> Morcake

23 בפברואר 2015

קרם ברולה שוקו-וניל

כשעזבתי את מקום העבודה הקודם-קודם שלי, לפני שנה בדיוק החודש, קיבלתי במתנה ברנר מהנשארים שם. יותר נכון, קיבלתי כל מיני דברים ואז הלכתי להחליף חלק מהם עם חברה שעזרה לבחור את המתנה שלי. היא סיפרה לי שבמקור, החבר השני איתו היא הלכה הציע לקנות לי ברנר, אבל היא אמרה לו שאני לא רוצה אחד בכלל.


אבל.. ברנר? רגע. זה דווקא נשמע טוב. זה נשמע כמו משהו שהייתי רוצה שיהיה לי אבל לא הייתי קונה לעצמי.


אז החלפתי חלק מהדברים בברנר, והלכתי הביתה שמחה וטובת לבב. היי, אם אתם הייתם הולכים להסתובב בקניון ביום האחרון שלכם לעבודה, בידיעה שמחר אתם על מטוס לפריז, אני מאמינה שגם אתם הייתם שמחים וטובי לבב.


קיצור. פאסט פורוורד משהו כמו חצי שנה, אולי קצת יותר. קיץ. אסף ואני עברנו דירה. זאת אומרת, הברנר ואני עברנו דירה, ואסף הצטרף אלינו בדירה החדשה.


ברני הברנר (שם חיבה שהמצאתי ברגע זה ממש) עדיין היה ארוז בקופסא שלו, נטול גז ונטול שימוש. ללא ספק, זו היתה החלטה נבונה לקחת אותו בזמנו.


ואז אסף החליט שדי. צריך למלא אותו.


אבל.. אבל צריך ללכת לאחת החנויות האלה. ולדבר עם אנשים. ולשאול אותם מה צריך, ולבקש מהם דברים. זה נשמע נורא. לא עדיף לחכות ולקוות שאולי הברנר ימלא את עצמו בגז באופן טבעי? אני מאד חזקה בכימיה ופיזיקה וכל הקטע המדעי הזה, בסך הכל.


אז לא. אסף החליט שלא עדיף לחכות ולקוות. ודי. צריך למלא אותו. תביאי לי את הברנר, אני אקפוץ איזה יום אחרי העבודה (באמת? אבל יש שם אנשים! וצריך לדבר איתם! אתה בטוח?).


ואמנם, כעבור כמה ימים חזר הביתה ברני הברנר, ואיתו חבר חדש: גזגז, מיכל הגז. התרגשויות.


לכן, בתור פרס, החלטתי להכין לאסף קרם ברולה. אבל לא קרם ברולה רגיל ומשעמם (ותכלס.. טעים) בטעם וניל, אלא קרם ברולה שוקו-וניל. קצת שוקו, קצת וניל, הרבה טעים.


אז הכנתי. וכשבאתי לקרמל את הסוכר על הקרם, הבנתי שאין לי מושג איך למלא את ברני בעזרת גזגז. אסף ניסה. זה לא בדיוק עבד, אבל זה גם לא לגמרי לא עבד. לא יודעת, כל התהליך היה מאד מורכב, אבל בסופו של דבר הברנר התחיל להוציא קולות וסוג-של-עבד.


אוקיי. עכשיו הגיע הזמן לנסות לקרמל את הסוכר על הקרם. הניסיון יצא.. שרוף.


אסף, לעומת זאת, התגלה ככשרון של ממש. בלתי נסבל מצדו.


קיצור. יצא טעים מאד מאד מאד. לכן החלטתי להכין שוב, לצלם ולפרסם.


אבל כמובן שבהיותי מור, הפעם השניה יצאה דוחה פינת מחרידה. למה זה קורה דווקא לי?!


הדבר הטוב - והרע - הוא שאני עקשנית. ארור תהיה, קרם ברולה, אני אצליח להכין אותך כמו שצריך! דווקא הפעם, כשאני מנסה להיות בחורה רצינית ולא לצלם מתכון על הפעם הראשונה שאני מכינה אותו, הוא יוצא טוב, ואז בפעם השניה, "האמיתית", יוצא זוועה?


לא ולא.


לא בבית ספרנו.

בטח לא במטבחנו.


עקשנות או נמות.


אז הכנתי שוב (אל תעמידו פנים שלא תהיתם מה עשיתי עם כל החלמונים שנשארו לי מהפיננסייה נוטלה). והפעם: מהמם. נפלא. נהדר. כל כך טעים שזעקתי מאושר בכל פעם שפיצחתי עם הכפית את שכבת הקרמל הדקיקה שנוצרה מעל כל אחד מקרמי הברולה הקטנים שלי.


