באמת בטוחה שיש הגיון בסינון שלהן, ואז ערבוב עם סירופ סוכר-דומדמניות, ואז שוב סינון. אבל זה מה שעשיתי, ויצא סבבה ככה, אז זה מה יש.
  • כן, אני מתארת לעצמי שזה יעבוד עם דומדמניות טריות ו/או כל פרי יער אחר. אבל במקרה של פירות טריים ככל הנראה תצטרכו להשתמש במים עבור סירופ הסוכר, שהיות שהפרי לא יגיר מלא נוזלים במהלך ההפשרה.
  • מה עושים עם נוזל הדומדמניות שנשאר? ג'לו שוטס (נדבר על זה מתישהו)! או.. לא יודעת, משתמשים בזה כתרכיז למיץ דומדמניות? אני מאמינה בכם שתמצאו לזה שימוש יצירתי נפלא ונהדר.
  • היי, רגע.. לא כזה מלא הערות, מסתבר. קטע.
  • אה כן, הסוכר לדומדמניות - התחלתי מחצי כוס וכל פעם הוספתי קצת, עד שכל הפירות היו מצופים. לא חייבים לדייק על הגרם, פשוט תוודאו שיש לכם מספיק סוכר בבית.
  • דבר אחד אחרון - הדומדמניות שלי די התפרקו בסוף. לא מה שתכננתי, אבל לדעתי יצא טוב. במיוחד עם גושי הסוכר הוורודים מעליהם. בואו פשוט נאמר שזה המראה הכפרי שאני כל כך אוהבת והוא על תקן מוטיב חוזר במלא מתכונים פה, טוב?


אני מרגישה שלא מספיק הדגשתי את זה במהלך הפוסט עצמו, אבל זו עוגה ממש טעימה (מצד שני, תמונות? אין אחת פה שהיא לא פח), אוקיי? אז.. תכינו וזה וזה.