זה וניל, זה שוקולד, זה קרמי, זה מתוק, זה קצת מריר (או הרבה, אם כמעט הבערתם את הקינוח בכל פעם שניסיתם לקרמל את הסוכר למעלה..).


זה קרם ברולה. וזה מעולה.


(כולנו יודעים שדברים שמתחרזים הם מדויקים, נכון?)


אגב, אני עדיין לא באמת יודעת לשרוף את השכבה העליונה של הקרם.


ושנינו לא לגמרי סגורים על איך ממלאים את ברני הברנר עם גזגז, מיכל הגז.


סוף טוב?


סוף מוזר?


סוף סוף!


***
קרם ברולה שוקו-וניל
מקור המתכון: התבססתי על מתכון מקורס הקונדיטוריה שלי לקרם ברולה קלאסי, ושיניתי קצת.

כמות: חמש יחידות, כל אחת בנפח של כמאה גרם. אפשר להכין שתיים-שלוש מנות גדולות יותר, אבל הכמות הזו לחלוטין מספיקה כקינוח, אפילו לזוג.

מצרכים:
400 ג' (קצת יותר מ-2/3 1 כוסות) שמנת מתוקה
1/4-1/3 מקל וניל
75 ג' (1/4 כוס + 2 כפות) סוכר לבן
4 חלמונים גדולים
20 ג' שוקולד מריר, קצוץ גס

60-70 (6-7 כפות) סוכר חום דמררה

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-90 מעלות.
2. מניחים שמנת בסיר. חוצים מקל וניל ומוסיפים את המקל ותוכנו לשמנת. מביאים לרתיחה על אש בינונית.
3. בינתיים טורפים חלמונים וסוכר בקערה גדולה. מניחים שוקולד מריר בקערה גדולה אחרת.
4. כאשר השמנת מתחילה לבעבע, יוצקים לתוך קערת החלמונים והסוכר. טורפים היטב.
5. מסננים את התערובת לתוך קערה אחרת (למקרה שחלק מהחלמונים נקרשו), ומעבירים חלק מהתערובת אל קערת השוקולד (תלוי בכם, איזה יחס תרצו בין הווניל לשוקולד - אפשר חצי חצי, אפשר כמוני להעביר רק כמות של מצקת בינונית, בערך, אל השוקולד, ולהשאיר את הרוב כ"סתם" וניל).
6. מערבבים היטב את התערובת בקערת השוקולד, עד שהשוקולד נמס לגמרי והתערובת הופכת.. ובכן, שוקולדית.
7. מחלקים את שתי התערובות - הווניל והשוקולד - בין הכלים הרצויים. היחס שלי בכל כלי היה בערך 80/20 לטובת הווניל, אבל זה לא מדע מדויק, מן הסתם.
8. מניחים את הכלים בתבנית גדולה (או על רשת) ואופים כ-10-15 דקות. לאחר מכן מגבירים את החום ל-100 מעלות ואופים עוד כ-35-40 דקות, עד שהקרם מתייצב ובקושי רוטט כשמזיזים את התבנית.
9. לפני ההגשה, מפזרים ככף סוכר חום מעל כל יחידה. שורפים קלות בעזרת ברנר, עד להיווצרות שכבת קרמל. אופציה נוספת (אבל פחות מומלצת): להניח את הקרם, עם שכבת הסוכר מעליו, בחלקו העליון של התנור, על חום מקסימלי, למשך כדקה. אבל עדיף ברנר, לכו לקנות. ואחר כך חזרו כדי להסביר לי איך ממלאים כמו שצריך :-)

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אם אתם לא מתכוונים לקרמל את כל היחידות מיד, אל תפזרו סוכר מראש. הסוכר מתחיל לספוח לחות די מהר, לכן רצוי לפזר אותו רק ממש לפני שלב הברנר.
  • כמובן שאם לא רוצים קרם ברולה שוקולדי, אפשר לוותר על השוקולד ולהישאר עם קרם ברולה וניל קלאסי.
  • מצד שני, אם אתם רוצים קרם ברולה רק בטעם שוקולד (או לפחות שהשוקולד יהיה דומיננטי), הגדילו את כמות השוקולד לאזור ה-50-75 גרם, והוסיפו לו חלק גדול יותר מהתערובת.
  • אם אין לכם מקל וניל, אפשר להשתמש גם במשחת וניל. או תמצית, אבל אז לא רואים את הגרגרים היפים של הווניל, ומה כיף בזה?
  • לגבי זמן האפיה, הוא ממש ניתן פה בשביל הערכה כללית. כמו ברוב המקרים, כדאי לבדוק שהקרם נראה כמו שהוא אמור (יציב אך עדיין עם רטט קל), ולא לאפות יותר מדי "כי זה מה שהמתכון אמר", או להיפך, להוציא את הקרם כשהוא עדיין נוזלי לחלוטין, שוב - כי המתכון אמר.


מסכן אסף, מה עשיתי לו במהלך הצילומים: טוב, שרוף את הסוכר. אבל לאט, אל תקרב את הברנר יותר מדי, אני רוצה לצלם. בזהירות. יפה. שניה, אל תגע בקרם עדיין. כן כן, אתה יכול לקרב את הכפית, אבל אל תגע עדיין. אוקיי, dig in. שניה, תחזיק את הכפית באוויר!! טוב, בתאבון.

14 בפברואר 2015

גאלט תותים ושוקולד לבן

ולנטיינז דיי אמור להיות יום של אהבה, נכון?


כולו אדום וורוד ומלא לבבות. וקופידון. ואיזה כיף.


לפני ארבע שנים, פרסמתי בהתרסה לחם קוקוס - לא אדום, לא ורוד, לא מלא לבבות.


לפני שלוש שנים, הכנתי עוגיות לוטוס בצורת לבבות וחגגתי את האהבה שלי לפילטרי אינסטגרם מחרידים.


לפני שנתיים, התגאיתי בכך שניצחתי את ולנטיינז דרך צמד הקאפקייקס שוקו-וניל שלי. וכשאני אומרת "ניצחתי", אני מתכוונת "אכלתי את שני הקאפקייקס באושר גדול".


לפני שנה, הכנתי לבחור שהתחלתי לצאת איתו חודשיים קודם לכן טראפלס -- המתכון המושלם כדי לגרום לו לחשוב שהשקעתי בו מצד אחד, ומצד שני לדעת שלא באמת עשיתי יותר מדי, כי טראפלס זה בדיחה להכין, וחוץ מזה - סליחה? שאני אשקיע בצורה מוגזמת במישהו שנמצא בסביבה רק חודשיים?

(תירגעו עם צעקות ה"אנטיפתית!!!!" שלכם, אחרי חודשיים נוספים הוא כבר קיבל את העוגה הזו.)


קיצור.


השנה אני רוצה לספר לכם על יחסי השנאה-אהבה-אכילה שלי עם גאלט תותים.


הכל התחיל בחודש התותים של "כחומר". רציתי להכין גאלט תותים. בסוף הכנתי עוגת שוקולד עם קצפת תותים, אבל עדיין לא ויתרתי על רעיון הגאלט.


לקחתי את כל התותים שנשארו לי אחרי שהכנתי את עוגת השוקולד, חתכתי לפרוסות, דחפתי אותם לבצק פריך, והוספתי גם קצת מחית פיסטוק וסירופ מייפל לחגיגה. כי אם אני כבר מכינה משהו שאסף מראש הכריז שלא נשמע לו טוב, אז למה לא להוסיף לו פיסטוקים ובכלל להרוס כל סיכוי שהוא יטעם?


תשמחו לשמוע שיצא דוחה.


הבצק היה טוב. מחית הפיסטוק והמייפל? איכס. התותים? לא מספיק מתוקים. הגאלט נזרק לפח כמעט במלואו, ואיתו נזרק גם הלב שלי.

(לא דרמטית)


אוף, אבל.. אבל אבל. אני רוצה להכין גאלט עם תותים!


טוב. ננסה שוב.


אותו הבצק בדיוק - נשארה לי חצי כמות מהבצק המקורי, עם קצת ג'ינג'ר שלא באמת מורגש.


התותים? מחוזקים בסוכר חום הפעם, אי אפשר לסמוך על המתיקות הטבעית שלהם!


מתחת לתותים - ביי ביי מחית פיסטוק, שלום שוקולד לבן מומס.


והשוס הגדול: ניסיון (כושל, כל כך כושל) לחתוך את חלק מהתותים בצורת לבבות.


אתם מבינים, בשלב הזה כבר החלטתי שהגאלט הזה יהיה המתכון הוולנטייני שלי. תותים, לבבות, אדום-ורוד -- יש פה את כל מה שצריך!


הפעם כבר יצא הרבה יותר טעים, לדעתי.


אבל העוגה נזלה ודיממה ולבסוף נאלצתי לקבוע את מותה בטרם עת. השם יקום תותה.


חוץ מזה, לא רציתי לסמוך רק על הטעם המוזר שלי.


אסף לא הסכים לטעום, אז לקחתי למשפחה.


אבא אמר שטעים - אבל עליו באמת אי אפשר לסמוך, הוא תמיד אומר שטעים.


אמא מלמלה משהו על זה שהעוגה קצת מוזרה והבצק קשה (זה בצק פריך, אמא! הוא אמור להיות כזה!), אבל אחרי יום במקרר, הוא התרכך ונהיה יותר טוב.


סבתא עשתה פרצוף ואמרה שלא משהו.


אחותי סרבה לטעום, כי זה לא נראה לה.. אכיל? לא יודעת, משהו לא הסתדר לה ויזואלית.


קיצור, התלבטתי קשות לגבי פרסום העוגה.


אני חשבתי שהיא טעימה. אבל רוב הטועמים האחרים לא עפו. חוץ מזה, אם הייתי מפרסמת את המתכון, הייתי צריכה לצרף מספר טלפון של אינסטלטור, כדי שיוכל לתקן את הנזילה המטורפת.


חשבתי חשבתי, אפילו התייעצתי עם האנשים הטובים בפייסבוק, ובסוף החלטתי לוותר.


(הטיעון המנצח היה של דודו, שהשתמש בציטוט שלי כדי לשכנע אותי לא לפרסם מתכון שאני לא מספיק בטוחה בו. מלוכלך. אבל אפקטיבי)


טוב, חשבתי לעצמי, אני טסה לחו"ל עוד כמה ימים.. לא אספיק לנסות שוב את הגאלט. אוף. כנראה שזה יחכה לשנה הבאה. עד שאחזור כבר לא יהיו תותים וזה וזה.


אבל כנראה שאני לא מכירה את עצמי מספיק טוב. ואת העקשנות שלי. מפה לשם, יומיים לפני הטיסה הכנתי את הגאלט בפעם השלישית. במקום לארוז. או לפחות לסדר קצת את הבית, שנראה כמו אחרי שוד.


לא שיניתי כמעט כלום הפעם, רק הוספתי קורנפלור לתותים, בתקווה שהוא יספוג חלק מהנוזלים, והגאלט לא יציף את עצמו ואת התבנית במהלך האפיה.


הידד, זה עבד!


אז נכון שאף אחד עדיין לא טעם את העוגה בסבב הזה, חוץ ממני, אבל החלטתי שמבחינתי היא מספיק טעימה. וכמעט אסתטית הפעם. אז אם זה מספיק טוב בשבילי - זה מספיק טוב בשבילכם.


בואו רק נעשה שניה סדר מבחינת הזמנים:


אתם קוראים את הפוסט הזה ביום שבת, ולנטיינז דיי.


אני הכנתי את הגאלט שבוע קודם לכן, גם כן בשבת. באותו היום, כתבתי את הפוסט הזה. כלומר, אני כרגע כותבת. אז.. אתם בעתיד שלי. אני בעבר שלכם. משהו כזה. הבנתם?


מחר אני מתכננת לקחת את העוגה לעבודה. אם התגובות יהיו מזעזעות, כנראה שהפוסט הזה בכל זאת ייגנז.


אז.. אם אתם קוראים את זה, כנראה שהתגובות היו סבירות ומעלה. ווהו?


הסתבכתם?


סיבכתי אתכם?


אני רוצה לעזור, באמת. אבל אתם מבינים -- אני עם האחיינים שלי עכשיו, ולא ראיתי אותם יותר מחצי שנה. זה עניין של סדר עדיפויות, אוקיי?


אז לפני סיום, בקשה אחת לי מכם:


תנו צ'אנס לגאלט הזה.


אני הכנתי אותו שלוש פעמים ועבדתי ועבדתי כדי להביא אותו למצב מספיק טוב בשבילכם, אז המעט שאתם יכולים לעשות הוא להכין אותו. לנסות ולראות מה אתם חושבים.


יאללה?


כאילו - ולנטיינז וזה. מה יותר מתאים מגאלט עם שוקולד לבן ותותים בצורת לבבות?


מה תכינו אם לא את זה, לחם קוקוס?

***
גאלט תותים ושוקולד לבן
מקור המתכוןגאלט פירות היער הזה.

כמות: עוגה אחת בגודל של כ-24 ס"מ.

מצרכים:
לבצק
175 ג' (1/4 1 כוסות) קמח לבן
15 ג' (1 כף) סוכר לבן
3 ג' (1/2 כפית) מלח
1/2 כפית ג'ינג'ר טחון (לא חובה)
100 ג' חמאה קרה, חתוכה לקוביות
60 ג' (1/4 כוס) מים

למילוי
75 ג' שוקולד לבן
כ-450 ג' תותים
25 ג' (2 כפות) סוכר חום דמררה
20 ג' (2 כפות) קורנפלור
1 כף סירופ מייפל

אופן ההכנה:
1. להכנת הבצק: מניחים קמח, סוכר, מלח, ג'ינג'ר וחמאה במעבד מזון. מפעילים בפולסים קצרים ומעבדים עד לקבלת תערובת פירורית.
2. מוסיפים מים ומעבדים עוד כעשרים-שלושים שניות, רק עד לקבלת גושי בצק גדולים.
3. מעבירים את גושי הבצק למשטח מקומח קלות. מעבדים ידנית לדיסקית בצק, עוטפים בניילון נצמד ומעבירים למקרר למשך כשעה.
4. מחממים תנור ל-180 מעלות.
5. ממיסים שוקולד לבן במיקרוגל או על בן מארי.
6. חותכים תותים לקוביות או פרוסות. מערבבים עם סוכר חום וקורנפלור.
7. מוציאים את הבצק הקר ומניחים על משטח עבודה מקומח קלות. מרדדים לעיגול גדול ודק יחסית - מרימים ומסובבים את הבצק מדי פעם, על מנת לוודא שהוא לא יידבק למשטח. מעבירים את עיגול הבצק לתבנית גדולה מרופדת בניר אפיה. לחילופין, אפשר לרדד מראש את הבצק על נייר האפיה.
8. מורחים את השוקולד הלבן המומס על פני הבצק בעזרת לקקן או פלטה קטנה. שומרים על שוליים של 3-4 ס"מ.
9. עורמים את התותים מעל השוקולד. משתדלים לא להעביר את כל הנוזלים שהתותים הגירו יחד איתם לבצק.
10. מקפלים את שולי הבצק כלפי המרכז. צובטים קלות בחיבורים, על מנת לחזק את השוליים.
11. לפני האפיה, יוצקים סירופ מייפל מעל התותים.
12. אופים 30-35 דקות, עד שהבצק משחים קלות והתותים מבעבעים (ומגירים נוזלים, בתקווה לא יותר מדי).

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אם רוצים, אפשר לחתוך חלק מהתותים לצורת לבבות - פשוט חותכים כל תות לאורכו וחורצים וי קטן בחלקה העליון של כל פרוסה. אני, כפי שאפשר לראות, עדיין לא מיומנת כל כך, אז יצאו לי לבבות קצת מכוערים.
  • הג'ינג'ר בבצק הוא לא בגדר חובה, והוא לא באמת מורגש בטעם הסופי.
  • כנ"ל לגבי סירופ המייפל מעל התותים.
  • העוגה מספיק טובה לדעתי כמו שהיא, אבל אם בא לכם להשקיע, נסו להגיש אותה עם קצת קצפת או גלידה. הממממ כן, זה נשמע טוב. עשו את זה.
  • אה, ואם אתם בכל זאת רוצים לנסות לשלב את הקטע הפיסטוקי, כמו שאני ניסיתי בהתחלה - ותרו על המחית, אבל חופן פיסטוקים קצוצים מעל התותים דווקא יכול לעבוד טוב. ולחלוטין תורם לפן הוויזואלי.


תגידו תודה על זה שחסכתי לכם את התמונות של גאלט #2, כולל ספרינקלז ורודים ואדומים בצורת לבבות מסביב לעוגה. זה היה נורא.

אה, וקבלו עדכון, יומיים אחרי הכתיבה המקורית של הפוסט (אז.. יום שני) -- לקחתי את הגאלט לעבודה. הכל חוץ מהחתיכה הקטנה שרואים שנעלמה בתמונות למעלה (אין לי מושג מה קרה לה. כנראה רקון). הזהרתי אותם שאני לא בטוחה אם זה טעים לאנשים שהם לא אני. כעבור פחות משעתיים וחצי נגמרה העוגה, אחרי שכמה אנשים אכלו פרוסה שניה ושלישית, ואחרים אפילו לא הספיקו לטעום. "לא יודעים לאילו אנשים מוזרים נתת לטעום מהדבר הזה, אבל זה טעים בטירוף!!". אז.. ווהו וזה. אנשים מהעבודה החדשה שלי, will you be my valentine?